אממ טוב. טוב. אני לא כל כך יודעת איך להתחיל את הביקורת הזאת.
בואו ננסה מההתחלה.
בפעם הראשונה ששמעתי על הספר הזה, הרגשתי כאילו אני עומדת להתפוצץ מרוב אושר. ברצינות. ספר שמיני להארי פוטר. הרגשתי שאני המאושרת ביותר על פני כדור הארץ, וזאת לא הגזמה. זה נשמע ילדותי, אבל הארי פוטר הצליח לטפס לפסגת רשימת הספרים האהובים עלי ביותר. וכבר בגיל תשע, כשהייתי רק ילדה קטנה עם אובססיה לא קטנה למקומות כמו הספרייה בבית הספר (ראו את הביקורת קודמת שלי על ספרי הארי פוטר) הייתה לי רשימה דיי ארוכה של ספרים כאלה. והוא עבר אותם, ובגדול.
אז, כפי שהיה ניתן לצפות ממני, לא התאפקתי למרות שהבטחתי לעצמי שאחכה לגרסה העברית שתצא, לזכר ימים עברו. כמובן שבלילה של השלושים ואחת ביולי, עשיתי את דרכי לחנות סטימצקי בתל אביב שנפתחה בחצות לכבוד המאורע המרגש, וקניתי עותק חדש לגמרי באנגלית. כשהגעתי הביתה התחלתי מיד בקריאה להוטה.
אחת הסיבות שאהבתי את הארי פוטר כל כך הייתה שהוא היה מציאותי. (כן, אני יודעת מה אתם חושבים כרגע. הוא לא מציאותי בשום צורה, למרות שאני עדיין מקווה שהמכתב יופיע בדואר שלי. נו, כל אחד שקרא את זה מקווה) אבל אני מתכוונת לזה שבמשך שבעה ספרים ג'יי קיי רולינג לימדה אותנו שאי אפשר להחזיר לחיים אנשים מתים, שצריך להתמודד עם הכאב הזה שלא נעלם, ולהמשיך. כל היופי בהארי פוטר זה שהוא שונה מכל ספרי המדע הבדיוני עם החזרות בזמן, עם הגיבורים האלה שלא מתאבלים על חבריהם מלבד שנייה של כאב ואז מסכמים את זה באמירה כמו "אני הולך לנקום את המוות שלו. לא משנה מה"
זה ספר אחר, הספר הכי טוב שקראתי. (זה מכוון לכל הסדרה)
אבל לא. כשקניתי את הספר השמיני, התעלמתי מהקולות האלה שלחשו בתוכי, שזה לא יהיה אותו דבר, שיכול להיות שאתאכזב. במיוחד כשהספר לא נכתב על ידי ג'יי קיי רולינג בעצמה (והרגישו את זה). העובדה שזה מחזה לא הפריעה לי במיוחד. חשבתי שזה יכול להקל עלי את הקריאה באנגלית, שתהיה נטולת המון תיאורים מתישים (שלא תבינו לא נכון, התיאורים בעברית ממש לא מתישים, אני פשוט דיי גרועה באנגלית).
זה אכן היה משהו אחר. העלילה, שעומד במרכזה אלבוס סוורוס המדובר, כפי שהזכרתי קודם, הייתה תלושה מהמציאות ולא במובן הטוב. הרבה דברים באו משום מקום. כאילו, ברצינות, ספוילר פתאום אלבוס סוורוס מחליט לחזור לעבר כדי להציל את סדריק דיגורי יחד עם הבן הנודע של דראקו מאלפוי, שנעשה חברו הטוב. *סוף ספוילר. זה באמת לא היה אמין.
אלבוס סוורוס (שוב ספוילר) שובץ בסלית'רין. אף פעם לא ראיתי בסלית'רין בית רע במיוחד, למרות כל השטויות האלה של אדון-האופל-שובץ-שם-אז-סלית'רין-הוא בית-לאוכלי-מוות-ואנשים-רקובים. (זה לא אותו הדבר?)
בקיצור, למרות שאף פעם לא באמת שנאתי את סלית'רין זה היה דיי מפתיע, אבל התגובה של התלמידים והארי במיוחד הייתה מוגזמת לגמרי. אם ג'יי קיי רולינג הייתה כותבת את הספר, הריבים של הארי ואלבוס לא היו כל כך... דרמטיים ומזויפים.

זה היה בערך ככה:
אלבוס: "אני שונא להיות הבן שלך. אני שונא אותך. הלוואי שלא הייתי הבן שלך"
הארי: "אתה רוצה שאני אמות?"
אלבוס: "לא. אני פשוט רוצה שלא תהיה אבא שלי"
הארי: "אה, כן? אז יש פעמים שאני לא רוצה שתהיה הבן שלי!"

אז, כן, הבנתם את הרעיון. אני מניחה שבמחזה זה היה נראה פחות מוגזם, או שאולי זה פשוט תופעת לוואי של הצגת הספר כמחזה.
מעולם לא הסכמתי עם האנשים שאמרו שהארי פוטר הוא פשוט מסחטת כסף. גם אם ג'יי קיי רולינג הייתה צריכה כסף כשכתבה את הספר הראשון, מבחינתי כל כסף שהיא מקבלת על הספרים האלה היה מוצדק לגמרי. אבל הספר השמיני היה ניסיון שעדיף שלא היה קורה לסחוט עוד קצת כסף, ואת האמת, אני לא מבינה את הניסיון הזה. האישה הזאת מיליונרית.
היה עדיף אם הסדרה הייתה נשארת כשבעה ספרים. יש משהו עצוב מאוד מבחינתי בצאת הספר השמיני. הארי פוטר כבר בן שלושים ושבע. יש לו ילדים. והבן שלו עומד במרכז הספר, כאילו הארי פוטר סיים את דרכו. וכל מי שקרא את הביקורת הקודמת שלי, יבין שאני מסרבת להאמין לזה.
סדרת הארי פוטר תמשיך לחיות, אבל היא תמשיך להיות בשבילי תמיד שבעה ספרים. הספר השמיני לא נקלט אצלי כספר בסדרה הזאת, למרות שהוא חוויה שלא הייתי מוותרת עליה.

ביי ביי XD

אני יודעת מה אתם חושבים.
יש מיליון ביקורות על הספרים האלה.
מי כבר יקרא עוד אחת?
אבל פשוט הייתי חייבת.

כשהייתי ילדה קטנה, בת תשע בערך, (ובעצם במשך כל בית הספר היסודי) לא נהגתי לצאת להפסקות. לא נהגתי לשחק עם חברים. אולי זה קשור בעובדה שלא היו לי כאלה. אבל זה כבר עניין אחר.
במקום זה הלכתי, הפסקה אחר הפסקה, יום אחר יום, לספרייה של בית הספר. נדמה היה שזה המקום היחיד שאהבתי באמת. מקום מלא בדברים היחידים שהסבו לי אושר. ספרים.

יום תמים אחד, כשהלכתי לספרייה כהרגלי והחזרתי את הספרים הקודמים שלקחתי, חיפשתי לעצמי משהו חדש לקרוא.
שוטטתי בספרייה, ואותה כריכה עם ילד ממושקף שחור שיער שעף על מטאטא בניסיון לתפוס כדור קטן זהוב וחמקמק צדה את עיניי. הכיתוב "הארי פוטר" הופיע עליה. כמובן שגם קודם לכן שמעתי על הספרים האלה, אבל תמיד זה היה נשמע לי רחוק בצורה כזו או אחרת.
החלטתי לקחת אותו. מה כבר יש לי להפסיד?
וככה זה התחיל.

מצאתי את עצמי יושבת, צוחקת ונהנית בניגוד כמעט מופרך לדיכאון בו שהיתי כמה ימים לפני כן. מצאתי את עצמי בולעת ספר אחר ספר, חולמת על המעטפה השמנה עם הדיו הירוקה וחותמת השעווה שתופיע יום אחד בדואר שלי.

התאהבתי בדמויות.
הארי, שלעולם לא היה מאכזב אותי.
רון, שאני לא יודעת מה אני, הארי והרמיוני היינו עושים בלעדיו.
הרמיוני, שדומה לי בכל כך הרבה מובנים עד שזה נעשה קצת מפחיד.
לונה, שתישאר תמיד קסומה כמו שהיא.
נוויל, חסר האונים והביישן כביכול, הפרופסור הכי טוב לתורת צמחים שאפשר לבקש.
ג'יני המדהימה, שעדיף להיות בצד הנכון של קללת עטלפי הנזלת שלה.

אפילו את צ'ו וסדריק יכולתי לפעמים לסבול.

אני זוכרת כמה בכיתי על סיריוס, על דמבלדור, על פרד ועל לופין וטונקס, ולא לשכוח את דובי החמדמד. (רצון לרצוח את בלטריקס). ההורים שלי לא הבינו מה עובר עלי. הם לא הבינו עד כמה הספרים האלה השפיעו עלי. הגעתי למצב ששכנעתי את עצמי שהסיבה לכך שלא קיבלתי מכתב בגיל אחת עשרה היא שאני פשוט מוגלגית. הרמתי מקלות ומילמלתי דברים, בתקווה שיום אחד אצליח להגיד "וינגרדיום לביוסה" והפריט מולי ירחף באוויר. רציתי לשחק קווידיץ', לעוף על מטאטא ולהרגיש חופשיה מהחיים. להשתתף בצבא דמבלדור ולהצליח להפיק פטרונוס מוגשם בצורת כלבת לברדור גדולה. רציתי להתמודד עם בוגארט. (שבמקרה שלי הוא כנראה צבא של חרקים. הזדהות עמוקה עם רון)

ובלי לשים לב, הגעתי לספר השביעי. הדמעות איימו לזלוג על אותו עותק משומש מספריית בית הספר. בלי לשים לב, הגעתי לסופו של הקסם, לסופם של החיים. אני זוכרת שבהיתי בקיר מולי במבט ריק, מסרבת להאמין שכל זה נגמר. כי זה לא יכול להיות שזה נגמר. זה פשוט לא יכול להיות. זה לא יכול להיות שהארי לא יתמודד יותר עם וולדמורט, שרון והרמיוני יפסיקו לריב בצורה כל כך "שיפית". שפרד וג'ורג' יפסיקו להצחיק בדרכם המיוחדת, שגברת וויזלי תפסיק לבשל ולדאוג. אפילו הצטערתי שזה שאין-לנקוב-בשמו (אופס, נקבתי בשמו כבר קודם, זה איבד מהאפקט שלו) מת, כי הוא פחות או יותר סימל את הסדרה הזאת.

הצצה למוח שלי בסוף העמוד האחרון:
מה המשמעות לחיי עכשיו?
מה לעזאזל אני הולכת לעשות?
אני לא יכולה להמשיך כאילו כלום.
זה נגמר.

אבל זה לא היה נכון.
זה לא נגמר.
לא באמת.
אני אצטט משפט שאני אוהבת מאוד מספר (אחר) שאני אוהבת מאוד:
"סיפורים אף פעם לא נגמרים. גם אם הספרים מעמידים פנים שזה כך. הספרים תמיד ממשיכים לחיות"
וזה מה שיפה בספרים. הם לא באמת נגמרים. הם ימשיכו לחיות ולהשפיע, לעצב ולשנות אנשים כמו שרק ספרים יכולים לעשות. כמו שהם שינו אותי.

הארי פוטר ימשיך לחיות.
הוא הרי 'הילד שנשאר בחיים'.
הוא נישא לג'יני, אב לג'יימס סיריוס, אלבוס סוורוס ולילי לונה, והשנה ב31 ביולי, יהיה בן 36.
הוא יחיה באושר עם רון ועם הרמיוני, עם לונה וגם נוויל, עם בן הסנדקאות שלו טדי לופין והאגריד.
אחרי שהחזרתי את הספרים לספרייה, קניתי את כל הסדרה בשבוע הספר, שהתחיל בערך שבוע אחר כך. והיא עדיין אצלי על המדף. וכשאני צריכה שמשהו ירגיע אותי, או שאני צריכה לשכוח מהצרות, או אפילו כשאני סתם רוצה להיזכר בהכול מחדש, אני קוראת אותם שוב.
ולמרות כל שאר הספרים שאני קוראת,
אני לא אשכח אותם.
כי פשוט אי אפשר.

"הסדרה הזאת תישאר לא רק לעשורים הבאים, כי אם למאות הבאות" (סטיבן קינג)

מכיל ספוילרים
מכירים את זה שממש משעמם לכם אז אתם חורשים את האינטרנט בניסיון למצוא סרט שיעביר לכם את הזמן? זה מה שקרה לי לפני משהו כמו חצי שנה, ונתקלתי בסרט שנשמע מעניין ומרגש בשם "אשמת הכוכבים" שמגולל את סיפור אהבתם של חולי סרטן. טוב, אז ראיתי אותו. הוא לא השפיע עלי יותר מדי. הוא היה מהסרטים האלה שמנסים לרגש ולגרום לך לבכות אבל לא ממש מצליחים. המשכתי בחיי.
שבוע הספר הגיע (שהוא במקרה התקופה האהובה עלי בשנה), והחלטתי לתת הזדמנויות לספרים שאני לא מכירה. ואז ראיתי ספר דק יחסית, עם כריכה כחולה וכיתוב צהבהב שעליו מתנוססת הכותרת "אשמת הכוכבים". בגלל שרציתי לבדוק אם הספר טוב יותר מהעיבוד הקולנועי, לקחתי אותו.
וכמו ב99% מהמקרים, זה היה נכון.
העיבוד הקולנועי לא מצליח בכלל להבין את העומק ואת המשמעות שיש לספר הנפלא הזה.
מטרת הספר היא להראות ש(אני מצטטת מהספר): "החיים הם לא מפעל להגשמת משאלות". וזה נכון. נכון לגמרי. אחרת לא היו מלחמות או פיגועים, לא היו אפליות או אסונות או גנבות. לא היו נערים, רק בתחילת דרכם, מתים בגלל מחלה חשוכת מרפא.
אבל למרות הכול, שווה לחיות את החיים. בשביל כל הדברים הטובים שנמצאים בו. בשביל לנסוע לאמסטרדם ו"לשתות את הכוכבים" ביחד, לפגוש סופרים טובים יותר מפטר ואן האוטן (אני אגיע אליו), וגם להתאהב. ואני לא חושבת שהייזל הייתה מוותרת על החיים שלה גם אם ידעה שאוגאסטוס לא יחיה את מספר השנים שמגיע לו לחיות, ובסופו של דבר להישאר לבד. כדי לחיות את האינסוף הקטן שלהם.

אני אוהבת את האהבה הנדירה שיש בספר הזה לספרים. זה מעבר ללאהוב ספר, אני מכירה את ההרגשה. הקורא מרגיש לפעמים הזדהות עם מה שהסופר כותב, כאילו זה נכתב למענו. לפעמים אפשר להרגיש כאילו רק הסופר מבין אותך, במיוחד אם הוא כותב על נושא שמאוד קרוב אליך. כך קרה להייזל בספר 'מכאוב מלכותי'. היא הרגישה כאילו פטר ואן האוטן הוא הבנאדם היחיד שיודע איך זה למות בלי באמת למות. ואני חושבת שזו עוד דרך של ג'ון גרין לבטא את האכזבות בעולם, כי כשאתה נוסע שעות ונאבק כדי לפגוש את הסופר האהוב עליך, המישהו היחיד שאתה מרגיש שמבין אותך כדי לקבל תשובות בלתי כתובות לספר האהוב עליך, ומגלה שהוא שתיין שיכור ומגעיל, אתה מבין שהעולם הרבה פעמים לא הוגן.
ואני יודעת שיש המון אנשים שחושבים שהספר הזה קיטשי ודביק אבל לדעתי הוא לא. הוא אמיתי, לטוב ולרע.
הוא מאוד השפיע עלי וקרוב אלי באופן אישי (ולא, זה לא נורא כמו שזה בטח נשמע). יהיה לו מקום אצלי בלב ואני לא אשכח אותו.
נ"ב - אם לא קראתם את הספר ואתם עדיין מעוניינים לקרוא אותו אחרי שקראתם את הביקורת- אל תראו את הסרט לפניי! לטובתכם!

טוב, זו הביקורת הראשונה שלי בסימניה, מקווה שתאהבו...
טרילוגיית משחקי הרעב.
תוכנית ריאליטי אכזרית ששולחת 24 'מיועדים' להילחם זה בזה למוות.
אין לי מה להגיד. גאונות רצופה. האדרנלין הסוחף שלא אפשר לי להניח את הספרים האלה עד שגמרתי אותם. התאהבתי בדמויות, התרגשתי, כעסתי, שמחתי, צחקתי...
מדהים. הרבה יותר ממדהים בעצם, פשוט אין לי מילה לתאר את זה.
בסדרה הזאת יש מסרים פילוסופיים שסוזן קולינס הצליחה להכניס במשך כל העלילה. השאלה עד כמה בני האדם מסוגלים להקריב למען ההנאה שלהם. להקריב חיים רבים ולכפות על משפחות שלמות להתאבל רק לשם ההנאה שבלצפות באנשים מתים מדי שנה לעיני מצלמות. סוזן הצליחה לבטא את החולניות והאובססיה להנאה ולעושר ששוררת בקפיטול בכל דבר קטן: לדוגמה, המשקה שמאפשר לאנשי הקפיטול להקיא כשבטנם מלאה רק לשם למלא אותה שוב, בזמן ש12 המחוזות גוועים ברעב ורק מחכים להזדמנות 'לקנות' אסימונים שאולי יעלו בחייהם כדי לקבל אוכל.
ובאופן נפלא סוזן הצליחה לגרום לדמויות להיראות אנושיות ופגיעות ואף על פי כן 'גיבורות'. אני חושבת שהספרים האלה מושלמים, מלאים בעולם מורכב ומסובך שמטלטל את הדמויות שלו.
אז יש לי רק בקשה אחת: לא להתלבט, פשוט לרוץ לחנות הספרים הקרובה, לקנות, ולקרוא.