כשנרשמתי לאתר אי אז לפני אחת עשרה שנים, קיטלגתי את הספר ברשימת "אהובים על ילדי", והשארתי את זה ככה. למען האמת הוא אפילו לא היה אצלנו בבית. קראנו מהספריה או משהו, ולא טרחנו לשמור אותו. אבל הוא היה זכור כאהוב. הוא גם מוכר, גם מיכאל אנדה מוכר (דווקא "ג'ים ונהג הקטר" כן קניתי) ויוצא שמדברים עליו ומזכירים אותו בשיחות.

שוב נזכרתי בספר הזה בזמן שקראתי את הספר "4000 שבועות" שהוא אנטי-מדריך לניהול זמן, ובכך הופך בעצמו, גם אם לא רצה, לסוג של מדריך לניהול זמן. מה שהוא אומר בספר זה שהזמן ממילא קצוב וקצר, ולא נגיע לסיים את כל המשימות שלנו כדי לסמן עליהן וי אז להגיע למה שחשוב או מה שהכי רצינו לעשות. לכן, זו התזה העיקרית בספר, אל תנסו להיות יעילים או להספיק הכל. תתחילו במה שחשוב לכם ותתמקדו בו בלי ניסיונות למולטי-טסקינג או לאפס הודעות בתיבת המייל.

וזה הזכיר לי את מומו, משום שזה מה שמומו מנסה לעשות. להקשיב, שזה לוקח זמן, ולא לייעל עשייה. וזה מה שהאויבים שלה, האנשים האפורים מנסים למנוע ממנה לעשות. הם משכנעים את אנשי העיר החברים של מומו שעליהם לייעל את העשייה שלהם כדי לחסוך זמן ובכך מאפירים ומעציבים את כל העיר, כולל את הילדים. ואז מצאתי את הספר בספריית הרחוב שקרובה אלי, וזה כבר היה נפלא מדי, ולכן לקחתי אותו אלי הביתה.

נתחיל מהתחלה. מעשה בילדה ושמה מומו שהופיעה פתאום בקצה העיר באיצטדיון עתיק, ואף אחד לא יודע מי ההורים שלה, בת כמה היא ומאיפה היא באה. היא לובשת חצאית טלאים ארוכה ומקטורן גברים שגדול מכפי מידתה והיא שומרת מכל משמר בגלל שש לו כיסים. המבוגרים של העיר דאגו לה למקום לישון ולאוכל, והילדים שיחקו איתה, וכולם הסכימו שיש למומו אישיות טובה ובנוכחותה הם אנשים טובים יותר. בעיקר היו למומו שני חברים - גיגי שהיה מדריך טיולים פנטזיונר, ובפו שהוא מנקה רחובות זקן. יום אחד התחילו להגיע לעיר אנשים אפורים בכובעים אפורים ועם סיגריות אפורות והם מתחילים לשכנע את כולם לחסוך זמן. בהדרגה כולם הופכים להיות יעילים יותר ושמחים פחות, ומומו מגלה שאין לה חברים. היא נודדת בעזרת צבה קסומה ושמה קסיופאה ומגיעה לארמון של אדם תמהוניי ושמו מינוטיוס סקונדוס הורה ששולט על הזמנים של האנשים והוא אויבם של האנשים האפורים. כשמומו חוזרת היא מגלה שבפו הפך להיות עסוק יותר ויותר ושגיגי הפך להיות סלב ולשניהם אין זמן בשבילה, אבל היא מצליחה להילחם באפורים גוזלי הזמן ולהציל את העיר.

אגדה נחמדה מאוד, מסופרת יפה, לפחות בשבעים העמודים הראשונים שלה. סוג של בילבי קסומה שעושה מה שהיא רוצה, בלי בית ספר ומבוגרים מעצבנים שיגידו לה מה לעשות, ועם זאת בוגרת ומסתדרת. אחר כך התחלתי להרגיש כמו בבית ספר בעצמי, שבו המורה מותחת קו ומבקשת שנכתוב על הלוח טבלה מסודרת עם עמודה אחת עבור "המשל" ועמודה אחרת עבור "הנמשל". זה מסתדר מעולה, הקונספט של גנבי זמן אפורים, גם בלי שתהיה התאמה חד-חד ערכית בין הסיגרים ובין הדקות שהם חיים, ובלי לקרוא לאחראי על הזמן בשם שכולל שלוש מילים שמעידות על זמן. נניח "קסיופאה" לצבה זה כבר הגיוני יותר. ההתאמה המרובה הזאת אפילו מעצבנת מדי כי הספר הופך לדידקטי.

עם זאת הוא יצא לאור בשנה שבה נולדתי, 1973, והפך כבר לקלאסיקה, לכן אני מאמינה שעם חסרונותיו אני אשאיר אותו בבית.

כמה פעמים יצא לכם לשמוע את המשפט "אין לי זמן"?
או לחלופין: "מצטער, אני נורא עסוק", "אולי בהזדמנות אחרת".
לי זה קרה לא פעם ולא פעמיים בחיים. תמיד הופתעתי איך זה שאני מרגיש שיש לי המון זמן חופשי, בעוד האדם שמולי הצליח באורח פלא לנצל את הזמן שלו עד תומו, ועכשיו הוא תמיד לחוץ.
לקרוא למשל, בטוח לא יעלה בדעתו של אותו אדם. איזה בזבוז! בשביל מה לשבת מול פיסות נייר, כאשר אפשר להשקיע בבורסה, לרכל, לראות טלוויזיה, להתלונן כמה אין לך זמן – מי יעלה בדעתו?!

עם הזמן (וסליחה על הבזבוז), הגעתי למספר תובנות בנושא:
1. זה לא שלבן אדם אין זמן, אין לו זמן אליך.
2. כאשר צריכים אותך, פתאום יש זמן.
3. אנשים רציניים, כאלה שעסוקים באמת, תמיד ידעו להקדיש מזמנם בשבילך.
להקדיש - לא ‘לפנות' זמן.

וזה בערך תמצית הספר על מומו.

למומו יש זמן, זמן אינסופי לשבת ולהקשיב. לכל אחד, לכמה זמן שירצה, מתי שייתחשק לו.
היא לא שמעה ש"זמן שווה כסף", או שמדובר ב"משאב היקר ביותר שלנו", כי פשוט לא יצא לה ללכת לבית ספר. מסכנה, היא בסך הכל ילדה יתומה.
היא גם לא הספיקה להשכיל שצריך לחלק את החיים ללו"ז קפדני ע"מ לשפר את היעילות, הרי רק כך נוכל להספיק את כל מה שחשוב.
"אבל מה באמת חשוב?!" שואלת מומו.
"בלי שאלות קשות, את זה ילמדו אחר כך".
וכך האדונים האפורים מזדחלים לחיינו, אני גם התחלתי להרגיש את האחיזה שלהם זה מכבר.
"פחות לחשוב. יותר לפעול!"
למזלנו, יש לנו את מיכאל אנדה. בעזרת דמיונו הפורה, ילדה אחת וצב (צבה, סליחה קסיופאה), הוא מזכיר לנו כמה זה נפלא לפעמים פשוט לעצור לרגע את הזמן, לנשום עמוק, ולהקשיב למישהו אחר. או חס ושלום לעצמנו.

זה הספר האהוב עלי.
כתוב כסיפור ילדים (ולכן מומלץ במיוחד לאוהבי הז׳אנר) אבל נושא מסר חשוב דווקא למבוגרים.
הספר עוסק בזמן, בקרייריזם, בתרבות הצריכה, בהקשבה ובדברים החשובים באמת שעלולים להעלם מחיינו. אנחנו נקראים לבדוק את הקצב של חיינו וללמוד להקשיב.
לא מתאים לציניקנים ומתאים במיוחד לאמיצים ולבעלי חלומות לחיים.

הוא אמנם מוגדר כספר ילדים, אבל אין ספק שהוא דווקא מיועד לבוגרים שבינינו. ספר מצוין עם מוסר השכל חשוב - לא לתת להרגלי החיים לגרור אותנו לחיים שטחיים ללא תוכן. לפעמים נחוץ מבט חיוני של ילד כדי לראות מה לא בסדר בעולם שסביבנו, ולהציל אותנו מגורל דומה. מומלץ בחום במיוחד לאנשי הקריירה שחיים במשרד, ושוכחים שהחיים האמיתיים נמצאים, לפחות גם, בחוץ.

כמה פעמים ניסו לקנות את המקוריות שלנו? להכניס אותנו למגרות? לקטלג אותנו? ספר קצת מורכב אם כי נראה שנכתב לנוער, כשנסיון החיים לצידך אתה יכול להתפעל מרעיון הספר. לא נראה לי שהיו לי אותן תובנות אם הייתי קורא אותו בגיל צעיר.

כילדה בת 9 תאבת ספרים קראתי את הספר לראשונה. לא זכרתי רושם אמיתי ועמוק ממנו - אבל לפני מספר חודשים המליץ לי אחי לחזור על הקריאה - לרענן את זכרוני ולקבל תובנות חדשות. מרגע שהתפניתי לקרוא בו החוויה שעברתי הייתה שונה להדהים. מומו, בצורה הפשוטה ביותר שלו היא אכן ספר ילדים - אבל היא יותר מכך - היא ספר שנקרא ע"י ילדים ומובן ע"י מבוגרים. אני רחוקה מלהגדיר את עצמי כמבוגרת. ברור לי שעוד מספר שנים אחזור על הקריאה ואמצא משמעויות חדשות.
מומלץ.

מומו הוא אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי! פשוט סיפור מופלא. אחד הדברים היפים בסיפור הזה, זה שהסיפור מתאים למבוגרים ולילדים, ילדים מבינים את הסיפור כסיפור עלילתי כמו שהוא מסופר, לעומת זאת, מבוגרים מבינים את המסרים הניסתרים מאחורי הספר. הספר מביע ביקורת על החברה המודרנית החומרנית. הסיפור מספר לנו את המעבר מחיים פשוטים ומלאי שמחה ואושר לחיים מודרניים חומרניים עם תסכול ועצב.
המסרים שאני חושבת שהספר מנסה להעביר לנו הם:
1. האנשים בסיפור חושבים רב הזמן על איך להשיג כסף ואיך להרויחו (קרייריסטים) כמו בחברה המודרנית שאנו נמצאים בה.
2. ההורים של הילדים בסיפור עסוקים רב הזמן בעבודה ובפרנסתם שלא תמיד מתפנים לילדיהם, שזה קורה גם בחברה שלנו וכתוצאה מכך שולחים את הילדים לצהרונים.
3. ההתפתחות הטכנולוגית מורידה מערך הדמיון של הילדים.
4. אנשים נגררים אחרי החברה.
5. אנשים נהפכים ליותר חומרניים (תרבות הצריכה).
6. חשוב להיות ברגע בו אתה נמצא ולא תמיד לחשוב קדימה (שזה לפעמים מביא לחץ overthinking)
7. לאנשים יש הרבה שאיפות ומטרות להשיג בחייהם לפני שימותו ולכן, ממהרים להשיג אותם ולא תמיד חושבים על הרגע בו הם חיים.
8. ביקורת על המעמדות החברתיים בחברה המודרנית
9. שינויים בחברה מגישה קולקטיבית (ביחד) לגישה אינדיבידואלית (יחיד) שבגישה הזאת כל אחד דואג לעצמו ולאינטרסט האישי שלו.

לסיכומו של דבר, הספר מאוד מומלץ לקריאה גם לילדים וגם למבוגרים וחשוב לזכור שזה ספר עלילתי,בנוסף לכל הביקורות שהוא מעביר וחשוב להנות ממנו.
שתיהיה לכם קריאה מהנה.

הספר מומו הוא לפי עשירות דעתי, הדלה כעת, הוא ההשראה והבסיס לסרט המופת "המטריקס".
הספר הזה כתוב בצורה עמוקה, למי שקצת יודע מושגים בחסידות וקבלה ובכלל על המציאות הנסתרת שלנו בבריאה הנפלאה.
מאוד כדאי לקרוא, ליהנות ו"לקחת ללב".
בהמלצה חמה ומתלהבת.
אייל

כבר בעמודים הראשונים אנו מתוודעים למומו שובת הלב אשר כולם באים לדבר איתה.
מומו שובת לב לא כי היא מאוד יפה, לא כי היא מוכשרת בכל מיני דברים, לא כי יש לה ידע מופלג. מומו שובת לב כי היא יודעת להקשיב.
כשקראתי זאת, התאהבתי בספר ולא הפסקתי להיות מוקסמת מהיצירתיות הלא נגמרת של אנדה.