סיפורן של שתי אחיות שגדלות במשפחה אומנת ובמוסדות , כאשר תהל משמשת כאם לאחותה הצעירה ממנה בשנה הלוקה במחלת נפש
היא מלווה מחזקת ועוטפת באהבה את אחותה .
רק לאחר 20 שנה היא אוזרת אומץ ושבה לבית ילדותה ופוגשת את האם פגועת הנפש ואת האחים הבנים שנישארו בבית .
עם כל הקושי והזיכרונות הכואבים היא מצליחה להתגבר ולעזור גם לאחותה.
ואכן זהו סיפור קשה לקריאה!

כבר בגיל בת מצווה החליטה המספרת לעזוב את בית הוריה. הרומן האוטוביוגרפי הזה מביא את סיפורה ואת סיפורה של אחותה, שנדדו בין פנימיות, משפחות אומנות ומוסדות שונים לילדים: שתי ילדות קטנות מוצאות מבית האומנה לאחר שש שנים ועוברות למוסד לילדים בפרדס חנה. שתי ילדות קטנות שבות לבית ההורים בחופשות - בית מתעלל עם אם חולת נפש ואב אלים. מיד ביומה הראשון במוסד בפרדס חנה, איבדה תהל את אחותה הסובלת אף היא ממחלת נפש קשה שהופרדה ממנה ואושפזה באברבנל ואת בובתה הסמרטוטית שהפכה חלק מגופה. הבובה היא היחידה שהעניקה חיבוק, וגם היא נקרעה בידי ילדה אחרת.

הכתיבה של תהל רן מהפנטת. אין ספק שהנופך האישי-חושפני-אוטביוגרפי מביא אתו המון אמינות ומעביר בצורה מאוד מוחשית את הסבל, את הכאב,את היגון, את הילדות הקרועה.

הספר קשה מאוד לקריאה. יש בו אמנם גם כמה ניצני אופטימיות זהירה וזעירה, אבל בסך הכול הכללי הוא מדכא. או כמו שהסופרת כותבת בעצמה - "אני פוחדת פחד מוות. הכתיבה שלי סופנית. במקום להתאבד אני כותבת".

ספר מזעזע, אבל במובן החיובי של המילה. מומלץ בהסתייגות למי שלא פוחד מהדיכאון שלאחר הקריאה.

סיימתי לקרוא את הספר לפני מספר ימים ואני עדיין לא יכולה להירגע ממנו. ספר קשה, מאוד לא פשוט לעיכול. הוא עמוס, צפוף, דיאלוגים קשים. ככל שהקריאה מתקדמת מתגלה יותר ויותר מורכבות הדמויות והיחסים ביניהן.
למרות כל הנ"ל מצאתי אותו כסוחף, מעניין, ומותיר המון חומר למחשבה.

ממליצה, אך מסייגת. לא מומלץ לבעלי לב רגיש, אמוציונליים וכד'. אצלי הבטן התהפכה מספר פעמים בקריאה.

אני באמצע קריאת הספר.הוא שואב, מרתק, אי אפשר להניחו מהיד. מעורר כאב נורא, על הילדות הנטושות, והתפעלות גדולה, על הכוחות והכשרונות הרבים של המחברת. חייבת להתוודות: מעורר מחשבה גם על עשיית מעשה בעולם. אני משחקת בראשי עם מחשבה חדשה לגמרי עבורי, להיות משפחה אומנת לילדה.

ספר אמיתי קצת קשה ובהחלט נוגע ומטלטל.
סיפורן של תהל ואחותה ציפי הצעירה ממנה בשנה. שתי ילדות רכות שהוצאו מבית הוריהן, שהו במשפחת אומנה ובפנימיות לילדים במצוקה. שתיהן עברו אשפוזים ובעיות נפש, תהל הצליחה יחסית לצאת בבגרות לחיים רגילים, חיים של פרנסה ויצירה ומיצוי עצמי, אך אחותה מתמודדת שוב ושוב עם מחלת נפש, מאושפזת במחלקה פתוחה וצריכה טיפול והשגחה צמודים. תהל מלווה את אחותה ומשמשת לה גם אם.
תהל נמנעה שנים ארוכות מלדרוך בבית הוריה, ורק כעת, אוזרת כח לבקר את אמה הביולוגית.
סיפור קשה על חיים ומצבים שהאדם הרגיל לא מכיר ולא חשוף להם. סיפור על כוחות הנפש שיש לאדם ועל יכולתו להתרומם ולנסות להחזיק את עצמו גם ממצבים ומקומות נמוכים וקשים.

ספר ראשון שלא סיימתי.
עצמת הרגשות,הצפיפות שלהם וחוסר האוויר הכריעו אותי.
אין זה אומר שהספר לא טוב אלא כנראה צריך לקרוא אותו בריחוק מסויים.אולי רק אנשים שיש להם הכשרה לכך.
היות ואני מניח כי הסיפור אמיתי, אזי ממש קשה לחשוב כי יש כאלה שעולמם גיהינום מתמשך.

איך שהתחלתי לקרוא רק ההקדמה גרמה לי לבכות , אך קצת התאכזבתי מצורת הכתיבה . כמובן קראתי עד תומו של הספר ילדות קשה נוגעת ללב .

ספר זה אינו סיפור בדוי. לצערי, זהו סיפור אמיתי, סיפור כואב על אלימות במשפחה והזנחה, האם מתאשפזת בבית חולים אבברבנאל יחד עם ביתה הקטנה. בבית נשארים הבנים עם אב אלים קשוח ונוקשה. הסופרת תהל רן הינה אחת משתי הבנות שנמסרו למשפחה אומנת, ועברו ממוסד למוסד. אני חייבת לציין שהסיפור עצמו קשה, הוא גם מוכר מקריאת עתונים וצפייה בטלויזיה קיימות הרבה משפחות בארץ שהם במצב דומה. עד עמוד 60 פשוט הכרחתי את עצמי להמשיך ולקרוא, מאחר והשיחות שמתנהלות בין שתי האחיות פשוט מתישות את הקורא. חשבתי שאחרי עמוד 60 הסיפור ישנה כיוון אך לצערי פשוט התייאשתי ולקראת סיום נטשתי אותו. מה שלא קורה אצלי אף פעם.
בקיצור ולענין - לא ממליצה. עדיף לקורא ספרים שמחים, קלילים, וזורמים.

הנושא מעניין אבל הספר כתוב לטעמי בצורה שמקשה מאוד על קריאה זורמת, קצת כבדה ומבולבלת.