ביקורת ספרותית על יגאל אלון - ביוגרפיה פוליטית 1980-1949 מאת אודי מנור
ספר בסדר

---

המאבק על הזיכרון ההיסטורי

ככדוריסיט (בוגר בית הספר החקלאי כדורי), לבטח יעניין אותך סיפור על הכדוריסט מספר אחד, יגאל אלון. כך פנה אלי יום אחד ידידי הטוב ישראל גת, איש בשנות השמונים לחייו, שהיה ממונה במפלגת העבודה על קשרי החוץ שלה. לפני שנים רבות, פגשתי את וילסון, מי שהיה ראש ממשלת בריטניה מטעם הלייבור, בוועידת מפלגות הפועלים של אירופה. הוא שאל, איך לא, על חברו הטוב יגאל אלון, איתו הוא למד באוקספורד. ספרתי לו על תפקידו כשר, ואז כלאחר יד, הוא שאל, וגם ענה, יגאל לא יהיה ראש ממשלה, אין בו את האינסטינקט קיילר, האכזריות הנדרשת מפוליטיקאי, בכדי לדרוך ולרמוס פוליטיקאים אחרים במטרה להגיע לצמרת.

אני לא האמנתי בכך, אמר ישראל, אבל ערב מלחמת ששת הימים, נוצרה מציאות שהוכיחה את יכולת הניתוח של וילסון. ראש הממשלה, אשכול גמגם בנאומו ברדיו לאומה, היה צריך לבחור שר ביטחון, בכדי להחזיר את הביטחון לעם. שני מעומדים טובים ומוכשרים היו, יגאל אלון, ומשה דיין. גולדה מאיר במשפט קצר אופייני לה, סיכמה את הדילמה ואת הבחירה בין השניים, יש אחד שמגיע לו אבל הוא לא יכול (אלון) ויש אחד שיכול ולא מגיע לו (דיין). כידוע נבחר דיין לשר הביטחון, והשאר רשום בדפי ההיסטוריה.

לפני מספר שנים קראתי את הביוגרפיה, יגאל אלון: אביב חלדו שכתבה אניטה שפירא, אותה היא סיימה בשנתו ה- 31, לאחר סיום מלחמת העצמאות, בה דרך כוכבו כמצביא המלחמה. מבחינתה מאז הוא דעך בכך שלא הצליח לממש את ייעודו כמדינאי וכמנהיג, להיות ראש ממשלה. שפירא באבחת ספר, סיימה את חייו הפוליטיים והמדיניים של אלון, ככאלה שאין בהם עניין או משמעות המצדיקים המשך ביוגרפיה. כמי שמורשת אלון יקרה ללבו, מעט נעלבתי ואפילו נעצבתי מהאמירה שיש בביוגרפיה של שפירא, בלי שום קשר לאיכותו הנפלאה והמרגשת של סיפרה.

כך גם חשבו חבריו הטובים של אלון, ששכנעו את אודי מנור היסטוריון מאורנים, לקחת את האתגר ולצאת למסע לתיקון הביוגרפיה שכתבה שפירא, ולהמשיך את הביוגרפיה שלו מהמקום אותה היא הפסיקה. מנור מציב שאלה מרכזית, האם אלון הותיר חותם משמעותי על המדיניות והפוליטיקה הישראלית של אז, הרלוונטי גם לימינו, כעמדתו ביחס לשלום ולפשרה טריטוריאלית?

מנור השכיל להעביר את הביוגרפיה של אלון, לא רק כסיפור אישי, אלא כסיפור פוליטי של עם ישראל, באותם צמתי הכרעה, שבהם היינו, בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, בהם נוסחו הרעיונות המדיניים כחזון ישראלי גדול, בו התוו, השלום, גבולות, וחברה מתקדמת וסולידארית, מכלול הפועל ככלים שלובים כפי שהגה אלון.

בעזרת מנור אני חוזר, לאחד מהרגעים ההיסטוריים המשמעותיים של עם ישראל, מינוי שר הביטחון ערב מלחמת ששת הימים. מנור מתאר את המינוי כדרמה פוליטית במיטבה, הוא חושף תככים, הפחדה, היסטריה, ופוליטיקה אנושית של בני אדם. אני שואל את עצמי האם הטרגדיה של אלון, בעצם בחירתו של דיין חרצה גם את גורלו של עם ישראל לאחר מלחמת ששת הימים, למדיניות שהובילה למלחמת יום הכיפורים, ולמה שאנחנו בעצם היום בהיבטים הביטחוניים והחברתיים, ככלים שלובים כפי שניסח זאת אלון, אך הפוכים מהאופן שבו הוא חשב?

הטרגדיה של אלון ושלנו מפגישה שניים, דיין ואלון, הזכורים מתמונת העלייה לחניתה, בה יצחק שדה, הזקן חובק את שני כישרונותיו כבניו. הוא מציג אותם כנבואה למי שיגעו הכי רחוק, בהנהגה הביטחונית והפוליטית הישראלית. סיפורם של השניים הוא כמו בטרגדיה יוונית שבה עלייה מטאורית, מאבקים דמוניים ביניהם, ונפילה של שניהם, לעתים האחד על חשבונו של השני. מנור בביוגרפיה שלו מספר את הסיפור הזה, אם כי באופן מינורי ונטול דרמטיות, הוא נותן לעובדות לדבר בעד עצמן. הוא לא מנסה לפענח את אישיותם, את היצרים, וקווי האופי שעמדו מאחורי מנהיגותם, בכך הביוגרפיה של מנור אנמית, מתקשה להמריא מבין העובדות היבשות, מתקשה לייצר פרופיל אישיותי של מנהיג, שהייה מורכב, ועדיין נשאר בלתי מפוענח.

דיין ואלון, לא רק שהתמודדו על ההגמוניה, הם גם עמודו בראש שתי אסכולות מדיניות מנוגדות ביחס לשלום ולחברה, שמעצבות עד היום את התפיסות הפוליטיות הקוטביות בישראל ביחס לגבולות המדינה ולשלום. אלון בניסוח תוכנית אלון, הציעה פשרה טריטוריאלית בינינו ובין הפלסטיניים, חלוקת השטח לשתי ישויות פוליטיות, ואילו דיין הציע פשרה פונקציונלית, על כל השטח תשלוט ישראל, והערבים בסוג אוטונומיה ישלטו על עצמם. הטרגדיה שלנו, היא שאוסלו הזמני הופך למציאות קבועה, חזנו של דיין מוגשם דה פקטו, ומשם המרחק קטן לצעד נוסף למדינה דו לאומית שבה היהודים ישלטו על הערבים. אלון היה בעד יוזמה כמשנה מציאות, דיין ביקש פסיביות, אך יצר עובדות בשטח, כמשני מציאות בדרך אחרת. ביבי נתניהו והימין אימצו את דרכו של דיין. אירוניה היסטורית, לפיה הימין מגשים חזון ודרך פעולה שמקורם במפלגות השמאל.

הוויכוח הזה היה יצרי באופן שאלון התלונן, "כל מה שאני אומר, הוא (דיין) אומר ההפך."

באו ונחזור להיעדר ה kILLER INSTINCT המיוחס ליגאל אלון. מנור מנסה להבין את ההיגיון העומד מאחורי האמירה הזאת, באמצעות התייחסות חבריו, כחיים גורי, כדוריסט ופלמ"חניק, שאמר על אלון, היו לו תכונות טבעיות של מנהיגות, אך היו לו גם תכונות אחרות, יושר אישי, נאמנות לחברים, הגינות ביחסי אנוש, מה שהפך אותו לבן אדם. הניסיון לפענח מרכיב אחד מאישיותו של אלון בפתח הספר, ולא כחלק מהאירועים המשמעותיים, הוא טעות קשה באיבוד העניין שהספר היה אמור לשמר לאורכו כחידת אישיותו של אלון.

מנור לעתים מעניין, ולעתים מייגע, הוא מרחיב במקומות שהיה צריך לצמצם, כמו שביתות המורים בתקופה שאלון היה שר החינוך, באופן שגרם לי לוותר על הפרק הזה, כמו גם על חלקים נוספים. הכתיבה של מנור בהירה, אך לא סוחפת. הספר מעניין בחלקיו בעצם העובדה שהוא מציג מרחב תחומי עניין רחבים ואינטלקטואלים בהם עסק אלון, ואת תרומתו להגות המדינית הישראלית, ולדמותו כמנהיג ערכי, באופן שגורם לנו לשאול היכן יש עוד מנהגים כאלה, שהם קודם לכל אנשים.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על יגאל אלון - ביוגרפיה פוליטית 1980-1949