כבר בגיל בת מצווה החליטה המספרת לעזוב את בית הוריה. הרומן האוטוביוגרפי הזה מביא את סיפורה ואת סיפורה של אחותה, שנדדו בין פנימיות, משפחות אומנות ומוסדות שונים לילדים: שתי ילדות קטנות מוצאות מבית האומנה לאחר שש שנים ועוברות למוסד לילדים בפרדס חנה. שתי ילדות קטנות שבות לבית ההורים בחופשות - בית מתעלל עם אם חולת נפש ואב אלים. מיד ביומה הראשון במוסד בפרדס חנה, איבדה תהל את אחותה הסובלת אף היא ממחלת נפש קשה שהופרדה ממנה ואושפזה באברבנל ואת בובתה הסמרטוטית שהפכה חלק מגופה. הבובה היא היחידה שהעניקה חיבוק, וגם היא נקרעה בידי ילדה אחרת.
הכתיבה של תהל רן מהפנטת. אין ספק שהנופך האישי-חושפני-אוטביוגרפי מביא אתו המון אמינות ומעביר בצורה מאוד מוחשית את הסבל, את הכאב,את היגון, את הילדות הקרועה.
הספר קשה מאוד לקריאה. יש בו אמנם גם כמה ניצני אופטימיות זהירה וזעירה, אבל בסך הכול הכללי הוא מדכא. או כמו שהסופרת כותבת בעצמה - "אני פוחדת פחד מוות. הכתיבה שלי סופנית. במקום להתאבד אני כותבת".
ספר מזעזע, אבל במובן החיובי של המילה. מומלץ בהסתייגות למי שלא פוחד מהדיכאון שלאחר הקריאה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
