“ההכרות שלי עם אלכסנדר פן ושירתו הייתה מועטה.אמנם במשך השנים קראתי פה ושם על אופיו הסוער, על היותו רודף שמלות, על הרגלי השתייה שלו וכולי וכולי,גם הכרתי את השירים -'לא אני הוא האיש' ו-'וידוי,אך מעבר לכך לא הרבה.לפני כשנה הגיע לידי ספרון שירים שלו-'רחוב העצב החד סיטרי' והשירים מצאו חן בעיני ולכן כשראיתי את הביוגרפיה שלו- 'צבע החיים',מאת חגית הלפרין קניתי אותו.עלי להודות שהספר משך אותי לתוכו.הספר הוא יותר עבודת מחקר אך זה לא משנה ואולי נותן יותר עצמה לעובדות שהן כנראה באמת עובדות ולא השערות או דעות של אנשים.מעט מאוד ידוע על צעירותו וחגית הלפרין לא מנסה לכפות דעה מכל האפשרויות אלא מציגה לקורא ונותנת לו את האפשרות להחליט בעצמו.בספר אנו קוראים על מהלך חייו מילדותו המוקדמת והתנסותו הקשה,אך המרתקת שהשאירה בו חותם, בערבות השלג של צפון רוסיה ועד למותו כחצי בן אדם,(מפאת מחלתו הקשה עימה התמודד רוב חייו הבוגרים),באפריל 1972. כל חייו העדיף את השירה הלירית אך מתוקף עמידתו בצד הקומוניסטי של המפה הפוליטית תחילה חיבר שירים בעלי משמעות פוליטית מרצונו החופשי,אך עם הזמן אולץ לעשות זאת 'למען המפלגה'.הספר מלמד שהוא רצה להיות ולהזכר כמשורר ישראלי ולא משורר של מפלגה זו או אחרת ורק לקראת סוף חייו,החליט לפרוש מהבמה הפוליטית. היו בו עומק רב ושירתו מראה על לבטים קשים שעברו עליו בחייו(כמו למשל חשיפת מעשיו האמיתיים של 'שמש העמים' סטאלין),שבהם ניסה להיות משורר משפיע ובגלל השתייכותו הפוליטית השפיע על מעט מאוד קוראים.כרוב הקומוניסטים היה רחוק מאוד מהדת ואותי הפתיע לקרא שביקש לוויה יהודית יחד עם קריאת קדיש על קיברו.שלא יהיו ספקות,אני רחוק מהקומוניזם 'כרחוק מזרח ממערב' ובכל זאת לאחר קריאת הספר אני ממליץ הן על הספר והן על שירתו של אדם מרתק שנולד,ובשנותיו הראשונות גם גדל,בתנאים קשים מאוד וחלק גדול מחייו הבוגרים לחם בגבורה במחלת הסוכרת שגם אם אנו לא מזדהים עם עמדותיו, אי אפשר להתעלם מעצמת שיריו.נהניתי מאוד מהספר.”