לחוקר של דרור משעני קוראים אברהם אברהם ולא טל יהב, ולגיבור שלו קוראים חיים שרה (שם המשפחה שרה) ולא לירן גילון, ולשני ילדיו הקטנים קוראים עזר ושלום ולא שחף ואלמוג.
הצהרה חברתית? כן.
הגיבורים של הספר המקסים הזה, נעים בשולי החיים בעגמומיות מכמירת לב, בנמיכות קומה סגפנית, הם רחוקים מן המיינסטרים הסוציולוגי תודעתי, הרבה יותר מאשר חולון רחוקה מתל אביב. נדמה שתלשו אותם מאיזו עיירת פיתוח שכוחה, שתלו אותם בחולון ושכחו לבדוק אם צמחו היטב ואם הם זקוקים להשקיה.
אל הספר ניגשתי בחשד מסוים. רוב הבלשים העבריים-ספרותיים הם מין בבואה של טל יהב הבדיוני, סטריאוטיפ של רווק או גרוש, בסוף שנות השלושים, תחילת שנות הארבעים, אשכנזי מצוחצח, אפוף עשן סיגריות, שנון וסרקסטי, כאילו היה גלגולו הישראלי של פיליפ מארלו או של סם ספייד. נכון, היה גם מיכאל אוחיון של בתיה גור, אבל הוא היה משורר משוכנז מטבע ברייתו.
אברהם אברהם, נושא על גבו את שמו המגוחך כמו גיבנת מגזרית, משרך רגליים במשעולי החיים. אין לו חוש הומור ולכן הוא נטול סרקזם. האם הוא פיקח במיוחד? מי חכם וידע. יש לאברהם חושי בלש מחודדים, ואולי תחושות בטן נכונות, אבל קשה לומר שהוא שנון כמו בלשים ספרותיים אחרים. הרפליקות שלו, בכל מקרה, נטולות ברק כמו דמותו המאובקת. נדמה שהוא בן שישים ולא בן שלושים ושמונה. הוא משעמם ומלא השלמה כאילו היה בערוב ימיו. לא הקריירה מניעה אותו ולא החתירה קדימה, אלא הרצון להימלט משגיאות העבר ולהביא את התשובה כדי לגאול את צעקתם המושתקת של המתים בכפייה.
לכנות את הספר בלש, זוהי הטעיה של קוראי בלשים, הלהוטים אחר רצח מסעיר ומדמם, שפענוחו רצוף טוויסטים והפתעות. כפי שמכנה משעני את ספרו, זוהי חקירה. לא תעלומה, כי אם חקירה.
ממש כמו בחיים האמיתיים, לא אלה שאנחנו מכירים בספרי מתח, אלא אלה המתרחשים בחיי המשטרה, החקירה היא לא חבילת אירועים אחת, שמתרחשת ברצף מביצוע פשע ועד פיענוח. רוב החקירות נכנסות זו בזו ומשתלטות זו על זו. וגם בספר הזה שתי חקירות מתנהלות במקביל, האחת מינורית והשנייה, שהיא מין ענף צדדי שלה, צוברת תאוצה, וכמו כדור שלג היא תופחת ומתגלגלת עד שהיא דוחקת את הראשונה ומתייצבת בחזית הספר.
לכאורה, מוזר מבחינה בלשית-ספרותית. מין שבירה של הז'אנר.
ובאמת, התנהלות אמינה לחלוטין.
רבים מכותבי הביקורת בסימניה, העניקו לו סקירות פושרות וניקוד צנוע.
זה לא ספר לחובבים מושבעים של הסוגה. על פני השטח התנהלותו מדשדשת. הוא משופע בפרטים קטנים מחייו המוזרים של חיים שרה, איש בן חמישים ושבע, שהתחתן עם פיליפינית ונולדו להם שני ילדים קטנים. איש של קרן זווית, חיים של שתיקה ממושכת. לאט לאט מקלף משעני את קליפות הבצל של התעלומה ופשרה. למין ההתחלה הוא מתאר את חייו של האיש כאילו אנחנו מכירים אותו ואת עברו, ורב הנסתר על הנגלה, אבל עד שנגיע אל ליבת הבצל נדע כבר הכל וגם אברהם אברהם ידע.
אפשרות של אלימות הוא רומן שגיבוריו הם אנטי גיבורים. כושלים, מועדים, מכסים את הפצעים, קוברים את הכישלונות וגם בני אדם. הם חיים במין בינוניות נטולת הילה, שמונעת בכוח האינרציה, כאילו ניצבו על איזה מסוע שמוביל לשומקום.
ובכל זאת, תמיהה אחת גדולה לדרור משעני, חוקר ספרות, מתרגם ומתמחה בז'אנר הבלשי, איש אשכולות, שרק מרשימת סגולותיו התמלאתי קנאה, מה זה עלה על דעתו לעשות ספויילר כה בוטה לספרו הראשון, תיק נעדר?
לאורך כל הספר הנוכחי, צץ הספר הקודם על התעלומה שבו ופתרונה. מוזר.
נכון, שאברהם אברהם התפורר ונבנה מן התעלומה הקודמת, וכי השפעתה הפסיכולוגית עצומה. אבל אם היה בדעתי לקרוא את תיק נעדר, אין סיכוי שאעשה זאת (אבל אמשיך, כמובן לספרו השלישי).
ובכן, גם זו תעלומה, אלא שאני צריכה לפתור אותה במקום אברהם אברהם.
