וואי אין לי כוח לכתוב את הביקורת אבל הספר עורר בי יותר מדי אנטיגטוניזם, אז אני חייבת להגיב לספר הזה.

עלילה ממש בקצרה כי חייבים:

ריצ'רד, בחור רגיל, נתקל באישה בשם קאהלן, מוודה ( המוודות הן קבוצת נשים אשר בכל אחת מצויה היכולת לאלץ אדם להיות נאמן לה לחלוטין) שהגיעה מהארצות התיכונות ואשר מחפשת אחר הקוסם הראשון. הוא מגלה שהקוסם אותו היא מחפשת הוא מורו הרוחני של ריצ'רד, זד. זד מכריז על ריצ'רד כעל רודף האמת והוא מקבל על עצמו את תפקיד. שלושת החברים החדשים יוצאים למסע בעקבות תיבת אורדן האחרונה, לה זקוק דארקן ראהל הרשע (אין לי דרך יותר טובה לתאר אותו, הוא שטח כמו קרש) בטרם ישתמש בקסם של אורדן. לאורך הדרך, ריצ'רד וקאהלן מתאהבים.

ספר פנטזיה בינוני ומטה. העולם לא מקורי ביותר, הכתיבה סבירה, העלילה מרוחה, לא מעניינת וצפויה (אמורים להיות טוויסטים פה ושם, אבל הם צפויים מאוד). והדמויות לא מיוחדות או מפותחות ביותר. יש בספר מלא (אבל באמת מלא) קטעים של אלימות וסדיזם, פשוט תיאורים מפורטים של עינויים, והיו נקודות שהרגשתי שאני קוראת את הפנטזיות המיניות של הסופר.

אז מה כל כך הפריע לי? אחד, שוביניזם ברמת רומח הדרקון (אין לי הגדרה יותר מדויקת), כל אישה שמופיעה (ואין הרבה כאלו) מתוארת כאוביקט מיני ולא כבנאדם, לי אישית זה די הפריע.

שתיים, כמו שמישהי שקראה ודיברתי איתה ניסחה את זה: הקטעים הכי טובים זה הקטעים עם האלימות. תיקון, הקטעים הכמעט יחידים המעניינים, שבהם יש פיתוח אמיתי של הדמויות או עלילה מעניינת, הקטעים היחידים שבהם בלעתי את המילים זה הסצנות (הארוכות, יש לציין) של העינויים. וזה חירפן אותי. לעזאזל, הספר ארוך ברמות אבל הסופר כאילו יכול לכתוב טוב רק עם הרבה (הרבה, הרבה) סדיזם?

לסיכום, ספר לא ממש מעניין ולא שווה קריאה. לי אישית השאיר צורך להתקלח.

*אין כאן ספוילרים של ממש, יותר כמו אזכורים כלכליים (לקראת הסוף) על דברים שקרו בספר? אני לא חושבת שזה צריך להפריע לכם כי לי זה לא היה מפריע, אבל אני יודעת תעשו מה שבא לכם.

אני לא אבזבז זמן ופשוט אתחיל.
זה הספר הכי מבלבל שיצא לי לקרוא. מצד אחד, יש בו הרבה טוב. יש תחושה ברורה של כשרון כתיבה, צורת חשיבה מעניינת, כל מיני הנחות בסיס יוצאות דופן ואהבה ליצירה. יש כל מיני תפיסות אתיות מסקרנות שבמובאות במהלכה, כל מיני דמויות שרעיונית היו יכולות להתפתח יפה, כל מיני בדיחות מוצלחות ואמירות שנונות ופשוט חלקים מוצלחים. כשאני כותבת "מוצלחים", אני מתכוונת למוצלחים. כלומר, מוצלחים. ממש, ממש מוצלחים. מעולים. אפיים. מה שתרצו. הבלחות של חלקים שפשוט כל כך טובים, כל כך נהדרים, עד שאני לגמרי יכולה להבין אנשים שמכניסים את הספר הזה לטופ של ספרי פנטזיה (במיוחד קלאסיים). ואני חייבת להודות, על אף שרפרפתי על רוב הספר, לא דילגתי על חלקים. היו הרבה קטעים שקראתי במלואם, ואפילו די נהנתי. היו גם כל מיני רעיונות שבבסיסם היו מצויינים - הפתיחה עם גפן הנחש. הארצות התיכונות. ריצ'רד כדמות ראשית. העיסוק בתום של הילדות. האפשרות התיאורתית של נבל שמאמין בצדק של עצמו. אפילו קאהלן. הבעיה היא, והיא אכן בעיה, שכל השאר הוא זבל טהור.
אני רצינית. יש בספר הזה משהו באיזור ה700 - 800 (אין לי אותו לידי כרגע), שמתוכם במצטבר יש משהו כמו 300 עמודים קריאים (וגם את זה אני נותנת לו בעיקר על הקטעים האחרונים, שעליהם אני אפרט תכף, כי זה פשוט מתבקש). כל ה500 הנותרים? איזה מין בלבול מעורפל של "כן ואז הלכנו והלכנו ואז בכיתי כי אני לא יכול להיות עם קהאלן ואז דיברנו על קסם ואז הלכנו ונו אתם יודעים יש הרבה הליכה מה אתם רוצים זה רחוק". אין לספר הזה עלילה. באמת שאין לו. יש בו לסירוגין חלקים טובים, דמויות שיכלו להיות מעניינות למרות שרובן הושטחו עד לרמה המינימלית ביותר, דיאלוגים יוצאי דופן (בהם שזורים אמירות קלישאתיות מרגיזות) וכל מיני רעיונות פילוסופיים מאוד מעניינים שחבל שהסופר לא השקיע קצת יותר זמן בלהציג אותם ולדון בהם בעין מורכבת. העובדה היא: הספר הזה היה יכול להיות יצירת מופת. אבל הוא לא. והוא באמת היה יכול להיות! אבל הוא לא. ומה לעשות שהוא לא. ונכון שיש בו קטעים טובים, קטעים קריאים, קטעים מעניינים, אבל זה לא הופך אותו לשווה קריאה. באמת שלא.
זה השנקל שלי על הספר הזה באופן כללי. עכשיו לכמה נושאים ספציפים שאני רוצה להתייחס אליהם כי הם הופיעו שוב ושוב בביקורות שקראתי עליו באינטרנט (באנגלית. הביקורות הכי טובות מופיעות באנגלית. לא אני לא אירונית):

השמות: מטומטמים. אין לי הרבה מה להגיד. יש שמות מטומטמים בטמטום הרגיל של פנטזיה רוברט-ג'ורדון-פטריק-רותפוס, כמו כהאלן, קונסטנס ו(איי שיט יו נוט) דארקן ראהל. אבל זה עוד מילא. בין השמות האלה נדחפים גם שמות יומיומיים (אמריקאים) להפליא, כמו ריצ'רד, או דנה, או מייקל. ברצינות. סוג אחד של טמטום בכל פעם, בבקשה.

האובייקטיביזם של גודקינד: לא הרגשתי. אומרים שזה נעשה בוטה יותר ויותר לאורך הספרים ושיש ממש העתקות בוטות מ"מרד הנפילים" ו"כמעיין המתגבר" ושהוא מתחיל לשחזר מוטיבים של איין ראנד (נאומים מייסרים באורכם על אתיקה קראתי הרבה שכתבו) ושהוא מאוד קיצוני בדעות שלו נגד ליברטריאניזם וגם פציפיזם בשלבים מאוחרים יותר. לא קראתי את שאר הספרים, אבל אני יכולה להעיד שבכלל לא הייתי מוטרדת מזה בספר הזה.

דארקן ראהל: אני לא משוכנעת שאייתתי את השם שלו נכון, ולכן לצורך העניין אני אקרא לו ד'. אם אתם קוראי פנטזיה ותיקים (ואם אתם לא אז למה לעזאזל התחלתם עם טרי גודקינד, לכו תקראו סנדרסון או פולמן) אתם יודעים שיש בדיוק שני נבלי פנטזיה: השטוחים ואלה שלא (בשביל זה אני כאן, באינטרנט, בחינם, כדי לכתוב את מסקנות מורכבות ומקוריות). את הנבלים השטוחים אתם מכירים מסדרות כמו "רומח הדרקון", "שר הטבעות" ו"הארי פוטר" - אדון האופל המרושע המצחקק, זה שטובח בכלבלבים תמימים למען הספורט. זה פשטני, נכון, אבל טרופ נפוץ של הז'אנר ומין דבר כזה שכולנו למדנו לנשוך שפתיים ולהתמודד איתו. לפעמים זה אפילו מהנה (קחו את התופעה שהיתה קיטיארה מרומח הדרקון, לדוגמא, או בלטריקס מהארי פוטר). אבל העניין הוא כזה: טולקין מעולם לא טען שסאורן הוא יותר מפשוט נבל קרטוניוני שאמור לסמל את הרשע האולטימטיבי. אורסולה לה גווין תמיד תיארה את הצל של גד בתור רוע מופשט, וזה בסדר גמור כי היצירות האלה טובות מספיק כמו שהן. יש גם את הדמויות המורכבות. הן מופיעות יותר בפנטזיה המודרנית, בספרים כמו "מוזת הסיוטים" ו"הנסיך האכזר" שמנסים להציג קצת מהזווית של "הנבל" על הסיפור או ספרים כמו "הערפילאים" ו"חוט של כסף" או (אהובי) "לחרוט את האות" שפשוט אומרים שגם הוא אדם. וזה נחמד בדרכו שלו ומסוגל גם להיכשל, כמו הרעיון הראשון.
אני יכולה להיסחף בלכתוב על תרבות הפנטזיה, אז אני אחזור לנקודה שלי. טרי גודקינד חוזר ומציין במהלך הספר שד' הוא דמות מורכבת. דמות מעניינת. נבל שרואה בעצמו גיבור. אדם שמאמין בצדק. וזה רעיון טוב! לא מאוד מקורי, אבל אפשר לבצע את זה בכל כך הרבה דרכים חדשות או פשוט סתם מוצלחות, ואפילו לא לעסוק בזה ורק להשאיר את זה מרחף שם. אבל מצד שני, לגודקינד גם חשוב להדגיש שד' הוא הרע, והוא לא רוצה לתת לדמויות את האפשרות להשתהות לרגע ולחשוב "רגע למה בדיוק אנחנו לא אוהבים אותו?" או "יכול להיות שאנחנו בצד הלא נכון של המלחמה הזאת?". לאאאא. אתם מבינים, נכון שד' מאמין בצדק ואפילו מציע לגיבור לקראת סיום הספר לגמול איתו חסד ומונע מהנקמה באדם שרצח את אביו האהוב, אבל הוא גם מפעיל מניפולציות על ילד תמים בכוונה תחילה כדי לגרום לו לאהוב אותו ואז רוצח אותו ואוכל את האיברים הפנימיים שלו! אם זה לא מספיק, הוא גם רוצח כל מי שצוחק עליו! אם זה לא מספיק, החבר הכי טוב שלו הוא פדופיל! אם זה לא מספיק, הוא מנהל ארגון שהמטרה העיקרית שלו לחטוף ילדות קטנות ולהתעלל בהן במשך שנים ולאנוס אותן! אבל רגע, רגע, רגעעעע, שלא תגידו שהוא לא דמות מורכבת, הוא גם צמחוני! מה שכמובן הופך אותו לדמות אפורה, בעלת רבדים עמוקים שלא נראים על פני השטח וראויה להיות מונצחת באותה שורה יחד עם דמויות נבליות-גיבוריות כמו דוריאן גריי (שאותו אני אוהבת, למען הסר ספק)!
ובכן. לא. מצטערת, סופר יקר. הדמות שלך היא לא חניבעל לקטר. אתה רוצה לעשות את הדמות שלך מורכבת? תעשה את זה. אתה רוצה סיפור קלאסי של טוב אולטימטיבי מול רוע אולטימטיבי? בטח למה לא. אבל אל תעשה את שניהם. תאמין לי מניסיון (שהוא קריאת הספר הזה) ששני אלה לא הולכים ביחד.

שוביניזם ומיזגוניות: זה מעניין כי זה אחד מספרי הפנטזיה הקלאסית היחידים שבהם לא הרגשתי שוביניזם בצורה מאוד ברורה. למעשה, יש כאן דווקא סוג של פמיניזם? כלומר עיסוק בכך שרוב הדמויות הגבריות בעולם רואים נשים כאובייקט מיני למימוש התשוקות שלהם ושהתפיסה הזאת מושרשרת לתרבות עמוק כל כך עד שכך גם הנשים רואות את עצמן. זה היה רעיון מעניין, שכמובן לא בוצע עד הסוף כמו כל דבר אחר בספר הזה. מצד שני, זה נכון שיש בספר כמות מוגבלת של דמויות נשיות והן לא עושות בפועל שום דבר מלבד להיות סטריאוטיפים של נשים. למרות זאת, זה לא כל כך בלט לי. בתור מישהי שקראה ונהנתה מרומח הדרקון, אני פשוט חושבת ששוביניזם מהסוג הזה הוא לא כזה ביג דיל.

דנה והמורד-סית': אההה. הקטע שכנראה הכי אכפת לכם ממנו בביקורת אם קראתם את הספר (ואם שרדתם עד לכאן). ההוט טייק שלי על דנה (Dena) והמורד-סית.
זה היה הקטע הכי טוב בספר.
מצטערת, מצטערת! אנשים יכולים לשנוא אותי על ההערה הזאת. האינטרנט זועם על (ומאוהב ב. תלוי איפה מסתכלים) ה60 עמודים האלו (כן בדקתי, אלו 60 עמודים, לא 30, ולא 100) שמגיעים לקראת סוף הספר. ואני לגמרי מבינה את זה. אלה אכן עמודים די גרפיים. בהחלט יש בהם כמה תיאורים חולניים. אני מודה שהם נתקעו איתי וקצת הורצו לי בראש שוב ושוב בימים שלאחר מכן, בצורה שלילית (לא כמו דיאלוגים סופר אדירים של קלן מקלע הכשף נניח). זה השפיע עלי. אני פשוט לא חושבת שהם היו מיותרים. אני פשוט חושבת שהם היו אפילו די טובים.
דנה היא דמות טובה. בתור דמות משנית, שמופיעה רק משהו כמו 70 עמודים, היא בהחלט ממצה את מלוא המורכבות והבנייה שיכולים לספח לה. היא גם מתפתחת באיטיות כתוצאה מהפעולות של ריצ'רד וגם מגלה פרטים על העבר שלה שמאירים אותה באור אחר, בצורה הדרגתית ויפה. בסוף הספר אתה אוהב אותה, מרחם עליה, כועס עליה ומתעב אותה בעת ובעונה אחת, וזה דורש רמה מסוימת של יכולת בכתיבת דמויות. מצד אחד, גודקינד דובק ברעיון שהיא אדם טוב שהעולם עשה כמיטב יכולתו להרוס (יש איפשהו איזה ציטוט יפהפה על כך שהיא "כלי קיבול שאנשים אחרים יצקו לתוכו סבל" או משהו כזה) ובסוף הצליח. מצד שני, המעשים שהיא עשתה עדיין היו נוראיים, ועל כך הדין שלה קשה. היא אומנם לא אשמה בכך שהיא אדם רע, אבל היא אדם רע. וזה יפה. פשטני, אבל יפה. ולשם שינוי מסר שהועבר בצורה די טובה.
הקטעים האלה בספר היו קשים, אבל צריך לציין שאחרי הפרק הראשון (של השבי של ריצ'רד בידי המורד-סית' [קוראים להן מורד-סית'. אני לא יודעת האם לכעוס על ההעתקה או לצחוק מכמה שהשם הזה מטומטם]) מתמתנים. אני מרגישה שיש צורך בפרק הראשון? כדי לחבר אותנו למה שריצ'רד חווה, לרגשות שלו, וכדי שלפעולות שלו תהיה התגובה הראויה והפורפורציונלית עלינו. בהמשך כתוב עוד על ההתעללות שהוא עובר, אבל לרוב מעט ובצורה מעט רומזנית ולעיתים קרובות בלי שום פירוט: "היא נתנה לו שעתיים. היא השקיעה בזה פחות כוח מהרגיל". ואני אישית לא הרגשתי שהפרק הראשון היה מאוד גרפי? נכון שטכנית באמת התרחשו בו אירועים די נוראים, אבל הכתיבה היתה מאוד יבשה בשבילי, מאוד עניינית. זה מפתיע, אבל אני הזדעזעתי יותר מ"הניצוץ שבאפר" מאשר מהספר הזה, למרות שעקרונית מתרחשים בו דברים נוראיים יותר. ואגב, אני לא יודעת איך בדיוק עלה הרעיון הזה לראש של גודקינד והאמת שגם לא מזיז לי. לדעתי לא קיבלתי מילוי קש בתחפושת עלילה כדי לכסות על פנטזיות מיניות (אבל יהיו שלא יסכימו איתי). התוצאה שקיבלתי היה מקטע בספר שבו לשם שינוי אהבתי את מערכת היחסים בין שתי דמויות (שהיתה חולנית ואין ספק בזה, וריצ'רד וגם גודקינד מודעים לזה, אבל זה לא הופך אותה ללא הגיונית), שבו עצרתי במהלך קריאה והרהרתי קצת על הפילוסופיה של הערות מסוימת, שבו הבנתי סוף סוף למה ריצ'רד הוא הגיבור של הספר.
למען הסר ספק, אני לא חושבת שכל אדם היה מסתדר עם זה. אלה לא עמודים קלים, אם כי יש קשה מהם. ואני גם רוצה להדגיש שאני לא חושבת שהם "חובה קריאה" או שום דבר כזה. הם היו העמודים הטובים ביותר בספר. זו לא כזאת מחמאה בהתחשב בכך שהספר הזה די גרוע. אבל אני חושבת שהם היו קצת עלייה ברמה, וקראתי אותם ברצף, בלי רפרופים. גם זה משהו.
מה אני אגיד, תקראו ותשפטו.

נ.ב. שנוסף בעריכה: אני רוצה לציין שאני מעריכה את האומץ שבהכנסת המורד סית' לספר? הביצוע כן היה קצת מוגזם, ואם מסיבה כלשהי לא ברורה אני אקרא את הספר הזה שוב בעתיד אני סביר להניח אשתעמם מהעמודים האלה, כי האפקט העדין של הזעזוע לא יחזיק אותי והם הרבה יותר מדי ארוכים ומפורטים. אבל אני כן מעריכה את העובדה שגודקינד לא מתבייש לעסוק בנושאים מורכבים ובדמויות מורכבות, במיוחד בספר פנטזיה קלאסית. הלוואי שעוד סופרים היו אמיצים כמוהו.

נ.ב. כן… בסוף יצא לי כל כך הרבה יותר מכפי שתיכננתי לכתוב על הספר הזה. עצוב, כי לא כל כך אכפת לי ממנו. אני מניחה שאני פשוט מתגעגעת ללכתוב ביקורות.

- אם אתה משוכנע באמת שלך - תהיה צודק.
- עליך לזכור שגם הזולת עשוי להאמין באמת שלו (שאינה דומה לאמת שלך) וגם הוא צודק.
- אם תצליח לרתום את זעמך למטרתך - הוא יהפוך לכוח אדיר עוצמה, אם לא הוא יהיה רק אלימות חסרת מטרה.
- כדי לפתור בעיה עליך להתרכז בפיתרון. אם תתרכז בדרכים בהן אי אפשר לפתור את הבעיה לא תצליח לפתור אותה.
- אין הבדל בין אחיזת עינים לקסם "אמיתי". אם הצלחת לשכנע את הזולת בקסם - חוללת קסם.

האם כללים אלה הם פנטסיה? כלל לא. כולנו מכירים אותם מחיינו שלנו. ואלה הם חלק מהרעיונות המבוטאים בספר הזה.

גם לספר הזה הגעתי דרך המלצות שקראתי פה. הספר עב הכרס - 776 עמודים (מזל שההוצאה לאור בחרה בנייר דק. עם הנייר שספרים הודפסו בו פעם, הייתי זקוקה למנוף...) מקיים את מה שהוא מבטיח: ספר הרפתקאות פנטסטי, המציב דילמות מוסריות וערכיות תוך שמירה על סיפור מותח והזדהות עם הדמויות. כדי לשמור על המתח הסופר בורא עולם עם תופעות שאנחנו לא מכירים - יצורים משונים, תופעות טבע והתנהגויות לפי כלליו.

למה אני אוהבת ספרי פנטסיה? כי תמיד יש בהם סיפור מרתק, תמיד יש בהם רעיונות נשגבים, כי פשוט וקל לדעת מי הטובים ומי הרעים, כי לפעמים הם מפתיעים ביצירתיותם.
למה אני לא אוהבת ספרי פנטסיה? כי הם פשטניים, כי אני יכולה לדעת מי ינצח - תמיד הטובים - וכי "טובים" הם טובים ו"רעים" הם רעים. וגם - בעיקר - כי בספרי הפנטסיה נפוצה מאד התופעה המאוסה של ספרי המשך אין סופיים.

אהבתי את הספר הזה שגרם לי להתעניין, לאהוד את גבוריו, להעריך את העמל הרב שהושקע בו. האם אמשיך לשאר ספרי הסדרה? לא יודעת.

*זהירות,ביקורת מכילה ספויילרים*

אז מה יש לי לומר? וואו. פשוט וואו.
אפשר להתחיל מכך שאני המומה, המומה כולי. כן, הספר הזה נכנס ללא היסוס או שמץ של התלבטות לרשימת ספרי הפנטזיה המדהימים ביותר שקראתי- שמיותר לציין שניתן לספור אותם על כף יד של גידם.
ולמה? למה הספר הזה קוטף בקלות את פרסי ג'קסון, ארטמיס פאול, מחוננת, ועוד שלל ספרי פנטזיה זהים שאני לא זוכרת את שמם? כי הוא לא זהה. הוא לא דומה לשום ספר פנטזיה אחר שקראתי. הוא מיוחד, וזה מה שהופך אותו למדהים כל כך.

טרי גודקינד הפתיע אותי. הוא באמת הפתיע אותי.
מההתחלה המקסימה, עם גפן הנחש, ועד לסיום המצמרר והלא צפוי במחיצת דרקן ראהל.
לאורך כל הספר, הוא היה מסתורי, קסום, לא צפוי; נפלא.
העולם של טרי פשוט מדהים, מיוחד, שונה. אני עדיין מוכת תדהמה כאשר אני חושבת על כך.
כל הדברים שהמציא, כל מה ששילב, הבעיות, המציאות הכל כך מציאותית של הספר. הארצות, הגבולות, המורד-סית, סיבוך המוודה-קוסם-רודף, הדמויות העמוקות, חוסר האונים, השנאה, האהבה.
וכשהוא כתוב בשפה עשירה כל כך, איכותית כל כך, יפה כל כך... וואו.

אני מעריכה את הסופר הזה. מאוד מעריכה אותו.
שני דברים נוספים שאהבתי מאוד-
הסתירות. אין סתירות. הספר ברור, ברור לגמרי. אמנם מסתורי באופן נהדר, אבל אין בו סתירות. אין בלבול. אין דברים לא מדוייקים. הכל מוחלט. אין אי דיוקים, ולא הקטנים ביותר. מי שמספיק חד כדי להבחין בכך יודע על מה אני מדברת. וזה לא מפריע למהלך הספר. בכלל.
זה ספר הפנטזיה הראשון שאני קוראת ואין בו סתירות. מכל הספרים שקראתי, הוא בין הבודדים.
הדבר השני- האורך, והעובדה שלא חייבים לקרוא את כל הטרילוגיה.
כמעט 800 עמודים. 776.איזה אומץ... כמה שזה יפה.
איזה כיף שהכל נגמר, שלא צריך לצפות באופן מורט עצבים ומאכזב לספר הבא בסדרה, שיהיה, כמובן, פחות טוב מקודמו. איזה אושר שזה לא חייב להדרדר.
איזה כיף שטרי לא מורח וחולב את הצלחה המסחררת שלו.
כי כולם יודעים שהוא היה יכול בקלות לפצל את הספר לשלושה ספרים- שניים לפחות.
והוא לא עשה את זה. כל הכבוד לו על שלא עשה את זה.
וואו.
שוב.

"חוק הקוסמים הראשון": בני האדם טיפשים. זה כל כך אדיר, מעבר לכך שזה שם קולע ומושך.
הצילו, הסופר הזה פשוט גאון.

כן, ללא ספק, אני מעריצה את הסופר המוכשר הזה. בכנות, מעריצה לגמרי.
בכל פרט, בכל מילה, בכל דבר שכתב בספר הקסום הזה. בדמויות הנפלאות, בעלילה המקסימה, השפה הנהדרת, התיאורים העוצמתיים, הרעיונות מעוררי הקנאה, המסקנות, המסתורין, היופי המכשף הזה... בכל. חוץ מדבר אחד.
הדבר שמנע ממני לקרוא לו מומלץ, טוב או מעולה.
הדבר שהרס אותו,
שהפך אותו ל"בזבוז של זמן".

ומהו? הנה:
עמוד 610:
... חייכה אליו חיוך ערמומי וזקפה את גבותיה."סקרן? רוצה לראות איך הוא פועל?"
דנה נעצה את האיגייל בצד גופו. הוא צעק בקול בשל הזעזוע שהסב לו הכאב, אף-על-פי שלא התכוון להעניק לה את הסיפור ולהראות לה כמה זה כואב. כל שריר בגופו התקשה כאבן בשל הייסורים שהסב לו החפץ המוצמד לצד גופו... דנה חיזקה מעט את עוצמת הנעיצה וגרמה לו לצעוק בקול חזק יותר. הוא שמע קול נפץ, והרגיש שאחת מצלעותיו נסדקת.
... דנה הביטה בו בלגלוג אכזרי."ועכשיו, כלבלב, אמור 'תודה,הגבירה דנה, על שלימדת אותי'"...
... עמוד 622:"בבקשה, הגבירה דנה", לחש,"אל תעשי את זה".
חיוכה התרחב."זה מה שרציתי לשמוע".
היא החלה להראות לו מה יכול האגייל לעשות, איך הוא מעלה אבעבועות מלאות נוזלים על עורו כשגררה אותו לאט על בשרו, ואיך הן התמלאו דם כשהגבירה את הלחץ על האגייל. כשהשתעממה מכך לבסוף, הוא הרגיש לחות חמה על עורו המיוזע. היא ידעה גם לשחזר את הכאב בלי להשאיר סימן. שיניו כאבו מרוב שחשק אותן. לפעמים היא נעמדה מאחוריו, חיכתה שיאבד את דריכותו ורק אז נעצה בו את האגייל. כשנמאס לה..."
חבל שזה נמשך כמעט עד עמוד 700.
הספר אולי היה ניצל אם הסופר היקר שלנו היה מצליח להתאפק ולענות את הקוראים רק במשך שני עמודים או מעט יותר.

זה הזכיר לי את הגברים\בנים האלה, שרואים יותר מדי סרטים אלימים, מלאים בדם, דמעות, שנאה וכאב, ואז הם כבר מאבדים את הרגישות. כשהנשים מכסות את העיניים, מייבבות ומסתלקות, הם ממשיכים לתקוע עיניים אדישות, לפעמים עם קצה של חיוך, במסך.
זה מה שזה הזכיר לי. בדיוק זה.
הרגשתי כאילו אני מתלכלכת, מאבדת את תמימותי; נסערת.
זה היה מחריד. אכזרי. מוגזם.
אז יש שיגידו שאני נאיבית מדי, רגישה מדי, עדינה מדי, צעירה מדי, רכה מכדי לקרוא ספר כזה.
אבל אני יודעת שזה לא נכון.
אני לא נאיבית מדי, רגישה מדי, צעירה מדי, והרבה דברים נוספים, מכדי לקרוא את הספר הזה.
זה הוא שלא היה בסדר. הוא לא היה צריך לכתוב את זה. הוא לא היה אמור לחשוב על זה בכלל.

***

הספר הזה אכזרי מדי. ולא משנה כמה טוב הסופר יכתוב, איזה דמיון מדהים יהיו לו ואילו דמויות עמוקות הוא יוצר, היצירה שלו נהרסה כליל על ידי האכזריות הזו. אני יותר מממליצה לא לקרוא אותו.
זה ספר שצריך לשרוף.
אם אתם לא רוצים להשחית את הטוב שאלוהים נתן לכם, פשוט תתרחקו ממנו. ותרחיקו גם את הילדים שלכם.

הספר הזה...
הממ, כמה חשבתי עליו ותהיתי, חשבתי הרבה, המון.
לדעתי הוא לא טוב.
לא.
הוא מעולה! מצוין! מדהים!
ועוד כמה תארים שוודאי שכחתי.

הספר אכזרי למדי, אני לא אשקר, אבל אני חושבת שהוא יותר חולני מאכזרי.
ספוילר
למשל, ברגע שראהל רצח את הילד והוציא את איבריו הפנימיים, כתש אותן לעיסה ואכל ממנה, זה היה יותר חולני ומגעיל מאשר אכזרי ומעורר אימה.
סוף ספויילר

הספר גורם לכם לחשוב עליו.
הוא יעביר בכם רעד, ימרר אותכם, יגרום לכם להתהפך בלילה כי הוא לא יוצא לכם מהראש, וגם שאתם לא קוראים בו, יופיעו תמונות ממנו בראש שלו.

הכתיבה ממגנטת, מדהימה, קולחת.
העלילה מצוינת.
ותודה לאל - הסופר לא פיצל את הספר הזה והשאיר אותנו במתח, כמה שהעותק הכבד עשה לי בעיות, (כמו הפעם שהכריכה נשברה והתפצלה לשניים, או הפעם שבה נתלשו כמה דפים בגלל שהכריכה התפצלה, ועוד שרשרת ארוכה של תאונות קטנות) הייתי נשארת במתח אינסופי אם הוא היה מפצל את הספר.

אני חושבת שדיי נחוץ לדבר על המורד סית', למרות הכל.
אזהרה, החלק הזה מכיל ספויילרים!
כידוע לאלו שקראו את הספר, בסביבות עמוד 620 (תקנו אותי אם אני טועה, נראה לי שהיה שם משהו עם עמוד 614) מורד סית' ושמה דנה (Dena) לוכדת את ר'יצ'רד היקר ומאז מעבירה אותו יסורים שאין לחזור עליהם.
הקטע הזה היה חולני במיוחד, שמונים ומשהו עמודים, אולי מאה.
האמת היא שדנה היא הדמות האהובה עלי, אחרי צ'ייס (צפוי למדי, לא? ענק מפחיד עם כלי נשק בתור הדמות הכי אהובה עלי).
אולי בגלל שאני מתחברת לדמויות משוגעות, אולי בגלל שאני אוהבת אותן, ואולי בגלל שאני משוגעת בעצמי, אהבתי אותה.
אני חושבת שיש משהו בדמות הזאת, מעבר לקליפה החולנית שלה.
דנה מסמלת חופש, חלק שלא יכולים לקחת, עולם ומלואו שחמקו מידיו של ראהל.
כשהיא אמרה ש - מצוטט מהזיכרון, אני לא בטוחה שזה אמין כל כך - "אני רוצה למות כמו שאני, פשוט דנה." חטפתי צמרמורת, ואני חושבת שזאת הסיבה העיקרית שאהבתי את הדמות הזאת.
סוף ספויילרים

לסיכום, אזכיר את הדבר שהספר מבוסס עליו.
שהוא נכון, דרך אגב.
לדעתי.
חוק הקוסמים הראשון - בני האדם טיפשים.

קראתי פה כמה ביקורות שהשאירו אותי פעורת פה.
איך אפשר שלא לאהוב את הספר הזה?! הספר כתוב בטוב טעם, הכתיבה קולחת ומעניינת, הדמויות מלאות רבדים ועומק..
הסיפור עצמו מקורי ומעניין..
הספר הראשון מושלם מכל בחינה , אפילו הסוף, שאמור להיות סתם קטע קיטשי ודביק הוציא אותי עם חיוך..
ואני לא אחת שמסתדרת עם אובר קיטשיות ..
ברגע שאתם פותחים את הספר וצוללים לדף הראשון..
אי אפשר להניח אותו מהידים!
שלמות!

מסע קסום ומופלא שלא רוצים שיגמר.
ריצ'ארד, קלאהן, זד וצ'ייס יוצאים למשימה כמעט בלתי אפשרית, למנוע מהרע לנצח ולהשתלט על העולם (נשמע מעט מוכר, נכון, אבל שונה בתכלית(.
גודקינד לקח צעד אחד קדימה את עניין מלחמת הטוב ברע ושזר עלילה מופלאה שלוקחת אותנו כקוראים, מחברת אותנו טוב טוב לדמויות הראשיות ומניע אותנו במעלים שמתרחבים ומצטמצמים לסירוגין, על פני שטח אדיר.
עולם של קסם טוב וקסם שחור נפגשים ומצטלבים ונלחמים, עד שצד אחד מנצח, או אולי ימצא עצמו מטיל ספק בניצחונו?
תקראו, זאת חוויה מטלטלת ומסקרנת, פשוט כיף.

הספר-הכי-יפה-שנכתב-אי-פעם-בכל-הזמנים-!-!-!-!-! :)
קראתי, התרגשתי, פחדתי, שמחתי, התאהבתי, נפעמתי.
וכל אלה חזרו על עצמם עם הקריאה השנייה, והשלישית. בכל פעם מחדש [וקראתי את הספר הזה מיליון פעם].
אם לא קראתם אותו - אתם לא ראויים להיקרא "תולעי ספרים". וכן, זה תואר, לא קללה!
**אני מאוד מעריכה את קאהלן. היא דמות... שונה. כלומר, היא גיבורה בכל נים מנימי גופה, ובכל זאת היא מסוגלת להיפגע ולבכות, ואין בה טיפת יהירות או אגואיזם. היא תעשה הכל ותקריב הכל למען האנשים שהיא אוהבת, גם אם הדבר ישבור אותה לחלוטין.

מעולה!! נהניתי מכל רגע. רודף, מוודה, קוסמים, דמויות רעות, דמויות טובות, יצורים על טיבעיים, כל מה שתרצו בספר פנטזיה נימצא ועוד הרבה יותר כי יש גם אהבה. ספר חובה לחובבי הז'אנר הפנטזי. יש גם סידרה בת 2 עונות שנקראת "אגדת המחפש", מומלץ!!