התחלתי לקרוא את ספריו של פוקנר רק בשנים האחרונות וכעת אני מבין שאין זה מקרה. ספרו זה של פוקנר הוא ספר שאיננו עושה חיים קלים לקורא אותו.
הספר מספר לנו את סיפור התפוררותה של משפחה דרומית מהמעמד העליון הדרומי של ארה"ב, עם המשרתים השחורים שלה
- היא משפחת קומפסון, בערך מתחילת המאה העשרים ועד שנת 1928 שהופכת להיות שנת המפתח של הספר.
פוקנר עושה פה שימוש במה שנקרא "זרם התודעה" ולוקח די הרבה זמן להבין בתחילת הספר ולמעשה גם בהמשכו "מי פה נגד מי". הסיפור מסופר בעצם בארבעה חלקים במחשבתם של שלושה אחים, שאנחנו כאילו "מציצים למוחם" וקוראים את מחשבותיהם - אלא שאי-אפשר לסמוך על מה שהם מספרים לנו... אחד הקשיים הגדולים בהבנת הסיפור הוא שהוא איננו לינארי. אותו "זרם תודעה" יכול לפעמים לנוע בקפיצות של פלאשבקים אחורה וקדימה והקפיצות הללו מסומנות רק בחלק מהמקרים! ע"י שינוי סוג גוֹפני האותיות. אבל מה שבאמת לדעתי עלול להרתיע את מי שקורא את הספר, היא העובדה שהחלק הראשון (שאורכו כשבעים עמודים) מסופר לנו בצורה מבולבלת ביותר ורק בהמשך אנו מגלים שבעצם "המספר" לנו הוא פשוט מה שנקרא"מפגר"... ההמשך שמסופר לנו על ידי שני האחים האחרים "הנורמליים" כבר ברור הרבה יותר וגם מעניין הרבה יותר. דמותה של אחותם שאיננה משתתפת במונולוגים, אבל דווקא לה יש תפקיד מפתח בסיפור, הולכת ומתבהרת. אבל גם הם מספרים לנו רק את נקודת הראות שלהם שגם היא איננה אוביקטיבית ולפעמים אף איננה נכונה. רק החלק האחרון שבו המספר הוא הפעם "יודע כל" מבהיר את התמונה כמעט לחלוטין. ועדיין נשארים אצל הקורא סימני שאלה רבים. פוקנר מדהים דווקא בשפת המקור כשהוא משתמש באנגלית (שבה קראתי את הספר) של כל אחת מהדמויות לפי השכלתה (או בורותה)... למשל המשרתים הכושים מדברים בשפה בלתי אפשרית מבחינה דקדוקית ואפילו האיות איננו נכון ואני מתאר לעצמי שכשתרגמו את הספר לעברית הייתה זאת משימה ממש לא פשוטה... הוא יצא בעברית בשם "הקול והזעם". הספר כאמור איננו ספר "לכל אחד" אלא לדעתי רק ל"מיטיבי קריאה"... אבל אין זה משנה באיזו שפה תקראו אותו - מדובר פה בספר שהוא יצירת מופת קלסית מהסוג שלומדים בחוגים לספרות באוניברסיטה... ואחד הגורמים לכך שויליאם פוקנר זכה בפרס נובל בשנת 1949 .
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
