ביקורת ספרותית על אמא היתה זוחלת מאת לימור נחמיאס
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 5 באפריל, 2016
ע"י בלו-בלו


מיכלי, היא הכל חוץ ממתוקה. היא לא סובלת סמכות, עושה רק מה שהיא רוצה, פמיניסטית, לא סותמת את הפה (גם כשצריך), צינית עד מעליבה, נפרדת וחוזרת לחבר הקבוע שלה. כל זה נסלח לה כמובן כי היא בת 29. (ראיתם פעם גיבורה כזו שעברה את גיל 40 ולא יחשבו שהיא פתטית?)

כמעט בטעות מיכלי נקלעת ללב חקירת רציחות סדרתיות, וכמובן מצליחה לפענח אותן.

מצטערת לאכזב - לא הצלחתי לגבש את דעתי על הספר. מצד אחד הכתיבה של נחמיאס מקורית ושנונה, והספר קליל מצחיק ומותח, שילוב שהרבה ניסו ולא הרבה הצליחו.

"בעזרת כמה טלפונים פיצחתי את מספר הטלפון החסוי של השוטר עם העיניים הכחולות. קבענו שהוא יפצה אותי על מה שהוא עשה לי בבוקר, אם אף אחד לא ירצח אותי קודם לכן".
"היא לא תרצח אותי. אף אחד לא ירצח אותי. אם יש דבר שאני בטוחה בו זה זה. אני, המילה האחרונה בשוק ההישרדות, אמות בשיבה טובה על ברכי נכדי וניני המאומצים ולא דקה אחת קודם. וחוץ מזה, כשהייתי בכיתה דל"ת לקחתי שלושה שיעורים בג'ודו"

מצד שני, הספר מלא בתיאור מפורט של הרציחות. פיות חתוכים, פטמות ערופות, והרבה דם לתיבול. אותי זה הגעיל. אני מניחה שהכוונה של נחמיאס היתה לזעזע, אבל לי זה היה הרבה יותר מדי. כשזה קשור לתיאורי רצח אני צמחונית אדוקה.

מה שיותר הפריע לי הוא המעברים מכתיבה בגוף ראשון – מפיה של מיכלי, לבין כתיבה בגוף שלישי של מספר יודע כל. המעברים הללו גרמו לי להתנתק ממיכלי בכל פעם שכבר הצלחתי להתחבר אליה, וגם קילקלו את תעלומת המתח כי הפתרון מוצג לקורא כבר בשלב מוקדם מאוד של הספר. גם ככה היה קשה לי להזדהות עם מיכלי, דמות שהיא כל כך לא אני. בדרך כלל אני מעריצה דמויות ספרותיות שנונות שהן לא אני, כאלה שתמיד יש להן מענה לשון חד. הפעם לא התחברתי. למרות שהכתיבה של נחמיאס אמינה ואין בה זיוף. אולי הבעיה היא בי. אולי אני כבר זקנה מדי וחושבת שדמות אמיתית בעלת אותן תכונות תתרסק במציאות, או שתהיה טפילה על חשבון אחרים. זה כבר לא נראה לי סקסי בכלל. אולי זה הרוע שיש בספר וגם במיכלי.

הספר מסתיים באפילוג לא ברור. אחרי שכל עלילת המתח כבר נסגרה, בא האפילוג והופך הכל. גם כאן לא הצלחתי להחליט אם זה לטובה או לרעה. לא אספיילר, אבל נראה שנחמיאס החליטה לזעזע בכל מחיר, וליצור בכוח גיבורה מקורית, עד כדי הקצנה.


21 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
בלו-בלו (לפני 9 שנים ו-6 חודשים)
צודקת חני. אני לא התחברתי.
בלו-בלו (לפני 9 שנים ו-6 חודשים)
תודה cujo. אנסה את המלצתך.
בלו-בלו (לפני 9 שנים ו-6 חודשים)
שונרא, קשה להגיע לרמה שלך בשנינות. נראה שהשאיפה של נחמיאס היא דמות שתהיה ממש כמוך. רק שאי אפשר לכתוב שונראית אם את לא שונרא...
בלו-בלו (לפני 9 שנים ו-6 חודשים)
יעל, באמת סלידה זו המילה שחיפשתי.
חני (לפני 9 שנים ו-6 חודשים)
יש ללימור סגנון מסויים.לא תמיד מתחברים.
cujo (לפני 9 שנים ו-6 חודשים)
אחלה ביקורת:) הוא באמת יותר אפל משאר ספריה המועטים יש מינון יותר טוב בצבוטותי וסרט לבן על כיפה אדומה הוא משובח. ממליץ לנסות.
שונרא החתול (לפני 9 שנים ו-6 חודשים)
אם הציטוטים אמורים להמחיש מקוריות, שנינות וצחוק - אותי הם ממש לא הרשימו. לדעתי הם סתמיים וחסרי מעוף.
בגלל השם המוזר של הספר חשבתי שמדובר בספר כבד וחתרני, אבל הבהרת היטב שהוא בכלל לא. נקסט.
את תמיד כותבת יפה ותמיד מעניין לקרוא אותך - וכך גם הפעם.
yaelhar (לפני 9 שנים ו-6 חודשים)
מעניין
קראתי אותו לפני שנים ומה שאני זוכרת הוא הרגשת סלידה.
בלו-בלו (לפני 9 שנים ו-6 חודשים)
רוויטל, אם הסקירה היתה מפורטת מדי, אז בהחלט עדיף שתוותרי...
בלו-בלו (לפני 9 שנים ו-6 חודשים)
תודה, מסמר עקרב. אכן, לינדווד ברקלי עדיף בהרבה. אני מחכה להשיג את הספר החדש שלו.
רויטל ק. (לפני 9 שנים ו-6 חודשים)
כשקראתי "קליל מצחיק ומותח" חשבתי שאנסה אותו,
כשהגעתי לתיאור המפורט של הרציחות התחרטתי.
סקירה יפה, אם כי כבר בה יש יותר מדי פירוט לטעמי... על הספר אוותר.
מסמר עקרב (לפני 9 שנים ו-6 חודשים)
סקירה יפה.
בלו-בלו, מי כמוני מבין ללבך בנוגע לסלידה שמתעוררת בך לאור התיאור המפורט של הרציחות. ממליץ לך על ספרי המתח ה-"צמחוניים" מן ההיבט הזה של לינווד ברקלי, אם לא קראת. הם מותחים, קלילים, עם יותר מקורטוב של חוש הומור ועם הרבה אנושיות.





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ