ביקורת ספרותית על סיפור בלשי מאת אימרה קרטס
ספר טוב

---

בספר שני סיפורים:
האחד על פעילות מנגנון ביטחון במישטר חשוך והשני על חקירה במישטר כזה מנקודת מבט של הנחקר.
הציון שנתתי מתיחס לסיפור הראשון, שעומד בפני עצמו.
השני הוא ניסיון חיקוי לקפקא, ואינו עומד בקריטריון של הראשון.
עיקר הסיפור מובא מחוקר זוטר במנגנון שתפקידו למנוע חתרנות.
אנריקה סלינס הוא בן למשפחה עשירה, בעל דעות רדיקליות שמתפתחות לאט לאט. הוא נעצר , נשפט ומוצא להורג, על ידי בית דין כמובן.
לא אביא יותר מן העלילה, כי הסופר באומנות סרקסטית, כמעט חנוך לווינית, מתאר תהליך שבו המולך , קרי האירגון,תובע, תרתי משמע, את קורבנותיו.

כבר בתחילת הספר מאבד החוקר הזוטר, מארטנס, את תמימותו, או אולי את תומתו:
מפקדו , דיאז שואל אותו:" מה אתה מבוהל?..."
והוא עונה:"מה פתאום מבוהל?.. אנחנו הולכים קצת רחוק מדי."
על כך עונה לו דיאז " העבודה לוקחת אותנו רחוק."
ועל זה מגיב מרטנס:" ...אני חשבתי שבעצם אנחנו משרתים את החוק."
" את העוצמה ילד". תיקן אותו דיאז.
כשהם דנים אם לערב את חברתו של אנריקה , קובע דיאז:".. מריה נועדה כדי שתתאבל ותוציא את שמענו".

בשיחה בין אנריקה לאביו, אומר האב:..." כשמחליט אדם לצאת למאבק, עליו לדעת על מה הוא נאבק....אדם נאבק בשלטון לרוב כדי להיות בעצמו בשלטון- או שהשלטון מסכן את חייו".
" כל מאבק דורש כלים חסרי דעת.. למרות שיקראו אחר כך גיבורים"
.
הסיפור הזה זרוע בתובנות , על עריצות מנגנונים בשילטון, שחלק מהענין שלהם הוא שימור כוחם.
בדרך כלל מנגנונים אלו אינם טועים ואינם מתנצלים.

ובצד סיפור בעל עוצמה שכזה, אנו חושבים כי בארץ יש מנגנונים מאזנים.
אמנם למנגנונים אלו, מרכיבי בקרה כאלו ואחרים.
אינני חושב כי הם יחטפו אדם באישון לילה, אבל קשה להם להודות בטעותם.
בארץ גם נהוג להעלב אם מבקרים מנגנון שילטוני כלשהו.
הספר אינו מציג מגנון נוסף והוא התקשורת. שבימינו הוא כמאמר הרב עובדיה יוסף " עיזה עיוורת" רץ לצעוק על כל דבר וכמובן אינו מתנצל.
לדעתי זהו סיפור שהיה צריך להיות פרק חובה בלימודי האזרחות.
מעורר מחשבה.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על סיפור בלשי