ביקורת ספרותית על חוק הקוסמים הראשון - חרב האמת #1 מאת טרי גודקינד
בזבוז של זמן

---

*אין כאן ספוילרים של ממש, יותר כמו אזכורים כלכליים (לקראת הסוף) על דברים שקרו בספר? אני לא חושבת שזה צריך להפריע לכם כי לי זה לא היה מפריע, אבל אני יודעת תעשו מה שבא לכם.

אני לא אבזבז זמן ופשוט אתחיל.
זה הספר הכי מבלבל שיצא לי לקרוא. מצד אחד, יש בו הרבה טוב. יש תחושה ברורה של כשרון כתיבה, צורת חשיבה מעניינת, כל מיני הנחות בסיס יוצאות דופן ואהבה ליצירה. יש כל מיני תפיסות אתיות מסקרנות שבמובאות במהלכה, כל מיני דמויות שרעיונית היו יכולות להתפתח יפה, כל מיני בדיחות מוצלחות ואמירות שנונות ופשוט חלקים מוצלחים. כשאני כותבת "מוצלחים", אני מתכוונת למוצלחים. כלומר, מוצלחים. ממש, ממש מוצלחים. מעולים. אפיים. מה שתרצו. הבלחות של חלקים שפשוט כל כך טובים, כל כך נהדרים, עד שאני לגמרי יכולה להבין אנשים שמכניסים את הספר הזה לטופ של ספרי פנטזיה (במיוחד קלאסיים). ואני חייבת להודות, על אף שרפרפתי על רוב הספר, לא דילגתי על חלקים. היו הרבה קטעים שקראתי במלואם, ואפילו די נהנתי. היו גם כל מיני רעיונות שבבסיסם היו מצויינים - הפתיחה עם גפן הנחש. הארצות התיכונות. ריצ'רד כדמות ראשית. העיסוק בתום של הילדות. האפשרות התיאורתית של נבל שמאמין בצדק של עצמו. אפילו קאהלן. הבעיה היא, והיא אכן בעיה, שכל השאר הוא זבל טהור.
אני רצינית. יש בספר הזה משהו באיזור ה700 - 800 (אין לי אותו לידי כרגע), שמתוכם במצטבר יש משהו כמו 300 עמודים קריאים (וגם את זה אני נותנת לו בעיקר על הקטעים האחרונים, שעליהם אני אפרט תכף, כי זה פשוט מתבקש). כל ה500 הנותרים? איזה מין בלבול מעורפל של "כן ואז הלכנו והלכנו ואז בכיתי כי אני לא יכול להיות עם קהאלן ואז דיברנו על קסם ואז הלכנו ונו אתם יודעים יש הרבה הליכה מה אתם רוצים זה רחוק". אין לספר הזה עלילה. באמת שאין לו. יש בו לסירוגין חלקים טובים, דמויות שיכלו להיות מעניינות למרות שרובן הושטחו עד לרמה המינימלית ביותר, דיאלוגים יוצאי דופן (בהם שזורים אמירות קלישאתיות מרגיזות) וכל מיני רעיונות פילוסופיים מאוד מעניינים שחבל שהסופר לא השקיע קצת יותר זמן בלהציג אותם ולדון בהם בעין מורכבת. העובדה היא: הספר הזה היה יכול להיות יצירת מופת. אבל הוא לא. והוא באמת היה יכול להיות! אבל הוא לא. ומה לעשות שהוא לא. ונכון שיש בו קטעים טובים, קטעים קריאים, קטעים מעניינים, אבל זה לא הופך אותו לשווה קריאה. באמת שלא.
זה השנקל שלי על הספר הזה באופן כללי. עכשיו לכמה נושאים ספציפים שאני רוצה להתייחס אליהם כי הם הופיעו שוב ושוב בביקורות שקראתי עליו באינטרנט (באנגלית. הביקורות הכי טובות מופיעות באנגלית. לא אני לא אירונית):

השמות: מטומטמים. אין לי הרבה מה להגיד. יש שמות מטומטמים בטמטום הרגיל של פנטזיה רוברט-ג'ורדון-פטריק-רותפוס, כמו כהאלן, קונסטנס ו(איי שיט יו נוט) דארקן ראהל. אבל זה עוד מילא. בין השמות האלה נדחפים גם שמות יומיומיים (אמריקאים) להפליא, כמו ריצ'רד, או דנה, או מייקל. ברצינות. סוג אחד של טמטום בכל פעם, בבקשה.

האובייקטיביזם של גודקינד: לא הרגשתי. אומרים שזה נעשה בוטה יותר ויותר לאורך הספרים ושיש ממש העתקות בוטות מ"מרד הנפילים" ו"כמעיין המתגבר" ושהוא מתחיל לשחזר מוטיבים של איין ראנד (נאומים מייסרים באורכם על אתיקה קראתי הרבה שכתבו) ושהוא מאוד קיצוני בדעות שלו נגד ליברטריאניזם וגם פציפיזם בשלבים מאוחרים יותר. לא קראתי את שאר הספרים, אבל אני יכולה להעיד שבכלל לא הייתי מוטרדת מזה בספר הזה.

דארקן ראהל: אני לא משוכנעת שאייתתי את השם שלו נכון, ולכן לצורך העניין אני אקרא לו ד'. אם אתם קוראי פנטזיה ותיקים (ואם אתם לא אז למה לעזאזל התחלתם עם טרי גודקינד, לכו תקראו סנדרסון או פולמן) אתם יודעים שיש בדיוק שני נבלי פנטזיה: השטוחים ואלה שלא (בשביל זה אני כאן, באינטרנט, בחינם, כדי לכתוב את מסקנות מורכבות ומקוריות). את הנבלים השטוחים אתם מכירים מסדרות כמו "רומח הדרקון", "שר הטבעות" ו"הארי פוטר" - אדון האופל המרושע המצחקק, זה שטובח בכלבלבים תמימים למען הספורט. זה פשטני, נכון, אבל טרופ נפוץ של הז'אנר ומין דבר כזה שכולנו למדנו לנשוך שפתיים ולהתמודד איתו. לפעמים זה אפילו מהנה (קחו את התופעה שהיתה קיטיארה מרומח הדרקון, לדוגמא, או בלטריקס מהארי פוטר). אבל העניין הוא כזה: טולקין מעולם לא טען שסאורן הוא יותר מפשוט נבל קרטוניוני שאמור לסמל את הרשע האולטימטיבי. אורסולה לה גווין תמיד תיארה את הצל של גד בתור רוע מופשט, וזה בסדר גמור כי היצירות האלה טובות מספיק כמו שהן. יש גם את הדמויות המורכבות. הן מופיעות יותר בפנטזיה המודרנית, בספרים כמו "מוזת הסיוטים" ו"הנסיך האכזר" שמנסים להציג קצת מהזווית של "הנבל" על הסיפור או ספרים כמו "הערפילאים" ו"חוט של כסף" או (אהובי) "לחרוט את האות" שפשוט אומרים שגם הוא אדם. וזה נחמד בדרכו שלו ומסוגל גם להיכשל, כמו הרעיון הראשון.
אני יכולה להיסחף בלכתוב על תרבות הפנטזיה, אז אני אחזור לנקודה שלי. טרי גודקינד חוזר ומציין במהלך הספר שד' הוא דמות מורכבת. דמות מעניינת. נבל שרואה בעצמו גיבור. אדם שמאמין בצדק. וזה רעיון טוב! לא מאוד מקורי, אבל אפשר לבצע את זה בכל כך הרבה דרכים חדשות או פשוט סתם מוצלחות, ואפילו לא לעסוק בזה ורק להשאיר את זה מרחף שם. אבל מצד שני, לגודקינד גם חשוב להדגיש שד' הוא הרע, והוא לא רוצה לתת לדמויות את האפשרות להשתהות לרגע ולחשוב "רגע למה בדיוק אנחנו לא אוהבים אותו?" או "יכול להיות שאנחנו בצד הלא נכון של המלחמה הזאת?". לאאאא. אתם מבינים, נכון שד' מאמין בצדק ואפילו מציע לגיבור לקראת סיום הספר לגמול איתו חסד ומונע מהנקמה באדם שרצח את אביו האהוב, אבל הוא גם מפעיל מניפולציות על ילד תמים בכוונה תחילה כדי לגרום לו לאהוב אותו ואז רוצח אותו ואוכל את האיברים הפנימיים שלו! אם זה לא מספיק, הוא גם רוצח כל מי שצוחק עליו! אם זה לא מספיק, החבר הכי טוב שלו הוא פדופיל! אם זה לא מספיק, הוא מנהל ארגון שהמטרה העיקרית שלו לחטוף ילדות קטנות ולהתעלל בהן במשך שנים ולאנוס אותן! אבל רגע, רגע, רגעעעע, שלא תגידו שהוא לא דמות מורכבת, הוא גם צמחוני! מה שכמובן הופך אותו לדמות אפורה, בעלת רבדים עמוקים שלא נראים על פני השטח וראויה להיות מונצחת באותה שורה יחד עם דמויות נבליות-גיבוריות כמו דוריאן גריי (שאותו אני אוהבת, למען הסר ספק)!
ובכן. לא. מצטערת, סופר יקר. הדמות שלך היא לא חניבעל לקטר. אתה רוצה לעשות את הדמות שלך מורכבת? תעשה את זה. אתה רוצה סיפור קלאסי של טוב אולטימטיבי מול רוע אולטימטיבי? בטח למה לא. אבל אל תעשה את שניהם. תאמין לי מניסיון (שהוא קריאת הספר הזה) ששני אלה לא הולכים ביחד.

שוביניזם ומיזגוניות: זה מעניין כי זה אחד מספרי הפנטזיה הקלאסית היחידים שבהם לא הרגשתי שוביניזם בצורה מאוד ברורה. למעשה, יש כאן דווקא סוג של פמיניזם? כלומר עיסוק בכך שרוב הדמויות הגבריות בעולם רואים נשים כאובייקט מיני למימוש התשוקות שלהם ושהתפיסה הזאת מושרשרת לתרבות עמוק כל כך עד שכך גם הנשים רואות את עצמן. זה היה רעיון מעניין, שכמובן לא בוצע עד הסוף כמו כל דבר אחר בספר הזה. מצד שני, זה נכון שיש בספר כמות מוגבלת של דמויות נשיות והן לא עושות בפועל שום דבר מלבד להיות סטריאוטיפים של נשים. למרות זאת, זה לא כל כך בלט לי. בתור מישהי שקראה ונהנתה מרומח הדרקון, אני פשוט חושבת ששוביניזם מהסוג הזה הוא לא כזה ביג דיל.

דנה והמורד-סית': אההה. הקטע שכנראה הכי אכפת לכם ממנו בביקורת אם קראתם את הספר (ואם שרדתם עד לכאן). ההוט טייק שלי על דנה (Dena) והמורד-סית.
זה היה הקטע הכי טוב בספר.
מצטערת, מצטערת! אנשים יכולים לשנוא אותי על ההערה הזאת. האינטרנט זועם על (ומאוהב ב. תלוי איפה מסתכלים) ה60 עמודים האלו (כן בדקתי, אלו 60 עמודים, לא 30, ולא 100) שמגיעים לקראת סוף הספר. ואני לגמרי מבינה את זה. אלה אכן עמודים די גרפיים. בהחלט יש בהם כמה תיאורים חולניים. אני מודה שהם נתקעו איתי וקצת הורצו לי בראש שוב ושוב בימים שלאחר מכן, בצורה שלילית (לא כמו דיאלוגים סופר אדירים של קלן מקלע הכשף נניח). זה השפיע עלי. אני פשוט לא חושבת שהם היו מיותרים. אני פשוט חושבת שהם היו אפילו די טובים.
דנה היא דמות טובה. בתור דמות משנית, שמופיעה רק משהו כמו 70 עמודים, היא בהחלט ממצה את מלוא המורכבות והבנייה שיכולים לספח לה. היא גם מתפתחת באיטיות כתוצאה מהפעולות של ריצ'רד וגם מגלה פרטים על העבר שלה שמאירים אותה באור אחר, בצורה הדרגתית ויפה. בסוף הספר אתה אוהב אותה, מרחם עליה, כועס עליה ומתעב אותה בעת ובעונה אחת, וזה דורש רמה מסוימת של יכולת בכתיבת דמויות. מצד אחד, גודקינד דובק ברעיון שהיא אדם טוב שהעולם עשה כמיטב יכולתו להרוס (יש איפשהו איזה ציטוט יפהפה על כך שהיא "כלי קיבול שאנשים אחרים יצקו לתוכו סבל" או משהו כזה) ובסוף הצליח. מצד שני, המעשים שהיא עשתה עדיין היו נוראיים, ועל כך הדין שלה קשה. היא אומנם לא אשמה בכך שהיא אדם רע, אבל היא אדם רע. וזה יפה. פשטני, אבל יפה. ולשם שינוי מסר שהועבר בצורה די טובה.
הקטעים האלה בספר היו קשים, אבל צריך לציין שאחרי הפרק הראשון (של השבי של ריצ'רד בידי המורד-סית' [קוראים להן מורד-סית'. אני לא יודעת האם לכעוס על ההעתקה או לצחוק מכמה שהשם הזה מטומטם]) מתמתנים. אני מרגישה שיש צורך בפרק הראשון? כדי לחבר אותנו למה שריצ'רד חווה, לרגשות שלו, וכדי שלפעולות שלו תהיה התגובה הראויה והפורפורציונלית עלינו. בהמשך כתוב עוד על ההתעללות שהוא עובר, אבל לרוב מעט ובצורה מעט רומזנית ולעיתים קרובות בלי שום פירוט: "היא נתנה לו שעתיים. היא השקיעה בזה פחות כוח מהרגיל". ואני אישית לא הרגשתי שהפרק הראשון היה מאוד גרפי? נכון שטכנית באמת התרחשו בו אירועים די נוראים, אבל הכתיבה היתה מאוד יבשה בשבילי, מאוד עניינית. זה מפתיע, אבל אני הזדעזעתי יותר מ"הניצוץ שבאפר" מאשר מהספר הזה, למרות שעקרונית מתרחשים בו דברים נוראיים יותר. ואגב, אני לא יודעת איך בדיוק עלה הרעיון הזה לראש של גודקינד והאמת שגם לא מזיז לי. לדעתי לא קיבלתי מילוי קש בתחפושת עלילה כדי לכסות על פנטזיות מיניות (אבל יהיו שלא יסכימו איתי). התוצאה שקיבלתי היה מקטע בספר שבו לשם שינוי אהבתי את מערכת היחסים בין שתי דמויות (שהיתה חולנית ואין ספק בזה, וריצ'רד וגם גודקינד מודעים לזה, אבל זה לא הופך אותה ללא הגיונית), שבו עצרתי במהלך קריאה והרהרתי קצת על הפילוסופיה של הערות מסוימת, שבו הבנתי סוף סוף למה ריצ'רד הוא הגיבור של הספר.
למען הסר ספק, אני לא חושבת שכל אדם היה מסתדר עם זה. אלה לא עמודים קלים, אם כי יש קשה מהם. ואני גם רוצה להדגיש שאני לא חושבת שהם "חובה קריאה" או שום דבר כזה. הם היו העמודים הטובים ביותר בספר. זו לא כזאת מחמאה בהתחשב בכך שהספר הזה די גרוע. אבל אני חושבת שהם היו קצת עלייה ברמה, וקראתי אותם ברצף, בלי רפרופים. גם זה משהו.
מה אני אגיד, תקראו ותשפטו.

נ.ב. שנוסף בעריכה: אני רוצה לציין שאני מעריכה את האומץ שבהכנסת המורד סית' לספר? הביצוע כן היה קצת מוגזם, ואם מסיבה כלשהי לא ברורה אני אקרא את הספר הזה שוב בעתיד אני סביר להניח אשתעמם מהעמודים האלה, כי האפקט העדין של הזעזוע לא יחזיק אותי והם הרבה יותר מדי ארוכים ומפורטים. אבל אני כן מעריכה את העובדה שגודקינד לא מתבייש לעסוק בנושאים מורכבים ובדמויות מורכבות, במיוחד בספר פנטזיה קלאסית. הלוואי שעוד סופרים היו אמיצים כמוהו.

נ.ב. כן… בסוף יצא לי כל כך הרבה יותר מכפי שתיכננתי לכתוב על הספר הזה. עצוב, כי לא כל כך אכפת לי ממנו. אני מניחה שאני פשוט מתגעגעת ללכתוב ביקורות.

» ביקורות נוספות של סיירה נואווק
» ביקורות נוספות על חוק הקוסמים הראשון - חרב האמת #1