“נדמה כי השנים עושות לבן־גוריון רק טוב. הגעגועים למנהיגים של פעם – כאלה שהעזו לקבל החלטות קשות בתנאים בלתי־אפשריים, גם בניגוד לאווירה הציבורית – רק מתעצמים. אנשים בעלי שאר רוח, עם חיבור עמוק להיסטוריה ולתנ"ך, ומגוייסים בתכלית לתקומה ולבניין העם היהודי בארצו ההיסטורית. את ההשוואות למנהיגי זמננו אני משאיר לקוראים, כל אחד והשקפת עולמו.
הספר שלפנינו איננו ביוגרפיה, וגם לא מחקר אקדמי סדור, אך הוא כתוב היטב. כל פרק בנוי סביב תמה מרכזית, סקירה היסטורית ופסיפס עשיר של מסמכים, אנקדוטות אישיות, קטעי עיתונות וראיונות. חגי סגל מנסה – ונראה שגם מצליח – "לגלות מחדש את בן־גוריון", כפי שמשתקף בכותר המשנה. הוא חושף צדדים פחות מוכרים של דוד בן־גוריון, ואגע כאן בשתי נקודות מרכזיות בלבד.
הנקודה הראשונה היא המשיחיות אצל בן־גוריון. הספר מתאר את האמונה העממית שרווחה בעיקר בשנות החמישים, שבן־גוריון הוא הוא המשיח המצופה, או לכל הפחות דמות הקרובה לכך. בשנת 1951, כתב "הארץ" עמוס אילון הצטרף למסעו של בן־גוריון לקראת הבחירות וגילה "היסטריה משיחית", ותיאר את העולים החדשים עומדים שעות על אם הדרך, מזיעים ועייפים, רק כדי לראותו חולף ולשאוג: "יחי בן־גוריון". אך מתברר כי לא רק העולים ראו בו משיח, אלא גם אנשי ציבור מן היישוב הוותיק. בן גוריון עצמו לא התאמץ להזים את האמונה – לא מפני שהאמין שהוא משיח בן דוד, אלא בשל אמונתו כי אכן הגיעו ימות המשיח.
סגל מגבה את הדברים בציטוטים ונאומים, המראים עד כמה חשובה הייתה בעיניו תפיסת העולם הזו. עם השנים ראה בן־גוריון כיצד יהודים רבים שהגדירו את עצמם ציונים לא טרחו לעלות ארצה – לדעתו, הציונות אפשרה זאת, אך לא המשיחיות. כך בנאום שנשא בוועידה של מפלגת הציונים הכלליים: ״אחרי קום המדינה שם זה [הציונות] התרוקן מתוכנו. לי נראה שם אחר, אולי פחות מקובל ומודרני, אך לפי מיטב הכרתי הוא יותר אמיתי וקולע. לי נראה השֵם 'חזון משיחי'. אולי עורר שם זה חיוך ביניכם. [הרי] כאן יושבים אנשים מעשיים של מעשה יום־יום. אולם איש צריך לחיות מתוך חזון גם כשהוא נתון בעניינים מעשיים מאוד, ועליו להיזהר גם שלא להפוך את החזון למליצה שדופה. שהרי כבר נאמר במשלי: 'באין חזון יפרע עם'. לעם היהודי יש חזון של דורות. יש משהו המאחד אותנו והמגשר על פני כל הדורות בעמנו: זה החזון המשיחי, הוא רעיון יסוד, אמונת יסוד, של עמנו בכל הדורות". ראש הממשלה הדגיש: "אינני מתכוון לחזון של איש גואל ומושיע, אלא לאמונת אומה שהשתרשה במולדתה, חזון בעל תוכן יהודי ואוניברסלי, כולל קיבוץ גלויות לעם סגולה ואור לגויים".
הנקודה השנייה היא הקרבה המפתיעה לדמויות יריבות מן העבר, כמו אורי צבי גרינברג, מנחם בגין ואיש סודו יהושע כהן. בן־גוריון ידע לשנוא ולנטור טינה, אך גם להכיר באכויות של יריביו ולפצות על טעויות העבר. הסיפורים שמביא סגל כדי לתאר את היחסים שלו עם בגין ועם אצ"ג מדגישים את היכולת שלו לגשר על פני הפערים, להיפתח לפיוס ולחבר בין יריבים חריפים.
אחד הפרקים המרתקים בספר הוא "הנביא והמלך", המספר על הקשר עם המשורר אורי צבי גרינברג. הנה סיפור מרתק: "יום אחד בשנות השלושים או הארבעים, התאריך המדויק אינו ידוע, צעד המשורר אורי צבי גרינברג מתל־אביב לירושלים. זה היה נוהג התניידות שכיח בימים ההם. אנשים מעטים החזיקו בכלי רכב פרטי. רבים אף התקשו לממן כרטיס נסיעה בתחבורה ציבורית. גם המשורר הנודע היה דל הכנסות בלשון המעטה... סוליות נעליו נפערו מרוב שימוש ונקשרו בחבל. גם בגדיו לא היו במצב מיטבי. כנראה חבש מגבעת כדי להתגונן מפני השמש. איש אדמוני, מנומש ככברה, גבה קומה, כחוש, נחוש, הילך לו בגפו לצידי הכביש המתפתל הצר משפלת החוף לעיר הקודש. אי שם על אם הדרך עצרה לידו מכונית, אוטו בלשון העידן הרחוק ההוא. בתוכו ישב בכיר ההנהלה הציונית, דוד בן־גוריון. הוא פתח את החלון והציע באבירות תקיפה: 'אורי צבי, עלה'. אורי צבי סירב בנימוס. 'כמה אתה רוצה?' שאל בן־גוריון, לכאורה תוך היפוך תפקידים: אורי צבי היה אמור להציע לו תשלום, לא ההיפך, אבל המשורר אבחן היטב את הנימה האירונית שבה נשאלה השאלה ואת הקשרה הרחב. 'אין לכם כל כך הרבה כסף כדי לקנות אותי', השיב לבן־גוריון, נאמן לשתי שורות שכתב באחד משיריו הקדומים על כך שבמידת הצורך אפשר לעמוד זקוף גם בבגדים מרופטים וללא נעליים. בן־גוריון הבין שאין טעם בהפצרות. הם הרי הכירו כבר שנים. 'אנחנו הפסדנו אותך, אבל גם אתה הפסדת אותנו', אמר ואותת לנהגו להמשיך בדרך העולה לירושלים, מותיר אחריו את המשורר הצועד קוממיות לעיר, וכן סיפור מאלף".
מתברר שבמשך השנים, השניים התקרבו ובקריאת חילופי המכתבים והשיחות מתגלה עומק הקשר הנפשי והחברי שהתפתח ביניהם, שנמשך שנים רבות.
הספר עוסק גם ביחסו של בן־גוריון לתנ"ך, שהיווה את פסגת עולמו הרוחני, ובמפעליו להנכחת התנ"ך במישור הציבורי והממלכתי. נוסף על כך, מציג סגל את תפיסתו המורכבת והמשתנה כלפי השטחים שנכבשו ושוחררו במלחמת ששת הימים, אשר מבלי להאריך הנקודה המרכזית שלו היא שאין שום ייחוד בגבולות החלוקה, בגבולות 48, או ב-67, מפני שגם בתקופת התנ"ך הגבול זז על פי היכולת והנסיבות, ולכן גם בימים אלו יש למצות את האפשרויות ולהרחיב את הגבולות ככל האפשר במגבלות הרוב היהודי.
לסיכום, חגי סגל מבקש לחשוף את דמותו של בן־גוריון מזווית שלא נחקרה דיה: כמי שראה בציונות תנועה בעלת ממד משיחי מובהק. הספר מציע דיוקן עשיר, מלא באנקדוטות וקטעים צבעוניים, שאינו מחקר היסטורי ממצה, אך מספק תובנות חיות על האישיות המורכבת, המשלבת ריאליזם, שליחות משיחית, שנאה יוקדת ופיוס מאוחר.
"משיח בשדה בוקר" מצליח להזכיר עד כמה דמותו של בן־גוריון חורגת מגבולות הפוליטיקה הצרה. סגל אינו מסתיר את הערצתו, אך גם אינו מהסס לחשוף את המתח בין משיחיות לריאליזם, ומצליח לחבר עבר והווה בצורה סוחפת, שמבהירה מדוע בן־גוריון נוכח כל כך בדיון הציבורי בישראל גם כיום.”