ביקורת ספרותית על הקלע והאלה - שטחים, יהודים וערבים מאת מירון בנבנשתי
ספר טוב

---

שטחים, יהודים וערבים – זו כותרת המשנה של הספר. מה כבר אפשר לחדש בנושא הטחון לעייפה הזה? שנדמה שהזמן עוצר בו מלכת? מה גם שהספר יצא לאור ב-1988. אבל זו הנקודה שמנסה להעביר המחבר – הכיבוש אינו זמני, ואנו נמשיך שוב ושוב לשמוע על ועידות ותכניות שלום על הרקע של פיגועי טרור ופיגועי נקמה, כל עוד נמשיך ונשכנע עצמנו שזהו מצב זמני. במבט לאחור, קשה שלא לראות את הצדק בדבריו, ופעמים רבות נדמה שניתוח האירועים והתהליכים שבספר מתייחס לאירועים מהשנים האחרונות.

תמצית הטענה של בנבנישתי בספר זה, שעוררה בשעתו ביקורת רבה, היא שהכיבוש שהחל ב-67' איננו מצב זמני, שצפוי להסתיים עם הגעה להסדר מדיני כזה או אחר, אלא שהוא מבטא מצב קבוע, "בלתי-הפיך". אבחנה זו מבוססת על ההערכה שמצד אחד מצב זה (אי חלוקת הארץ) תואם את שאיפותיהם של שני הצדדים לסכסוך, ומצד שני, חוסר ההכרה ההדדית בלגיטימיות של הצד השני איננה מאפשרת הגעה להסדר מדיני.

האירועים שהתרחשו מאז נכתב הספר, ובעיקר החתימה על הסכמי אוסלו (שאחד ממרכיביהם החשובים היה מכתבי הכרה הדדית) מעמידים בסימן שאלה את הרלוונטיות של הספר למציאות היום. אולם המציאות המתוארת בספר היא בדיוק זו אותה אנו רואים היום: דיבורים עקרים על מו"מ וועידות מסוגים שונים בעוד השטח ממשיך לבעור ברמות משתנות של אלימות, וההתנחלויות ממשיכות להתרחב ולשנות את המציאות הפיזית של השטחים. בפרספקטיבה לאחור, הסכמי אוסלו מתבררים כאמצעי להפחתת הלחץ מעל ישראל לחדול מהקמת התנחלויות, ומה שהכי חשוב, הם דחו את הקץ של הברירה בין סיפוח ואזרוח הפלסטינים (וקץ החזון הציוני של "מדינה יהודית") לבין הסתלקות מהשטחים. האנקדוטות המובאות בספר על התנהגות השמאל הציוני (ובמקביל, הימין) באירועים מדיניים שונים פשוט מאלפות בדמיון לימינו.

מתוך פרספקטיבה לאחור, על מהלך חייו ושל המדינה איתה התבגר (יליד 1936, בכיר בעיריית ירושלים לאחר "איחוד" העיר), בנבנישתי מאבחן את הטרגדיה של השמאל הציוני, שעל ערכיו גדל, בחוסר יכולתו ליישב את הסתירה בין הערכים הליברליים והדמוקרטיים עם ערכי היסוד של הציונות, אשר מאז ומתמיד התקשתה להשלים עם זכויותיהם הלאומיות של הפלסטינים בארץ. מצב דברים זה מעמיד את השמאל הציוני בחולשה מול הימין, שנתפס בשל כך כאותנטי יותר, ואף כממשיך דרכה של הציונות שאותה הנהיג פעם השמאל.

במצב דברים זה ימשיך הימין ליהנות מיתרון בזירה הפנימית בקידום המדיניות שלו לביסוס השליטה בשטחים, בעוד השיח של השמאל הציוני והמרכז, בדבר חשיבות קידום התהליך המדיני, ימשיך להוות עלה תאנה להתבססותו של משטר "עריצות האדונים", בו אוכלוסיה אזרחית גדולה מוחזקת בשליטה צבאית וללא זכויות אזרחיות. בנבנישתי מציב כיוון פעולה לשמאל – לא עוד קידום "שתי המדינות" – רעיון שנשאר על המדף בלבד – אלא הכרה במציאות הדו-לאומית כמציאות קבועה ולא זמנית, ומתוך כך קידום מעמדם וזכויותיהם של הפלסטינים שתחת הכיבוש. רק כך לטענתו יבוא שינוי פוליטי אמתי, בין אם מדינה אחת או שתיים.

» ביקורות נוספות של Huck
» ביקורות נוספות על הקלע והאלה - שטחים, יהודים וערבים