• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
סינדר

סינדר

מאת מאריסה מאייר

הביקורת של קוראת מגיל צעיר

תמונה של קוראת מגיל צעיר
סינדר

סינדר

מאת מאריסה מאייר

הביקורת של קוראת מגיל צעיר

תמונה של קוראת מגיל צעיר
הוצאה לאור:כנרת
שנת הוצאה:2015
סדרה:תולדות הלבנה #1
קטגוריה:מקור (נוער)
הקודמת
hermione
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 10 שנים

“כפי שקודמים כבר אמרו היו דעות חלוקות בנוגע לחוות הדעת. נתקלתי בביקורות ש"קטלו" את הספר וטענו שכל פרט”

11/29
ביקורות על סינדר
הבאה
Books__princess__
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 9 שנים•2 דקות קריאה

אוקיי. תיכנתי על הביקורת הזאת הרבה- הרבה- הרבה זמן.
אני רוצה להעלות כמה נקודות שהפריעו לי במהלך הקריאה.
_הביקורת תכיל ספויילרים.)
הייתי אומרת שבהתחלה כן אהבתי את הספר. גיליתי לאחרונה שאני מתחברת למדע בידיוני, וזה היה אחלה ספר לקרוא.
אבל.
בהתחלה סתם היה מעצבן ש"הייתה מלכה על הירח שהרגה אותו ואותו ואותו ואותו ואותו". פשוט תכתבי שהיא הרגה את כל מי שהיה עלול למנוע ממנה למלוך. את התיאור של מה שקרה לאחיינית כן הצדקתי, אבל שום דבר חוץ מזה.
בהמשך, הופיע הנסיך קאי.
או שמא עליי לומר פשוט קאי.
כי הבחור הוא לא נסיך. הוא לא דיפלומטי בכלל. הוא חסר טקט. אין לו שום גינונים.
"היי, מלכת ירח שהולכת ככל הנראה להשמיד את כדור הארץ, אני ממש לא רוצה לחתום על ברית נישואין כי אני שונא אותך!"
"תגובה צינית, מלכת ירח, תגובה צינית!"
בקיצור, הוא מטומטם. הוא לא מסתיר את הרגשות שלו- את הרגשות החשובים, אלה שהוא לא אמור להפגין בציבור, כמו, למשל, כעס.
הוא הנסיך הכי דפוק שקיים. בטח סתם לקחו איזה מישהו מהרחוב אחרי שראו שהמלך גוסס.
בנוסף, יש לו איזו בעיה בראש כנראה. "אה, הנערה שאני דלוק עליה חייזרית? אה, סבבה, לא אכפת לי. רגע, יש לה רגל תותבת?? קחו אותה לכלא!!!"
אז.. כן. כן. זה... זה היה דבילי.
עוד משהו שחירפן אותי היה היחס של סינדר לאדרי. בהתחלה זה אולי נראה מוצדק, אבל האמת שאדרי לא רשעה. כאילו, בכלל.
הילדה המטומטמת צורחת עליה רבע שעה אחרי שהבת שלה נלקחת להסגר ועוד מופתעת כשאדרי כועסת עליה. היא צורחת על האישה האומללה מאית שנייה אחרי שהבת שלה מתה, ועל לייד האחות הבוכה. סינדר הזאת חסרת טקט.
ואגב, הייתי כל כך בטוחה שסינדר היא הנסיכה סלין.
"אני לא זוכרת שום דבר מהתקופה שלפני שהייתי סייבורג."
"סינדר, את כנראה בת לבנה."
כאילו דא.
הייתי כל כך בטוחה בזה, שכשהלכתי לישון בלילה באמצע הספר, חלמתי שחיפשתי 'סינדר' בויקיפדיה והיה כתוב: לין סינדר (הנסיכה סלין) היא בלה בלה בלה.
ואז, כשלא היה לי כוח לגמור את שלושת העמודים האחרונים, ריפרפתי עליהם. חיוך קודר כשהרופא הגאון אומר לה שהיא הנסיכה. צדקתי.
אבל אהבתי נגיד את הרעיון שלה שבב אישיות שמתפתח במהלך השנים. אממ, בערך זהו.
ודרך אגב, אולי קאי צריך להיזהר. בדרך כלל הדוד הטוב שעוזר לנסיך היתום הצעיר הוא בוגד.
רק אומרת.
אחמ אחמ Arthur אחמ אחמ אחמממ

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אתל
אתל
תמונה של סימליה
סימליה
תמונה של פלפל ירוק
פלפל ירוק
תמונה של פֶּפֶּר
פֶּפֶּר
O
ophir2908
תמונה של IRomi
IRomi
6קוראים|גיל ממוצע28|67%נשים

על המבקרת

תמונה של קוראת מגיל צעיר

קוראת מגיל צעיר

חברה מזה 11 שנים
46 ביקורות•201 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
מדע בדיוני ופנטזיה•ספרות מתורגמת•תרגום (נוער)
תמונה של קוראת מגיל צעיר
קוראת מגיל צעיר
חברה באתר מזה 11 שנים
ביקורות46
לייקים שקיבלה201
דירוג ממוצע3.9 ⭐
ז'אנרים מועדפים
מדע בדיוני ופנטזיה16ספרות מתורגמת13תרגום (נוער)9

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של קוראת מגיל צעיר

הספר הזה הוא עליך

הספר הזה הוא עליך

קלייר קנדל

רוצה להמליץ בחום. כבר תקופה ארוכה מאוד שאני לא מצליחה להתמיד בין ספר אחד (כרגע מקפצת הלוך ושוב בין יונס יונסון, MXTX, ריק ריירדן, פ"ז רייזין וליסה סי), אבל הספר הזה הושיב אותי לשלוש וחצי שעות (עם הפסקה לאוכל) שבסופן לא היה לי אוויר. הוא סוחף, מפתיע ומקורי. אהבתי מאוד את קו העלילה המשני ששיקף את העיקרי - נעשה בצורה נהדרת.
מציינת - פחדתי ממנו ולכן חיכיתי ליום שבו אהיה בבית של אמא שלי ואוכל לקרוא בביטחון ושלווה (אני 18+ עם קיבה חזקה של 6+).
עוד מציינת - לאחים שלי נמאס ממני אחרי כמה זמן, כי יותר מפעם אחת צעקתי באושר, זוועה או הלם, ותרשו לי להבטיח שאני לא עושה את זה בדרך כלל - המקסימום שלי בתגובות נשמעות-לאוזן הוא צחוק.

אחרי שסיימתי לקרוא, סגרתי את הספר וישבתי ובהיתי מולי במשך עשר דקות.
משימת העל שלי עכשיו - להכריח את חברה שלי (שהשאילה לי את הספר) לקרוא אותו בעצמה.

לפני 3 חודשים•קוראת מגיל צעיר
באותה שעה מחר

באותה שעה מחר

אמה שטראוב

בקצרה - ספר מעולה, רעיון חזק ויוצא דופן, מציאותי להפליא.
קראתי אותו בכל שבת במשך חודש וחצי בערך והשבוע סיימתי, וברגע שסגרתי אותו העברתי אותו לאמא שלי שתקרא גם.
אודה, ההתחלה קצת קשוחה. היא ארוכה מדי ללעיסה, קצת מבאסת ואפורה, אבל בגדול זה הדבר היחיד שבעייתי בה - האורך. התוכן עצמו מותאם היטב לסיפור ומכין את הקרקע למהלך הבא. הייתי שמחה אם ההתחלה הזו הייתה קצרה יותר, אבל מכל זווית אחרת היא הייתה מדויקת.
מבנה הספר יוצא דופן ואולי לא יתאים לכל אחד, אבל ברגע שנכנסתי לזה - נכנסתי לזה. הרעיונות שהסופרת מביעה באמצעות התנועה בזמן, המבט אחורה ואז קדימה ושוב אחורה וקדימה, גורם לך לתפוס פרופורציה באופן שלא יצא לי לחוות לפני כן בעקבות קריאת ספר. כלומר, כן, לא חסרים ספרים שמשדרים "תעריכו את הרגע", אבל הספר הזה ממש מראה לי את המסר במקום לדחוף לי אותו לפרצוף. חוויתי אותו במאה אחוז.
כי נקודת הזמן בעבר הייתה מוקדמת מדי, ונקודת הזמן בהווה הייתה מאוחר מדי, ואיכשהו תמיד ייחלתי לאיזשהו אמצע, עד שקלטתי שלא. זה בדיוק העניין. מסע בזמן הוא לא קל ופשוט ונוח, הוא ספציפי ונוקשה ושברירי. מטאפורית אבל גם מילולית - בסופו של דבר אין לנו אפשרות לשלוט באיזה רגע אנחנו חיים נכון לעכשיו, נותרה לנו רק האפשרות לחוות אותו.
אז בגדול, ספר מעולה, ממליצה בחום. מעורר מחשבה (מהווה סטייה מספרי הסופש הרגילים שלי, שלא דורשים מוח) אבל לגמרי שווה את החוויה.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•קוראת מגיל צעיר
אסיר מלידה

אסיר מלידה

ג'פרי ארצ'ר

אולי הבעיה היא שקיבלתי את הספר עם בילד-אפ מטורף. אולי הבעיה היא שקראתי אותו ביומיים ארוכים מדי של חג. אולי הבעיה היא פשוט באופי שלי או של הספר, שלא הולכים ביחד. בגדול, ספר סבבה.
מזמן לא התחלתי ספר חדש, וברגע שהתחלתי את "אסיר מלידה" התחשק לי להמשיך. בהחלט הישג! הכתיבה נראתה לי מושכת וזורמת, ההתחלה הייתה מעניינת והפרק שאחרי הפרולוג בהחלט השאיר אותי עם פה פעור. זה היה מצוין.
הדברים שלא אהבתי היו סובייקטיביים, בחלקם. אני לא ממש אוהבת ספרים שמתמקדים בעיקר במתרחש בבתי משפט, מרגיש לי יבש. דבר קצת פחות סובייקטיבי היה הטענות שהציג אלכס רדמיין, שלמרות היותו עורך דין מדהים, פיספס דברים שהתחשק לי לצעוק עליו. היו טענות מובנות מאליהן שהוא לא הציג, טענות מעוררות כעס שהוא בחר שלא להתקומם כנגדן וסתם ניסוחים מרושלים שעצבנו אותי. אני לא אומרת שזה טיעון שהיה מנצח, אבל למה הוא לא טרח לבדוק מתי מה-שמו התקשר לבלש שהגיע? מהרגע שהוא התקשר ועד שהבלש הגיע עבר זמן מסוים, אבל כמה זמן עבר מאז הרצח ועד שהבלש הגיע? קרייג שלט בזמן שבו השיחה התבצעה, אבל משום מה אלכס בחר שלא לוודא מתי זה קרה. כמו שאמרתי לחברה שלי על דוקטור סטריינג' בפרק של וואט איף. אני לא אומרת שאם הוא היה משתמש באבן הזמן זה היה עובד, אבל למה לא ראינו אותו מנסה?
הוא יכל להציג את הדברים באור שישפיע על המושבעים אחרת. הל, אני יכולתי להציג את הדברים אחרת. אבל, אלאס, אני לא עורך דין.
לא משנה. כמו שאמרתי, אני לא אוהבת ולא מבינה במתרחש בבתי משפט, אבל מה שכן קרה שם לא מצא חן בעיניי. הדמויות בספר נורא מעריכות את מערכת המשפט הבריטית, אבל וואלה לא מצאתי שם שום דבר שגרם לי לתמוך בדעה שלהן.
מה עוד היה לי לומר?
הכתיבה, שמאוד משכה אותי בתחילת הספר, די עיצבנה אותי אחר כך. ג'פרי ארצ'ר מצא לנכון להסביר כל דבר. כל דבר. הספר לא לידי, אז אין לי דוגמאות מקוריות, אבל היו דברים כמו -
'"כמו שאמרתי לחברה שלי על דוקטור סטריינג' בפרק של וואט איף," אמרתי, כשאני מציינת דמות מהיקום הקולנועי של מארוול...'
'"אלכס רדמיין," ציינתי, אומרת בקול את שמו של עורך הדין...'
'הקשבתי לשיר "מיי שוט", שרה יחד איתו את המילים שזכרתי מהסרט "המילטון" שממנו הגיע השיר'
זה היה די מעצבן. התחשק לי לקום ולומר, "אני אוהבת להשתמש במוח שלי, ארצ'ר," יורקת בזעם את המשפט כשאני משתמשת באיבר היושב בראשי בתור נושא לגערה.
סתם. סליחה. אבל זה באמת היה מציק. הוא סופר למבוגרים, לא? הוא לא אמור לצאת מנקודת הנחה שיש טיפה הבנת הנקרא בין שאר יכולותיי?
עוד דבר שהיה מבאס אבל גם נחשב סובייקטיבי, אני מניחה, הוא שעד אמצע הספר נראה כאילו המגמה של ארצ'ר היא לדכא את תפיסת חיי ולעודד אותי להמיר את דתי אל הפסימיזם. שום קרן אור לא נראתה עד עמוד מאתיים או שלוש מאות, וכבר היה מאוחר מדי בשבילי ולא יכולתי לעצור באמצע, כי הייתי צריכה לדעת מה יקרה.
כנראה שהגענו אל השלב הסובייקטיבי כי הנקודה הבאה שעלתה לי בראש הייתה כמה כעסתי על מה שקרה לניק, ועל כך שאף אחד - אף אחד! - לא מצא לנכון להצטער עליו או לנסות לנקום אותו. זה הכעיס אותי כל כך, אומייגאד. רק בסוף היה איזה רגע פצפון שבו אל התאבל עליו, אבל איפה היית בשאר החודשים, אל? איפה היית רגע אחרי שזה קרה? ניק היה כזה אדם טוב, לא הגיע לו שהמוות שלו יטוייח ככה.
דבר סובייקטיבי אחרון שהוא יותר בחזקת פאן פאקט הוא הבעיה שלי עם לורנס דבנפורט. צוין שהוא שחקן שנראה טוב, ובראש שלי עלתה מיד דמותו של טום הידלסטון, מאחר ואני רואה מחדש את כל הסרטים של מארוול כדי להכיר אותם לאחיות הקטנות שלי. לצערי הרב התברר שאני לא אמורה להיות בעד דבנפורט, אבל פניו עטורות קמטי הצחוק של הידלסטון כבר נחרטה במוחי, ולא יכולתי לעשות דבר כנגד זה.
זאת הביקורת. אני מקווה שהיא מנוסחת באופן סביר כי השירים של המילטון מתנגנים ברגע ואני שרה איתם, אז רק חמישים אחוז מהמוח שלי היו מופקדים על ביקורת. וגם, כאילו, לא כתבתי ביקורת כבר די הרבה זמן.

בגדול הספר באמת סביר, ושמחתי שהיה לי מה לקרוא בחג, אבל לו הייתי יודעת שככה הוא יהיה, אני לא חושבת שהייתי קוראת אותו, כי אני לא אוהבת את הסגנון כל כך. הסוף היה מצוין, though. אני מבינה למה הוא נחשב ספר טוב.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•קוראת מגיל צעיר
הטירה הנעה

הטירה הנעה

דיאנה ווין ג'ונס

שיטה ידועה לפריצת מחסומי כתיבה היא לכתוב גם אם אין מה, ולכן גיבשתי החלטה לשבת לכתוב היום על הספר המקסים ביותר של כל הזמנים. (אם כי קיוויתי לשבת על זה בשעה מוקדמת יותר מ2 בלילה, אז בואו נחזיק אצבעות ונקווה לטוב...)
אני אוהבת הרבה סוגים של ספרים.
הסדרה האהובה עליי היא מדריך הטרמפיסט לגלקסיה (hold on to your towel), הספר שלי לקריאה קלילה הוא בנות פנדרוויק, סיפור האהבה המנצח מבחינתי הוא גאווה ודעה קדומה, אבל הטירה הנעה... הוא נמצא בקטגוריה משלו.
דיאנה וון ג'ונס, לפי מה שאני יודעת, גדלה בתקופת מלחמת העולם השנייה. לא הייתה לה גישה ליותר מדי ספרים, והיא נהגה להמציא סיפורים עבור אחיותיה.
(הייתי יכולה להיות בטוחה יותר אילו היה הספר לידי כרגע, אבל עשיתי בחירה מצערת והשאלתי אותו לחברה של אחותי- שצריכה להחזיר אותו בקרוב, אם כבר מדברים.)
בקיצור, עצם הידיעה של הפרט הקטן הזה עזרה לי להבין את הסופרת. היא לא נצמדת למבנה קלאסי של סיפורים באותו סגנון, העלילות שלה ייחודיות בצורה שקשה להסביר, והספרים שלה פשוט מגדירים את עצמם.
(והכתיבה שלה! היא שובת לב. היא מצחיקה אותי כל כך.)
אחרי הטירה הנעה ניסיתי עוד כמה ספרים שלה, כל אחד מהם מוזר וקסום יותר מהקודם. אבל הטירה הנעה לוקח, ובגדול.
הספר מתחיל, לכאורה, בצורת אגדה. הפתיחה שלו שבתה אותי (למעוניינים, מדובר בתיאור של סופי, הבכורה האומללה ש"אפילו לא הייתה בתו של חוטב עצים עני, מה שאולי היה מקנה לה איזשהו סיכוי להצליח בחיים")(שוב, הספר לא לידי. קראתי אותו הרבה יותר מדי פעמים). התיאורים המתוקים והמבנה הקלאסי-לכאורה של סיפורי אגדה- על האם שמתה, האב שהתחתן מחדש ולאחר מכן נפטר בעצמו, ההבנה של הספר בעצמו שהאם החורגת הנחמדה קצת שוברת את החוקים- כל זה כבש אותי.
והסיפור עצמו פשוט מיוחד. סופי החליקה אל הדמות החדשה שלה באלגנטיות מרשימה. היא הבינה בעצמה שהגיע זמנה לחפש את מזלה (מה שלא עשתה לפני כן, כי היא הבכורה ואין בזה טעם) ופעלה בתושייה מעוררת הערכה כשגילתה את הטירה, (צעקה עליה לעצור,) פרצה פנימה ופשוט כבשה לעצמה את הכיסא ליד האח, כמו את העניין שלי בספר.
אני לא רוצה להמשיך- כבר סיפרתי יותר מדי, אני חושבת. הספר הזה מדהים כל כך שצריך פשוט להתחיל לקרוא אותו- אבל הוא באמת משהו מיוחד. הוא כל כולו תוצר הדמיון של דיאנה וון ג'ונס, שזכתה (או ההפך?) ליצור ספר בלי להיות מושפעת מספרי ילדות. הדמויות שלה מקסימות, קלציפר יפהפה, וההיגיון מאחורי הסיפור- מטורף.
לפני שהספר היה שייך לי, הקפדתי לקרוא אותו פעם בכמה חודשים, כדי להיות מופתעת כל פעם מחדש מהטוויסטים בעלילה.
עכשיו הוא שלי, ו... טוב, די שיננתי אותו. בטעות.
מומלץ מאוד. מתאים לכל גיל- נתתי לאחותי הקטנה לקרוא אותו, כמו גם לאבא שלי (שהמיין סטרים שלו בקריאה הוא יותר ספרים תיעודיים על מלחמת העולם השנייה, או לחילופין ספרים של ג'ונתן סטראוד) ושניהם אהבו. הוא מקסים (מקום ראשון מהבחינה הזו) ומיוחד, ומצחיק בפשטות שלו, ופשוט- באמת- קסום.
די חלום שלי להצליח לכתוב ככה.

(אם חסרה איפשהו האות ש, התנצלותי. המקש נדפק. העתקתי אותו ללוח ואני משתמשת בCTRL V בשבילו)

לפני 5 שנים•
★★★★★
•קוראת מגיל צעיר
מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

דוגלס אדאמס

כבר כתבתי ביקורת על הסדרה בכלל, אבל היא מוקדשת, על הנייר, לספר האחרון, ואחטא מאוד לסדרה הנפלאה הזאת אם לא אעשה כל שביכולתי לקנות לה את כל הקוראים הראויים לה.
זה לא ספר שכל אחד יאהב, אני מקדימה ואומרת- ולו רק על בסיס העובדה שלמרות שהמלצתי בחום על הספר לרבים ממכריי (אבא) חלקם (אבא) לא מספיק התחברו אליו כדי להקדיש את זמן הקריאה שלהם, פעם בשבוע, כל שבת, בשבילו.
ומצד שני יש את אמא, שהספר הצחיק אותה כל כך שהיא לא מצליחה לקרוא אותו ברצף, ככה שהסיבה שלה להפסיק הייתה שונה לגמרי.
יש לי נטייה לכתוב בלי סדר, אני מתנצלת.
לספר הזה יש היגיון.
לא אתיימר לומר שההיגיון הזה קביל בכל מקום, לא ולא- גם לא אעז לומר שההיגיון שלו הגיוני. פחות מזה תהיה בי תעוזה להצהיר כי הספר מעיד על עצמו שיש בו היגיון כלשהו.
אבל יש בו היגיון.
וזה הדבר המדהים בו. הוא ספר כל כך פסיכי- כל כך תלוש מהמציאות וכל כך מפתיע בחוסר הבסיס שלו- שזה פשוט מדהים שיש בו היגיון, ושהוא דבק בו.
הוא ספר חכם. השנינויות בו גאוניות. דיאלוגים שבמקרים אחרים היו מסתיימים בצחוק, כאן יסתיימו במעשה מתאים- שבסופו של דבר גם יצליח.
והוא עקבי! בחיי, הוא עקבי. מי שמעוניין לדעת למה אמר זאת אגרטל הפטוניות מוזמן להמשיך אל הספר השלישי- החיים, היקום וכל השאר.
איכשהו דאגלאס אדמס שומר על העולם שלו. על היקום שלו, כלומר- שגדול בהרבה מאשר גלקסיה קטנה אחת. שם שיוזכר בהקשר מסויים בספר לא יוזכר שנית באופן שמנוגד לו- גם אם השם מסובך עד כדי כך שתשכחו אותו עד שתגיעו לקרוא אותו שנית. מאורעות שמתוארים בספר לא מאבדים את מקומם ושומרים על זכותם כחלק מההסטוריה (שנשעשים מאמצים כבירים לשימורה) שמהווה חלק גדול כל כך מהסדרה. כל פרט משתלב באופן מדויק, וגם אם בקריאה ראשונה לא ראיתי את זה- כל כך הרבה הברות היו בכל שם שלא התפניתי בכלל לקרוא אותו כפי שראוי לו- הרי שבקריאה החמש עשרה, שהשלמתי בחודש האחרון, מסב לי כל שבריר מידע עונג עצום בידיעה כי הוא באמת חלק מתמונה אחת גדולה.
הספר הזה הוא יצירת אומנות. מעטים הסופרים שמצליחים לשמור על עקביות כזו, ויבורך דאגלאס אדמס על שניצל את החוכמה הפסיכית שלו (רק גאון של פעם בדור יכול להתמודד עם המשימה מעוותת השכל של כתיבת מדריך הטרמפיסט לגלקסיה) ואת חוש ההומור מקיף העולמות שלו בשביל להעניק לעולם קרן אור צבעונית וחייזרית בצורת הסדרה המספרת את קורותיו של ארתור דנט.

בפעם הראשונה שניסיתי לקרוא אותו, לא הבנתי אותו.
אז תנסו שוב.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•קוראת מגיל צעיר
לא מזיק ברובו

לא מזיק ברובו

דאגלס אדאמס (אדמס)

התחלתי את הסדרה הזאת לפני שנים רבות. לפני, כך נדמה, התקופה שאני בכלל זוכרת.
קראתי את הספר הראשון, ולא סיימתי אותו. שנתיים אחר כך, התחלתי אותו שוב, סיימתי אותו. הוא היה נפלא, הוא היה מצחיק, הוא היה חכם.
הוא כתוב בצורה משעשעת וקלילה, ובאופן גאוני כלשהו מצליח לתאר אירועים איומים בלשון צינית שהופכת הכול לבהיר וקל. כוכב לכת מתפוצץ? לא ביג דיל. שבעה מיליארד אנשים מתים? ניחא. הוא כתוב בצורה גאונית.
השגתי את הספר השני, אחריו את השלישי, ואת הרביעי לא מצאתי.
כמה זמן אחר כך הגעתי לתיכון, שהיה בנוי מאוד קרוב לספריה מקומית. שם מצאתי את הרביעי, ולמען קדושת הרצף, קראתי שוב את הספר הראשון, השני והשלישי לפני הספר הרביעי. נהניתי מכל רגע, צחקתי שוב מכל החלקים שכבר הספקתי לשכוח, והערכתי כלפי דאגלס אדמס המנוח גדלה עם כל פסקה. אין הרבה סופרים ששומרים על רמה לאורך כל כך הרבה זמן.
את הספר החמישי השגתי רק לפני שבוע. הייתי בכנס אייקון, ומשמיים הופיע דוכן עצום של ספרים, שהציע לי את שלושת הספרים החסרים באוסף (השני, הרביעי והחמישי) במחיר של שלושים וחמישה שקלים כל אחד.
בתחושה של נחת ודחיפות מוסווית, כראוי לתקופת החגים הארוכה והמייגעת, קראתי שוב את הסדרה. שוב, למען קדושת הרצף.
נהניתי. צחקתי. זכרתי יותר דברים מציפיתי ואולי זה גרע קצת מהחוויה, אבל לא הצטערתי על המסע הארוך שעברתי כדי להגיע אל הספר האחרון של הסופר, ינוח בשלום על משכבו.
התחלתי את הספר החמישי.
הוא היה גאוני. הוא היה בנוי בצורה רציפה הרבה יור. הוא היה מלא הרבה יותר- עלילתית, בין השאר. הדמויות היו מורכבות יותר. זה לא הוריד מערכם של הספרים האחרים, זה רק העלה את ערך עצמו.
שלא כבדרך כלל, המשכתי לקרוא גם בימי החול האפורים. ולפני חצי שעה בדיוק, בשעה שלוש ורבע, 22.10.19, סיימתי את הסדרה המופלאה הידועה תחת הכותרת "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה".
והסוף.
הסוף.
...הסוף.
הו, אלוקיי, הסוף.

הלב שלי התנפץ כשהפכתי את הדף המודפס ומצדו השני הופיעו פניו האדישים של אחיו הלבן.
קראתי שוב את העמוד האחרון.
קראתי שוב את העמוד האחרון.
ושוב.
משמעות המלים חילחלה, לאט מאוד, אל ההכרה שלי.
בחיי.
הסוף.

אני לא רוצה לעשות שום ספוילרים.
הוא היה מושלם.
ואיום.
ונורא.
וסוגר מעגל בצורה מדויקת כל כך שאני רוצה לבכות רק מלחשוב עליו.
דאגלס אדמס, יברך אותך האל, ארור תהיה.
אני לא יודעת איך להתמודד עם כל העסק. אני לא מכירה אף אחד שקרא את זה.

סדרה מומלצת מאוד.


הסוף...

Ugh.

הסוף.

לפני 6 שנים•קוראת מגיל צעיר
Good Omens

Good Omens

Neil Gaiman

זה הספר הראשון שקראתי בשפת המקור, ואני כל כך מרוצה מעצמי שעמדתי במשימה.
קראתי את "בשורות טובות" בעברית לפני כשנתיים, ולא אהבתי אותו מספיק כדי לזכור מה קרה בו, או כדי לקרוא אותו שוב.
לפני חודשיים נתחב לידיי הספר הזה, יפה וחדש אחרי שנרכש בידי בת דודה שלי, ובלי מלים נדרשתי לקרוא אותו בשנית.
במילה אחת, מדהים.
קראתי אותו עד תקופת החגים, סיימתי אותו, ואחרי שבוע, קראתי אותו שוב. מההתחלה ועד הסוף.
הספר הזה כל כך טוב.
השילוב של שני הסופרים פשוט נפלא. הספר מצחיק ורציני וחכם כל כך, כל דבר בדיוק במידה הנכונה. לא היה לי קל לצלוח את הכתיבה הבריטית, אבל זה היה שווה כל רגע, כל בדיקה בגוגל טרנסלייט, כל דפדוף במילון.
הספר בנוי בצורה מיוחדת- הוא מהספרים שמדי פעם צצות בו פסקאות שלכאורה לא קשורות לעלילה, ובהמשך פתאום מתבהר הקשר הברור שלהן לסיפור. הוא ארוג בצורה גאונית, מתקדם בדיוק בקצב הנכון, משובץ באין ספור הארות רגעיות.
הקשרים בין הדמויות, אופיין של הדמויות עצמן והבחירות המפתיעות שלהן, הכול רשום בצורה מתוכננת. הספר הזה מכיל בתוכו כל כך הרבה מסרים חבויים וכל כך הרבה ניצני דיונים פילוסופיים שנוגעים לדברים שונים לגמרי מהמסופר בו, ועם זאת, אם תהיו מעוניינים, אפשר להתעלם מזה לגמרי ופשוט ליהנות מהקריאה.
בקיצורו של דבר, נהניתי לקרוא אותו. נשאבתי פנימה. תוך כדי קריאה פשוט לא הבנתי איך הייתי מסוגלת לקרוא אותו בעברית- ישנן המון שנינויות והתחכמויות שפשוט אי אפשר לתרגם.
הוא מצחיק, הוא חכם. רוב המלים שלא הכרתי היו תיאור בלבד ולא היו חיוניות להבנה, אבל העשירו את החוויה פי כמה.
ממליצה מאוד.

לפני 6 שנים•קוראת מגיל צעיר
האימפריה האחרונה/ באר האלוהות/ גיבור העידנים

האימפריה האחרונה/ באר האלוהות/ גיבור העידנים

ברנדון סנדרסון

(וואו, איזה כיף זה שאפשר לכתוב על כל הטרילוגייה בבת אחת.)
חוויית הקריאה הכי מדהימה שהייתה לי בשנים האחרונות. פשוט ספרים מצויינים.
תשעת אלפים דפים בכל אחד (אני יודעת נו-_-) ואפילו לא דף אחד יותר מדי. הכול כל כך מדוייק. הקסם שהוא המציא- ההמלורגיה, התכמות, האלומנטיקה- פשוט גאוני. הגיוני באיזשהו מובן. מדהים.
ברנדון סנדרסון כותב מצויין. אני בספק אם הוא אנושי. אפילו חודשיים אחרי שסיימתי את הטרילוגייה אני מתקשה להכיל אותה במלואה. עשרות קצוות עלילה שמתאחדים בצורה נהדרת. מיליון דברים נפתרים ושום שאלה לא נשארת. הסוף של הספר האחרון היה... כל כך... לא יודעת. נפלא. מושלם. מדהים. על אנושי.
ברנדון סנדרסון הוא לא אנושי. אף אחד לא מסוגל לכתוב דבר כזה. החייזרים הגיעו הרבה יותר מוקדם משחשבנו, מסתבר, והנה ההוכחה.
הדבר היחיד שהציק לי היה ההתפתחות של אלנד- מאנטיפת אדיש ומקסים הוא הפך (רואים את ההבדל מיד בספר השני) לאדם מאוד אכפתי וחם וחושב על כולם, וזה היה שינוי קיצוני. כן, הוא חמוד, אבל לא נשאר שום דבר ממי שהוא היה בספר הראשון.
אה, וגם הקטעים של אלנד ווין- היו חמודים אבל לא מספיק. היה נורא מורגש שהסופר הוא לא סופרת, אם נגדיר את זה ככה.
אבל הם עדיין היו מקסימים ביחד:)
בקיצור, טרילוגיה מופלאה. מומלץ אבל לא מוקדם מדי- אזור גיל 14-15 אלא אם כן הקורא נורא חכם. כלומר, אני בת 16, והאופן שבו סנדרסון סגר את כל הקצוות... נשגב מבינתי. נשגב. מבינתי.
מדהים. מתאים לנוער נוטה למבוגר. כל גיל, בעצם, החל מזה שציינתי. ספר נפלא, נהניתי כל כך. מומלץ מאוד.

לפני 7 שנים•קוראת מגיל צעיר
אבק כוכבים

אבק כוכבים

ניל גיימן

וואו וואו וואו
וואו.
ספר נפלא. כל כך מומלץ. זה יהיה חטא לתת תקציר, אני פשוט אגיד שמאוד מאוד מאוד אהבתי אותו. הוא ליטרלי קסום וכל כך מתוק. כן יש לו קטעים קריפיים, אבל זה ניל גיימן, ככה זה אמור להיות. לאלה שלא מתחברים על ההתחלה- הצלחתי לסיים אותו בניסיון השני. בניסיון הראשון ויתרתי אחרי פרק אחד אז זה אפילו לא נחשב.
וואו. ספר כל כך מקסים. מומלץ מאוד.
אולי החל מגיל 15 בערך Though

לפני 7 שנים•קוראת מגיל צעיר

ביקורות נוספות על "סינדר"

סינדר

סינדר

מאריסה מאייר

אני אוהב אדפטציות מיוחדות לסיפורים קלאסיים, ובמיוחד אם זה נשאר בתחום של הפנטזיה והמד"ב. הספר הזה הוא ראשון בטרילוגיה מד"בית סייברפאנקית שמספרת על העולם שלנו אי שם בעתיד אחרי מלחמת עולם רביעית שבה בגדול נחרבו סדרי עולם והאנושות נדרשה לשינויים דראסטיים כדי לשרוד. בעתיד הזה יש גם אנשים שגרים על הירח כבר שנים רבות ולהם יש כוחות מיוחדים. בעולם הזה יש קיבורגים שהם אנשים שנאלצו להחליף איברים בגופם באיברים מכניים והם נחשבים פחות אנושיים בגלל זה.
סינדר הוא בעצם סיפור סינדרלה עתידני שמספר על נערה קיבורגית שחייה אצל אמא החורגת עם שתי אחיותיה החורגות, והיא עובדת לפרנסת המשפחה במכונאית בשוק, ואין לה חיים אחרים חוץ מזה. לסינדר יש גם סודות אישיים אבל מכיון שהיא לא זוכרת את עברה אין לה יכולת להגיע אל הסודות הנסתרים שלה.
מאייר כותבת נפלא ובתרגומה של יעל אכמון המעולה יש כל כך הרבה דברים יפים, גם אם זה בדרך הסיפורית, בתיאורים, ברגשות של הדמויות, והשילוב של כל הדברים הללו בספר הזה פשוט עובד נהדר. הקריאה קולחת, מרתקת, ומלאת כל טוב, וגם הפן העלילתי בקו של הסיפור של סינדרלה ממש מגניב.
בקיצור מצאתי את עצמי נשאב לתוך הסיפור, וממש להתרגש עם הדמויות. פשוט תענוג.
תהנו....

לפני שנה•
★★★★★
•Braveheart
סינדר

סינדר

מאריסה מאייר

עוד ספר עתיד דיסטופי לארסנל. ומצד שני, אהבתי מאוד את הרעיון. לדעתי הדמות של סינדר כתובה טוב, עם עומק והמון כנות- היא רחוקה מלהיות מושלמת. פיזית, נפשית ורגשית.
מהשם של הספר ומהתקצירון אפשר אולי כבר להבין ולקשר- הספר מבוסס על הסיפור של סינדרלה, והאגדה (עם ציטוטים ממנה) שזורים בספר בצורה מתוקה שמעלה חיוך. ספוילרון שהוא לא ספוילר: גם בספרים הבאים יישזרו אגדות נוספות (קל לנחש משמות חלק מהספרים).

הספר הוא ספר נוער במובן שהוא די תמים- אמנם יש מניעים מאוד אפלים מתחת לפני השטח אבל מערכות היחסים הן יחסית פשוטות, תמימות, רומנטיקה די קיטשית, יחסי כוח (אם חורגת-בת, מלך-נסיך,נסיך-נתינים) שהם די טריוויאליים. זה גם אומר שבאופן כללי כן יש חלוקה יחסית דיכוטומית בין הדמויות- הטובים הם טובים, הרעים הם רעים, מלבד בודדים יוצאי דופן (בספרים הבאים, סקרלט וקרס, יהיו יותר יוצאי דופן). מצד שני, הספר כן מאפשר להזדהות גם עם רגעי המועקה והקושי של הדמויות (ויש לא מעט כאלו. לפעמים כשלא הכל מסתדר זה קצת יותר אמין..) אבל גם עם רגעי השמחה. סינדר היא מי שהיא, לא מנסה להתנצל על מי שהיא.

אהבתי מאוד את בני הלבנה והרעיון שעומד שם. תיאור העתיד בספר גם הוא מגניב מאוד, ותיאור המגיפה- טוב, עם הקורונה לא היה צריך להרחיק לכת בדמיון.

חסרון גדול: הספר הרביעי בסדרה, ווינטר, לא תורגם לעברית (ולדעתי גם אין צפי כזה). בנוסף, יש ספר וסיפורי ביניים שלא הכרחיים אבל גם לא תורגמו.

***
למי הספר מיועד? נוער בוגר לדעתי, ומבוגרים שאוהבים ספרי נוער כמוני :)
***

לסיכום: ספר קיטשי ומתוק, לא מופת ספרותית אבל בהחלט מומלץ לקריאה קלילה. עולם מקורי ומעניין, חשיפה לפוליטיקות מאחורי הקלעים במוסד המלוכה, וללוות את הדמויות ברגעים בהם הכל משתבש. ושוב. ושוב. אבל אנחנו עדיין אוהבים אותם.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•ספיר
סינדר

סינדר

מאריסה מאייר

מתמקם בדיוק במרכז הספקטרום. קריאה מהירה ונעדרת כל טביעה רגשית, צפוי ובכל זאת נחמד ומקורי. מומלץ לחובבי האגדות (כמוני). לא הייתי ממליצה לאנשים אחרים. לא כי זה גרוע, פשוט כי זה הדבר הכי טוב שאני מסוגלת להגיד על הספר הזה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•סיירה נואווק
סינדר

סינדר

מאריסה מאייר

מה יש בו, בסיפור סינדרלה, שכל כך מושך את לבנו?
הרעיון של יתומ/ה, שסובל/ת ממשפחה חורגת מרושעת אבל בסוף חוגג/ת את נצחונה בהפיכה לאחד/האחת/נסיכה/נבחר/משהו-חשוב אחר מקסים אותנו עד בלי די. עובדה: הוא זכה לכל כך הרבה עיבודים כתובים ומומחזים. וכל כך הרבה ספרים מתבססים על הנוסחה המרכזית שלו, גם אם לא מזכירים אותו בכלל בפרטים.

לכאורה, סינדר הוא עוד עיבוד: נערה יפה, אם ואחיות חורגות, נסיך יפה תואר ונשף.

סופרת חסרת השראה ודמיון, כך הנחתי, לקחה את סיפור סינדרלה, דחפה פנימה כמה אלמנטים מודרניים או מד"ביים והרי לנו ספר לנוער.
בשנים האחרונות, הוליווד פיתחה את הנוסחה של עיבודים "בוגרים ואפלים" לאגדות עם בהצלחה לא קטנה, אם לשפוט לפי כמות הסרטים מהז'אנר.
נוסחת סינדרלה היא נוסחה מוכרת ואהובה - כך שההצלחה מובטחת, כמה פשוט.

אבל אחרי שעטיפת הספר הסתכלה עלי מהדף הראשי של אתר סימניה שוב ושוב ושוב, ואחר כך הסתכלה עלי ממדף הספרים החדשים בספריה, הסתקרנתי בכל זאת - ולקחתי את הספר.

נקודה ראשונה לזכותה של סינדר: היא אמנם בת חורגת, מנוצלת על ידי אמה ואחותה המרושעת, אבל היא לא מנקה את הבית ומבשלת. הו, לא. היא מכונאית מחוננת. נחמד.
הלאה.
אפשר להאשים את מאייר, הסופרת בכל מיני האשמות, אבל חסרת השראה היא לא.
הרעיונות זורמים ממנה. דמיוניים, פנטסטיים, מצחיקים, מגוחכים, קאמפיים, מה לא.
הסיפור מתרחש בבייג'ין עתידית כלשהי, יש לנו כאן רובוטים וקיבורגים, בני אדם שהתיישבו על הירח, התנתקו מכור מחצבתם ופתחו יכולות משוכללות יותר מבני הארץ (רעיון שמזכיר מעט את טרילוגיית אלייג'ה ביילי של אסימוב), מגפה מסתורית, תככים פוליטיים, יכולות על טבעיות של השפעה רגשית ושטיפת מוח.
בקיצור, יש כאן הרבה רעיונות שיכלו בכיף לפרנס ספר שלא מנסה להיות גירסה מודרנית של סינדרלה.
ואיך הסיפור?
סביר. סיפור לנוער, קצת הומור, לא מעט רומנטיקה, טוויסטים, תעלומות וחידות עם פתרונות צפויים למדי.

אבל למה, בעצם, להתבסס על סינדרלה?
האם מאייר ניסתה להעביר איזה מסר מעמיק על האנושות?
אולי, שככל שהאנושות תתפתח ותשתנה, גם אם החיבור בין האדם והמכונה יתהדק, אם רעיון הקיבורג יקרום עור, גידים וביטים, עדיין בני אדם ישארו בני אדם ותת המודע האנושי הקולקטיבי שלנו ימשיך להכיל את אותם ארכיטיפים ההופכים אותנו למי שאנחנו?
או שאולי מאייר פשוט מאותתת לנו מאחורי גבו של הסיפור - היי, אל תקחו אותי יותר מדי ברצינות. זו בסך הכל אגדה. מה שמתחבר אל האווירה הקלילה נטולת הפאתוס של הספר, שהיא בהחלט לזכותו.

נקודות לזכות הספר:
רעיונות מקוריים (טוב, נו. יחסית) ומצחיקים שבהחלט משדרגים את סיפור סינדרלה ובראשם העובדה שסינדרלה היא: א. קיבורג ב. מכונאית מחוננת.

נקודות לרעת הספר:
א. ההתאהבות הנואשת של סינדר בנסיך החתיך, לא מסתדרת כלל עם הסלידה שלה מהחוקים המפלים את הקיבורגים. עם המזג המרדני שלה, הייתי מצפה מנה להטיח בו נעל זכוכית או שתיים ולדרוש את זכויותיה.אחרי הכל, הוא הנסיך - הוא האחראי למצב, לא?
במקום זה היא נמסה לשלולית נטולת אופי ומנסה להסתיר את טבעה האמיתי כדי לקושש כמה פירורי חיבה מצדו. פתטי.

ב. רק בסוף הספר גיליתי שהוא בעצם חלק ראשון. לא בדקתי את העניין, אבל אני מנחשת שמדובר בטרילוגיה. שכן כידוע, (וכאן אני מצטטת את עצמי, אבל היי, כותבי טרילוגיות לנוער מצטטים באופן קבוע את הקודמים להם!): על שלושה ספרים ספרות הדיסוטופיה לנוער עומדת.
חבל. מספר נוער קליל וחביב שלא לוקח את עצמו מדי ברצינות הייתי מצפה ליותר. כלומר לפחות. ספר אחד היה מספיק.

לפני 10 שנים•רויטל ק.
סינדר

סינדר

מאריסה מאייר

אוקיי, אז לי היה קטע כזה שבגלל הכריכה חשבתי שזה יהיה כזה מזעזע, כן כן אני יודעת, אסור לשפוט ספר לפי כריכתו
בגלל זה בסוף קראתי אותו, וואו, אני לא אגיד הרבה כדי לא לעשות ספויילרים אבל אני מאוד נהניתי מהסדרת ספרים הזאת, הכתיבה מעניינת והדמויות הזייה, נהניתי ולא הנחתי את הספר בצד, תסמכו עליי ותתחילו לקרוא אותו כי הוא שווה את הזמן!!!!!!!!!!

לפני 3 שנים•
★★★★★
•תולעת ספרים
סינדר

סינדר

מאריסה מאייר

היה היו פעם, לפני שנים רבות זוג אחים שחי בגרמניה. לאחד קראו יעקוב ולשני ווילהם. שניהם חקרו את השפה והספרות הגרמנית ונודעו בכך שאספו יחד אגדות וסיפורים מכל קצות גרמניה והסביבה ואיגדו את זה לספר אחד ושמו המוכר הוא "אגדות האחים גרים".
בין הסיפורים תוכלו למצוא שם את שלגיה, כיפה אדומה, רפונזל, החתול במגפיים, עוץ לי גוץ לי, עמי ותמי, הנסיכה והצפרדע, סינדרלה ועוד מאות. האגדות האלו הפכו לדבר הידוע לכל, אם הייתם מזכירים את שמם המקצועי של האחים, "האחים גרים" בפשטות, כולם כבר היו מדמיינים בראשם אגדה שמחה וילדותית. אם כי הסתבר לי לאחר שחקרתי מעט שהאגדות לא היו תמימות כלל וכלל במקורן. להפך-חלקן היו אפלות מאוד.
אך איננו נדבר עליהן כעת.
רק נאמר שהסיפורים נזכרו לדורות.

שנים רבות חלפו מאז. עשורים ועדינים, מהפכות חלו והעולם השתנה במעט. אבל עדין כולם זכרו את האגדות.


היו היתה פעם, לפני מספר שנים בודדות, תחילת העשור השני של המאה ה-21 אישה, סופרת ושמה מריסה מאייר. מריסה היתה ידועה באהבתה לכל פריטי הגיקיים האפשריים (דבר שמלמד הערכה ממני) ואהבה במיוחד את אגדותיהם של האחים הנודעים עליהם דיברנו. אז יום אחד תץ לה רעיון, רעיון לא רע אם יורשה לי לציין- להפוך את אותן אגדות תמימות ומתוקות של גרמניה עם הבנות בשמלות המטופחות והארמונות לכאלו רק עם שילוב עתידני עם חייזרים ורובוטים (שהיא קראה להם בשם אחר).
אז בספרה הראשון, היא ביקשה להתעמק באגדה של סינדרלה או סינדר כמו שקראה לו בספר הזה. היא הפכה את סינדרלה הקלה והעדינה לחצי או שלושים ושלוש אחוז אם אינני טועה, רובוטית שנמצאת בעתיד (כמובן) אחרי מלחמה קשה שהחריבה את סדר העולם לפני כן (עוד כמובן). לסינדר כמו באגדה יש אם ושתי אחיות חורגות אם כי פה, אחת מהאחיות דווקא נחמדה אל סינדר בניגוד לאגדה.
ועוד שינוי קל- יום אחד מגיע הנסיך אל דוכן המכונאות שלה (כן היא גם מכונאית מוכשרת, בעצם הכי טובה בעיר) ומבקש שתתקן לו את הרובוטית שלו. וכך בעצם מתחילה ההרפתקה של סינדר היקרה שבה ניחשף גם לגזע חדש של אנשים, אנשי לבנה, שעליהם לא נרחיב וכן מגלה על כמה סודות מפתיעים.


היו היתה פעם, נערה ישראלית בחופש הגדול ב-17 באוגוסט 2015 שבאה לכנס של נוער קורא בארץ. היא פגשה שם כמה נערים אחרים בני גילה מאתר שבו היא רשומה. היא היתה במצוד באותו היום- מצוד אחר ספרים טובים במחירים זולים משמעותית. היא הגיעה לדוכן של כינרת זמורה ביתן ומצאה שם, פתאום מונח לידה, הספר שרצתה-סינדר. בצירוף מקרים משעשע, היא בדיוק קראה טעימה ממנו יום לפני כן. היא קנתה אותו כמובן והתחילה לקרוא אותו איך שהגיעה הביתה מאותו יום עמוס.
הנערה התעניינה תמיד באגדות, מאז שזכרה את עצמה. קראה אותן וראתה סרטים ותוכניות עליהן. כשהתבגרה גם ראתה סדרות שמספרות "את הסיפור האמיתי" מאחורי האגדות וקראה גם על האגדות המקוריות של גרים.
אך נחזור אל אוגוסט 2015.
הנערה נהנתה, אין ספק בכך, אבל היה לה ספק בנוגע לספר. היא שמה לב לשתי טעיות, גדולות או קטנות לבחירתכם, שיש בספר:
הראשונה היא הקטנה יותר, שזה היחסים בין הנסיך לסינדר שכולם יודעים שהם יתאהבו. בכל קטע שבו היתה התקרבות בניהם זה סופר מנקודת מבטה של סינדר ואף פעם לא נקודת המבט של הנסיך. כך שזה הקשה על אותה נערה לדעת מה הנסיך מרגיש אליה באמת אם הוא סתם רוצה להיות בקרבתה כי היא מצילה אותו ממשהי אחרת שאליה הוא צריך להינשא או שהוא באמת אוהב אותה. טוב, אולי רק הנערה לא ניתחה נכון. אבל כך זה הרגיש לה.

הדבר השני שהפריע לאותה נערה וגם לכל נער ונערה אחרת שקראו את הספר היה דבר חשוב מאוד בספרים: הפתעה! לא היתה אף הפתעה בספר! הוא היה צפוי כמו ביום חורף שבשמיים יש ענני גשם כהים ובתחזית לפני יום אמרו שיהיה גשם. ואנחנו רק מחכים שהוא יגיע. וכך זה קרה בספר הזה, הוא צפוי כמו בגשם ביום חורף סגרירי. אפילו זה שינסה בכל כוחו לא לשים לב לצפויות הזו, יבחין בכך. 'הסודות' הם בכלל לא סודות. עוד לפני שנחבר אחד ועוד אחד נבין כבר מה יקרה. וזה חבל מאוד, כי זה גרם לספר להיות כארבעה כוכבים לאותה נערה.


היו יהיה פעם בעתיד הלא רחוק (נקווה) ספר שני לאותה סדרה שיתורגם. אותה נערה שדיברנו עליה תרוץ ותקנה גם אותו. כי היא שמעה שהוא יסופר על כיפה אדומה והזה שאחריו על רפונזל והשלישי בסדרה על המלכה הרעה בשילגייה. והיא ציפתה שהפעם הם יהיו פחות צפויים מהראשון ואולי גם עם יותר אקשן.


האם היא צדקה והאם היא לא? האם היא תתאכזב שוב? זו השאלה ידידי.
אבל עד שהספר הבא לא יתורגם, השאלה תישאר אפופה בערפל.
נחכה ונראה.


וזהו הכל להיום ידידי, סיפורניו תם כעת. ואנו נפרוש לשינה קלה ונעימה עם הרבה חלומות מתוקים ונעימים.
לילה טוב.








(סליחה על הביקורת הגרועה)

לפני 10 שנים•
★★★★★
•snow fox
סינדר

סינדר

מאריסה מאייר

הדעות ששמעתי על הספר היו נורא חלוקות. חלק אמרו שהוא מדהים וטוב וחלק אמרו שהוא סביר, לא משהו.
ובגלל זה ניגשתי לספר עם ציפיות יחסית נמוכות ולא ביותר מדי התלהבות.

הספר הוא סוג של גרסה עדכנית ל'סינדרלה' (ומכאן השם סינדר), שבה סינדר היא מכונאית בלב עיר עתידנית ומסוכנת.
כשאתם קוראים את זה אתם בטח מצפים לספר מקורי ופורץ גבולות,
ובכן, התכוננו להתאכזב.

הספר לא מקורי בכמעט שום צורה. לא מצאתי כמעט שום פרט שהסופרת חידשה או הביאה בצורה מקורית, הסיפור עצמו מבוסס על סינדרלה, הקטע השל עיר עתידנית ונערה בת 16 ממוחזר כל כך, המגיפה מזכירה לי את הרץ במבוך, בני הלבנה את הגל החמישי, והממלכה שולטת על 12 ערים, או כמו שהם קראו לזה בספר 'מחוזות' ואני לגמרי לא צריכה להגיד מה זה מזכיר לי.
אני חושבת שהבנתם את העניין.

והיו עוד כמה דברים שהפריעו לי:
עשו שם ניסויים בבני אדם
ברצינות, אתם חיים איזה מיליון שנה אחרינו, יש רחפות משוכללות, רובוטים, יישבתם את הירח!
אבל עדיין עושים ניסויים בבני אדם
אפילו בימינו לא עושים ניסויים בבני אדם! יש מיליון דרכים אחרות לעשות את זה!
למה?
כי זה מקדם את העלילה של סינדר.
ברצינות, היו אלף אפשרויות אמינות הרבה יותר שהיו מובילות לאותו מצב!
ובנוסף לזה, הספר מאוד מאוד צפוי,
כבר מהפרק השני הבנתי מה הולך לקרות בסוף, מה שהסופרת ניסתה לעשות כטוויסט מפתיע התגלה כבר בפרק השני, ורק הפך את עצמו ליותר ויותר צפוי.

אז אלו כל הדברים שלא אהבתי בספר, שלא תטעו, אני לא קוטלת את הספר, למרות שזה כנראה נראה ככה.
נעבור לדברים שאהבתי

אהבתי את הכתיבה, היא זורמת, היא קלילה, הסופרת לא מגזימה בתיאורים וגם לא ממעטת בהן, כיף לקרוא.
וגם אהבתי את הדמויות, הן לא היו שטחיות, היה קל להתחבר אליהן, הן עשויות היטב ושונות ומגוונות ולכל אחת מהן היו אופי שונה וראו את זה בבירור.
והחידוש עצמו לאגדה הנודעת היה נחמד, גם אם לא מקורי. אהבתי את הקטע של הרובוטים והחייזרים, שהשתלבו מצוין בסיפור, באופן מפתיע.
והסיום, זה היה הסיום הכי טוב שהיה יכול להיות לספר הזה. והמשפט האחרון עדיין תקוע לי בראש, הוא כזה מצמרר ומדהים.

לא סבלתי מהקריאה של הספר, והוא גם לא ספר רע, הוא משהו קליל להעביר איתו את הזמן, והדירוג שמגיע לו הוא 3 וחצי כוכבים, אבל עיגלתי לארבע כי אני נחמדה D:
אני בהחלט אקרא את הספר ההמשך שלו כי אני סקרנית מאוד, ומי יודע, אולי זה ישתפר בהבא.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•SHIRA
סינדר

סינדר

מאריסה מאייר

מוקדש לפמיניסטיות היקרות....חח
מאז שהייתי קטנה שנאתי סינדרלה , הבחורה המסכנה עם הפנים היפיפיות טובת הלב והתמימה נגאלה מיסוריה עלידי הנסיך בזכות
(הנה זה מגיע...) היופי שלה?! כלכך עמוק שבאא לבכות. אמרתי לאחותי לעזאזל עם העולם אני כותבת סיפור סינדרלה משלי!!
בסיפור סינדרלה שלי סינדרלה עגלגלה ונמוכה ויש לה תלתלים חומים כלכך מציאותיים ועניים רגילות אך מלאות באהבה. והנסיך לא מתאהב בה בזכות היופי שלה אלא בזכות חוכמת החיים שרכשה מהסבל שלה , דבר שהופך אותה לבלתי נישכחת כשאתה לידה אתה לא רואה רק בלונד כשאתה לידה אתה מרגיש שלווה הכלה דבר שמרגישים רק ליד אנשים בוגרים שעברו דברים. וכמובן, כשהנסיך מודד לה את הנעל היא ממש אבל ממש לא מידה 36,אלא מידה 40! היא לא סתם בלונדינית עם גוף יפה , היא לא אשתו של... היא אישיות בפני עצמה. היא לא מושלמת וזה מה שמושלם בה כל תלתל וכל פינה עגלגלה בעצם משקפת מזה אשה אמתית לא זו עם הגוף האדיר , אלא זו שהיא חכמה שהיא יודעת להחזיק משפחה וזוגיות שיש לה חוכמה ויופי פנימי שמחזיקים בית כמו שרק אשה יכלה להחזיק רגשית ופיזית.היא בחורה חזקה שהעניים שלה לא מנצנצות בזהב אבל הן מנצנצות בחכמה בנתינת אהבה .
וזה מה שאהבתי בספר הזה למרות שהעלילה הייתה צפויה מהרגע הראשון למרות השטחיות קצת בעלילה.
סינדרלה היא חצי חצי היא לא שלמה ובמיוחד לא מושלמת היא מושלמת בחכמה ביכולות שלה ובחוזק שלה לעמוד בפני דברים רבים
זה מה שהופך אותה לסינדרלה ולא שירה עם עכברים וציפורים. ספר טוב לא מושלם אבל מספיק מושלם בשבילי.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•זאת רק אני.
סינדר

סינדר

מאריסה מאייר

אני מאוד אוהבת אגדות. קראתי מלא ספרים שהם אגדות בגרסאות "קצת אחרות", האגדות האמתיות ועוד הרבה. אז ניגשתי לספר הזה בצפייה לעוד אגדה חסרת היגיון ומסחררת.
הספר גרוע.
חד משמעית. אין בו היגיון, אבל בקטע הכי רע של זה. הסופרת לא הצליחה לשלב בין אגדה מהמאה ה14 לעתיד הרחוק. זה הגיוני, כי הסיפור מותאם לתקופה שבה הוא נכתב, ודברים רבים השתנו, בין אם זה המעמד של האישה, של בית במלוכה, ובין אם זה החוקים, הרשויות, הרווחה. כלומר, איך במציאות שכבר היום לא יתכן שיגדלו ילדה בצורה כזו מונחת, אז איך זה יתכן בעתיד, כשהנושא כל הזמן במגמת עלייה?
אז השילוב בין העבר לעתיד גרוע. אז למה לכתוב את זה ככה? זה לא מוסיף שום נפח ועניין לספר, וסתם הורס.
ובני הלבנה?? את רצינית, מריסה? איזה רעיון גרוע...
כלומר, הירח הפך לכוכב שבו נמצאים אנשים מרושעים ואכזריים בל-כורחם הנשלטים על ידי מכשפה?
חוץ מהקטע שזה בירח, זה כל כך נדוש, שזה הורג.
אז אנשים, תאמינו לי, זה לא יהיה הפסד גדול אם לא תקראו.

לפני 10 שנים•הנסיכה משום מקום
דירוג
5.0
לפני 10 שנים

“נמחקה”