לצערי הרב אכזבה מהספר הזה...
הסיפור שהוא כנראה אמיתי יכל להוציא הרבה יותר לדעתי. נערות צעירות ממזרח אירופה שאולצו להגיע לאגנטינה ולעבוד בזנות זה בסיס לסיפור טוב .
לדעתי,אילן מתחיל את הספר יפה בסגנון מזרח אירופאי, עגנוני משהו, ולאט לאט מחליף סגנונות כתיבה.אם הרעיון הוא מקום אחר(ארגנטינה) אזי סגנון אחר אז בסדר מבחינתו אבל בעיני כקורא זה לא מצא חן. בחלקים מהספר פירוט עמוק מאוד על הדמויות ועל הנעשה, בשבאחרים ריצה מהירה מידי קדימה. לקראת הסוף אני חשתי בלבול בין הדמויות והאירועים וחבל...
על התיאורים האירוטיים אני אומר רק שהם ברמה של פאטריק קים והמבין יבין....
חבל,לדעתי היה פוטנציאל למשהו טוב יותר..

שונאים סיפור אהבה הוא סיפור על השנים שאחרי,אחרי השואה,ועל אלו ששרדו את התופת האיומה מבחינה פיזית ולא התגברו נפשית.הרמן הגיבור מחפש את עצמו ואין סיכוי שהוא ימצא.הוא אבוד.כל צעד שהוא עושה מלווה בחששות מפני הנאצים כאילו יושבים אלו על גבו ומנקרים את ראשו. נישואיו בארה"ב, לידוויגה הכפרייה שהסתירה אותו במלחמה, הינם מבחינתו, השבת חוב.אין הוא מסוגל לאהוב אותה ונוכחותה מלחיצה אותו.אהבתו האמיתית היא מאשה,אף היא ניצולת מחנות.מצבה לא הרבה טוב משלו.היא תקועה עם אימה ורוצה שהרמן יתגרש מהגויה ויתחתן איתה אף שהיא יודעת שהוא קבור בעבר.היא יודעת כי גם היא במצב זה.ללא מוצא. העלילה מסתבכת כשתמרה,אשתו המקורית של הרמן מפולין,צצה לפתע בארה"ב ורק מאיצה את סיחרורו לשום מקום. הכל מסתבך ששלושת הנשים מתוודעות אחת לרעותה.הפולניה נכנסת להריון אמיתי,מאשה להריון מדומה ותמרה לוקחת פיקוד בעזרת הרב.בסוף, הרמן הולך לאיבוד(תרתי משמע),מאשה כנראה מתאבדת,יאדוויגה יולדת וממשיכה לחיות תחת חסותה של תמרה שכנראה אף פעם לא הפסיקה לאהוב את הרמן... הספר כתוב בכישרון נדיר(מי אני שאחמיא לבשביס-זינגר...)וקשה להוציאו מהיד.הוא מעורר הרבה מחשבות על כך שאנו,הדורות שלא חווינו לא בעצמנו ולא הורינו, לא נצליח אף פעם להבין מה עבר על הניצולים.מאורעות העבר טבועים בהם בצורה בלתי ניתנת להסרה מחד ובלתי ניתנים להבנה מאידך.הספר נכנס לתוכי וממשיך לעלות מידי פעם אף שאני כבר בספר הבא. גדול.

ההכרות שלי עם אלכסנדר פן ושירתו הייתה מועטה.אמנם במשך השנים קראתי פה ושם על אופיו הסוער, על היותו רודף שמלות, על הרגלי השתייה שלו וכולי וכולי,גם הכרתי את השירים -'לא אני הוא האיש' ו-'וידוי,אך מעבר לכך לא הרבה.לפני כשנה הגיע לידי ספרון שירים שלו-'רחוב העצב החד סיטרי' והשירים מצאו חן בעיני ולכן כשראיתי את הביוגרפיה שלו- 'צבע החיים',מאת חגית הלפרין קניתי אותו.עלי להודות שהספר משך אותי לתוכו.הספר הוא יותר עבודת מחקר אך זה לא משנה ואולי נותן יותר עצמה לעובדות שהן כנראה באמת עובדות ולא השערות או דעות של אנשים.מעט מאוד ידוע על צעירותו וחגית הלפרין לא מנסה לכפות דעה מכל האפשרויות אלא מציגה לקורא ונותנת לו את האפשרות להחליט בעצמו.בספר אנו קוראים על מהלך חייו מילדותו המוקדמת והתנסותו הקשה,אך המרתקת שהשאירה בו חותם, בערבות השלג של צפון רוסיה ועד למותו כחצי בן אדם,(מפאת מחלתו הקשה עימה התמודד רוב חייו הבוגרים),באפריל 1972. כל חייו העדיף את השירה הלירית אך מתוקף עמידתו בצד הקומוניסטי של המפה הפוליטית תחילה חיבר שירים בעלי משמעות פוליטית מרצונו החופשי,אך עם הזמן אולץ לעשות זאת 'למען המפלגה'.הספר מלמד שהוא רצה להיות ולהזכר כמשורר ישראלי ולא משורר של מפלגה זו או אחרת ורק לקראת סוף חייו,החליט לפרוש מהבמה הפוליטית. היו בו עומק רב ושירתו מראה על לבטים קשים שעברו עליו בחייו(כמו למשל חשיפת מעשיו האמיתיים של 'שמש העמים' סטאלין),שבהם ניסה להיות משורר משפיע ובגלל השתייכותו הפוליטית השפיע על מעט מאוד קוראים.כרוב הקומוניסטים היה רחוק מאוד מהדת ואותי הפתיע לקרא שביקש לוויה יהודית יחד עם קריאת קדיש על קיברו.שלא יהיו ספקות,אני רחוק מהקומוניזם 'כרחוק מזרח ממערב' ובכל זאת לאחר קריאת הספר אני ממליץ הן על הספר והן על שירתו של אדם מרתק שנולד,ובשנותיו הראשונות גם גדל,בתנאים קשים מאוד וחלק גדול מחייו הבוגרים לחם בגבורה במחלת הסוכרת שגם אם אנו לא מזדהים עם עמדותיו, אי אפשר להתעלם מעצמת שיריו.נהניתי מאוד מהספר.

מצויין!! קראתי את הספר לראשונה לפני כ25 שנה וכמובן שהוא נצרב בתוכי.לקראת יציאתו לאקרנים קראתי אותו שוב והרושם העז לא כהה לאורך השנים.ספר שכמעט ולא מתוארים המאורעות הקשים מהשואה אך בכל דף ודף ניתן להבין עד כמה הושפעו הדמויות מחוויותיהם הקשות.לדעתי,הסופר מוביל את הקורא ברכבת הרים של זכרונות קשים כשבשיאים הגבוהים, עוברים בנימי הקורא ממש רעד וחלחלה ,אצלי בכל אופן. אדם, נהנתן לכאורה,מתנהג ככל האדם ואף למעלה מכך.הוא מכיר את כל האמנים הגדולים ואת עבודותיהם ובקי בהנאות החיים כמו סיגרים ומשקאות טובים אבל ניכר בכל גחמה שלו שהמאורעות שהוא ראה ויותר מכך עשה לא יצאו מהוויתו ומלווים אותו בכל צעד וצעד.עם כל זאת,מתוך עמקי נפשו הפגועה הוא יודע שאם הוא יציל את הילד-כלב אולי מצוקתו תוקל.גם סיפורי הרקע ,של המאושפזים האחרים, חשובים לתוכן ומוסיפים נדבך של עצמה לצורה המאד ייחודית שבה בחר קניוק להביא את סיפור השואה. לדעתי ספר חובה!

לאחר קריאה שניה אני חוזר בי.אף שהסרט מצוין הספר עולה עליו בהרבה.עם כל הגדולה של טומי לי ג'ונס כשריף בל,העומק האמיתי (ואל תגידו לי, כמו תמיד...)מתגלה בכתיבה. כל הסיפור על מוס שמצא את הכסף ועל צ'יגר שרודף אחריו וכל האלימות אינם אלא רקע לחיבוטי נפשו של שריף בל.את עבודתו הוא עושה בצורה לאקונית וקרה אבל משהו מתרחש בקרבו.כמויות הדם שהוא נתקל בהם מזכירים לו את העבר הרחוק,מאורעות שהוא ניסה והצליח, כל השנים להדחיק.שלא יהיו אי-הבנות, הסיפור של מוס וצ'גר מעניין ,נחמד מצחיק משהו ומושך את העלילה כשהדיאלוגים בין דמויות המשנה בעלילה ממש ממש טובים,לדעתי, אבל מחשבותיו של שריף בל הן העיקר.הן מביאות אותנו להכיר בעובדה שאכן הזמנים משתנים ודברים שנראו חמורים בעבר אינם כאלו כיום וגרוע מכך,דברים של היום הם כלום לעומת המחר.אין פלא שהוא מתפטר מעבודתו,תוך נסיונות לעזוב עם שלוחן נקי, עם כל הקשים בכך.

לדעתי בשורה התחתונה הספר בסדר.לא יותר אבל גם לא פחות. הסופרת ,הנשואה לטייס , מכירה את הילך הרוח השוביניסטי בבסיסי חיל האוויר ובנתה את הרקע ואת הדמויות על היכרות זו בתיבול של כמה סטריאוטיפים ישראלים בסיסיים .קראתי את הספר ביום וחצי כך שהוא לא משעמם ואם אני צריך לבקר אותו במשהו אז אגיד שהוא לא עמוק... נו אז מה? הסיפור זורם ,מצחיק לפעמים,מרגש לפעמים ובסך הכל חביב

ג'ק קרואק הוא מהאבות הרוחניים של הביטניקים בארה"ב. בספר מתוארים מסעות שהוא עורך לרוחבה של ארה"ב בטרמפים, באוטובוסים, בהסעת מכוניות של אחרים ובכל דרך אפשרית אחרת.פוגש הרבה דמויות בדרך ומראה דרכם את האנשים האמריקאים (לא הניו-יורקים)של התקופה.לעיתים הוא בחברת 'דין', האלתר אגו שלו,לפעמים הוא בדרכו לפגוש אותו ולפעמים אינו רוצה לפגוש אותו. דין הוא הגבר של הנשים שלא פוחד מכלום,חובב מוסיקה ועושה שטויות (אגב,הוא 'עושה' גם 'שתויות'...).בהחלט ספר טוב ,זורם וקריא שהכניס אותי לאווירת התקופה הרלוונטית.ממליץ.

לדעתי, נועה ירון כתבה את הספר משתי סיבות.הראשונה היא להסביר לכל חבריה מה עבר עליה שגרם לשינוי הגדול בחייה והשנייה היא לנסות לגרום לקורא שיעבור תהליך דומה. לרגע אחד לא טעיתי לחשוב שעלמה היא מישהי דימיונית כך שלא ברור לי למה השתמשה ירון בשם פיקטיבי אבל זה ממש לא משנה .הספר מספר בכנות ובפתיחות ובצורה שגרמה לי להבין את מניעיה לחזרה בתשובה(לא צריך להסכים איתה...). הספר לא גרם לי לאנטגוניזם שיכול היה לצוף בנושא כל כך טעון וכל שנותר הוא לאחל לה הצלחה בחייה החדשים.

פיליפ רות מתחיל במעין אוטוביוגרפיה עם דגשים חזקים על חיי היהודים בארה"ב בשנים שלאחר השפל הכלכלי הגדול.לדעתי רוב הפרטים בשלב זה הם אמיתות ודי מעניינות.בהמשך אנו נכנסים לעולם הדימיוני של הסופר שבו הוא ממשיך לתאר את חייו אך ברקע שינויים גדולים בפוליטיקה האמריקאית(לינדברג נבחר לנשיאות).כדי לחזק את סיפורו הוא משתמש בשמות אמיתיים של נושאי תפקידים רשמיים בתקופה המדוברת.לדעתי החלקים המשעממים היחידים בספר הם אלו המתארים בפרוטרוט אנשים שהיו באירועים מסויימים(למשל בהלוויתו של וינצ'ל).מטאפורה יפה בספר היא המקרה שהוא ,ילד צעיר התקוע בתוך חדר האמבטיה של שכניו ואין ביכולתו לצאת עד שמתברר שהדלת הייתה פתוחה כל הזמן רק תקועה במקצת.זה לדעתי,רמז לחוסר הנוחות של היהודים בארה"ב(לדעתי גם היום) בקשר לנאמנותם. העובדה שספר דימיוני בעליל המשתמש בהרבה תאריכים,מקומות ושמות אמיתיים מוסיף לספר את הרציפות הגורמת לעצור לבדוק מה אמיתי ומה בדיה... לדעתי הספר טוב מאוד.