ביקורת ספרותית על Harry Potter and the Cursed Child - Harry Potter #8 מאת J.K. Rowling
ספר בסדר

---

אממ טוב. טוב. אני לא כל כך יודעת איך להתחיל את הביקורת הזאת.
בואו ננסה מההתחלה.
בפעם הראשונה ששמעתי על הספר הזה, הרגשתי כאילו אני עומדת להתפוצץ מרוב אושר. ברצינות. ספר שמיני להארי פוטר. הרגשתי שאני המאושרת ביותר על פני כדור הארץ, וזאת לא הגזמה. זה נשמע ילדותי, אבל הארי פוטר הצליח לטפס לפסגת רשימת הספרים האהובים עלי ביותר. וכבר בגיל תשע, כשהייתי רק ילדה קטנה עם אובססיה לא קטנה למקומות כמו הספרייה בבית הספר (ראו את הביקורת קודמת שלי על ספרי הארי פוטר) הייתה לי רשימה דיי ארוכה של ספרים כאלה. והוא עבר אותם, ובגדול.
אז, כפי שהיה ניתן לצפות ממני, לא התאפקתי למרות שהבטחתי לעצמי שאחכה לגרסה העברית שתצא, לזכר ימים עברו. כמובן שבלילה של השלושים ואחת ביולי, עשיתי את דרכי לחנות סטימצקי בתל אביב שנפתחה בחצות לכבוד המאורע המרגש, וקניתי עותק חדש לגמרי באנגלית. כשהגעתי הביתה התחלתי מיד בקריאה להוטה.
אחת הסיבות שאהבתי את הארי פוטר כל כך הייתה שהוא היה מציאותי. (כן, אני יודעת מה אתם חושבים כרגע. הוא לא מציאותי בשום צורה, למרות שאני עדיין מקווה שהמכתב יופיע בדואר שלי. נו, כל אחד שקרא את זה מקווה) אבל אני מתכוונת לזה שבמשך שבעה ספרים ג'יי קיי רולינג לימדה אותנו שאי אפשר להחזיר לחיים אנשים מתים, שצריך להתמודד עם הכאב הזה שלא נעלם, ולהמשיך. כל היופי בהארי פוטר זה שהוא שונה מכל ספרי המדע הבדיוני עם החזרות בזמן, עם הגיבורים האלה שלא מתאבלים על חבריהם מלבד שנייה של כאב ואז מסכמים את זה באמירה כמו "אני הולך לנקום את המוות שלו. לא משנה מה"
זה ספר אחר, הספר הכי טוב שקראתי. (זה מכוון לכל הסדרה)
אבל לא. כשקניתי את הספר השמיני, התעלמתי מהקולות האלה שלחשו בתוכי, שזה לא יהיה אותו דבר, שיכול להיות שאתאכזב. במיוחד כשהספר לא נכתב על ידי ג'יי קיי רולינג בעצמה (והרגישו את זה). העובדה שזה מחזה לא הפריעה לי במיוחד. חשבתי שזה יכול להקל עלי את הקריאה באנגלית, שתהיה נטולת המון תיאורים מתישים (שלא תבינו לא נכון, התיאורים בעברית ממש לא מתישים, אני פשוט דיי גרועה באנגלית).
זה אכן היה משהו אחר. העלילה, שעומד במרכזה אלבוס סוורוס המדובר, כפי שהזכרתי קודם, הייתה תלושה מהמציאות ולא במובן הטוב. הרבה דברים באו משום מקום. כאילו, ברצינות, *ספוילר* פתאום אלבוס סוורוס מחליט לחזור לעבר כדי להציל את סדריק דיגורי יחד עם הבן הנודע של דראקו מאלפוי, שנעשה חברו הטוב. *סוף ספוילר. זה באמת לא היה אמין.
אלבוס סוורוס (שוב ספוילר) שובץ בסלית'רין. אף פעם לא ראיתי בסלית'רין בית רע במיוחד, למרות כל השטויות האלה של אדון-האופל-שובץ-שם-אז-סלית'רין-הוא בית-לאוכלי-מוות-ואנשים-רקובים. (זה לא אותו הדבר?)
בקיצור, למרות שאף פעם לא באמת שנאתי את סלית'רין זה היה דיי מפתיע, אבל התגובה של התלמידים והארי במיוחד הייתה מוגזמת לגמרי. אם ג'יי קיי רולינג הייתה כותבת את הספר, הריבים של הארי ואלבוס לא היו כל כך... דרמטיים ומזויפים.

זה היה בערך ככה:
אלבוס: "אני שונא להיות הבן שלך. אני שונא אותך. הלוואי שלא הייתי הבן שלך"
הארי: "אתה רוצה שאני אמות?"
אלבוס: "לא. אני פשוט רוצה שלא תהיה אבא שלי"
הארי: "אה, כן? אז יש פעמים שאני לא רוצה שתהיה הבן שלי!"

אז, כן, הבנתם את הרעיון. אני מניחה שבמחזה זה היה נראה פחות מוגזם, או שאולי זה פשוט תופעת לוואי של הצגת הספר כמחזה.
מעולם לא הסכמתי עם האנשים שאמרו שהארי פוטר הוא פשוט מסחטת כסף. גם אם ג'יי קיי רולינג הייתה צריכה כסף כשכתבה את הספר הראשון, מבחינתי כל כסף שהיא מקבלת על הספרים האלה היה מוצדק לגמרי. אבל הספר השמיני היה ניסיון שעדיף שלא היה קורה לסחוט עוד קצת כסף, ואת האמת, אני לא מבינה את הניסיון הזה. האישה הזאת מיליונרית.
היה עדיף אם הסדרה הייתה נשארת כשבעה ספרים. יש משהו עצוב מאוד מבחינתי בצאת הספר השמיני. הארי פוטר כבר בן שלושים ושבע. יש לו ילדים. והבן שלו עומד במרכז הספר, כאילו הארי פוטר סיים את דרכו. וכל מי שקרא את הביקורת הקודמת שלי, יבין שאני מסרבת להאמין לזה.
סדרת הארי פוטר תמשיך לחיות, אבל היא תמשיך להיות בשבילי תמיד שבעה ספרים. הספר השמיני לא נקלט אצלי כספר בסדרה הזאת, למרות שהוא חוויה שלא הייתי מוותרת עליה.

ביי ביי XD

» ביקורות נוספות של פריקית של ספרים
» ביקורות נוספות על Harry Potter and the Cursed Child - Harry Potter #8