נראה שאחד החידושים בתורת החסידות הוא העמדת הסיפור כמדיום מרכזי להעברת מסר חינוכי או רוחני, לעיתים לא פחות מאשר לימוד תורה קלאסי. הרב ממדיות שיש בסיפורים גרמה להם להיות ערוץ מרכזי בהפצת הרעיונות של התנועה. מלבד זאת, ההצפנה, הערפול המכוון, הספק, החשיבה המחודשת והאופי החתרני והמעורר שיוו לסיפור החסידי משמעות דתית מיסטית, והתאימו מאוד לאופי של תנועת החסידות בראשיתה. לא פלא אם כן שסיפורי חסידים נעשו לז'אנר עצמאי שלא רק נלמד בין החסידים, אלא נקרא ונחקר בעיניים ביקורתיות שמנסות להתחקות אחר הרקע, המסר והעומק שבסיפור.
המושג 'סיפורי חסידים' רחב מאוד, החל בסיפורי מופתים עממיים, דרך משלים כאלו ואחרים, סיפורים שבין חסיד לרבו, וסיפורים שנבחרו ונכתבו בספרי הגות כחלק משמעותי מהרעיון או מהמאמר החסידי. בקצה אפשר למצוא את סיפורי המעשיות של רבי נחמן שהם ממש יצירה ספרותית, עצמאית, ייחודית ויוצאת דופן בעולם היהודי של אותם שנים. סיפורי-עַם עלילתיים שמתכתבים עם האגדות העממיות האירופיות של זמנו (כמו האחים גרים), אך עמוסים ברמזים קבליים, פסיכולוגיים ותיאולוגיים.
רעות ברוש מתמקדת בסיפורים שיש בהם אקט חינוכי, תרפויטי, ממד מעורר, סיפור חניכה או שסופרו כתשובה לשאלה. "אדם מגיע בפעם הראשונה בחייו לחצרו של רבי חסידי, ובמפגש הראשון ביניהם הרבי מספר לו סיפור. בסיומו אותו אדם יודע שחייו השתנו לדע, וכי הוא מצא לו רבי" (עמ' 7). הספר מתמקד לא רק בניתוח של סיפורים, אלא גם באקט הסיפורי עצמו, כלומר ברוש שמה את הדגש גם על ההתרחשות, על הרקע, על המחוות, על השימוש בחפצים ובאופן כללי על הפרפורמנס ועל התפיסה שלספר סיפור זו אמנות בפני עצמה.
סיפור לדוגמה וניתוח קצר: "פעם אחת ישבו חסידים בשֶבֶת אחים ובא אליהם הצדיק מרן מרוז'ין ומקטרתו בידו, ושאלו אותו החסידים, רבנו הלא תגידו לנו איזה דרך לעבודת ה'. ענה הרב בלשון תימה "איך וויס?" [יידיש: אני יודע?] ובתוך כך סיפר להם מעשה שהיה: שני אוהבים ורעים אהובים שנתחייבו ראשם למלכות, והנה אף שהמלך רצה לעשות להם טובה גדולה, אכן 'מלך במשפט יעמיד ארץ', ולא היה יכול לישא פנים נגד בני המדינה, ויצא הפסק שימשכו חבל ארוך על הנהר, ואם יצליחו לעבור עליו ישארו בחיים. והיה אחד מהם הראשון ועבר בשלום את הנהר על החבל, וחבירו השני עמד מרחוק וצעק אליו, רעי אהובי הגד נא לי איך עברת את החבל במקום סכנה כזה ואדע גם אנכי איך לעבוד, השיב לו איך וויס גאר ניט [יידיש: איני יודע דבר] רק זאת, כשהלכתי על החבל, אם הייתי נוטה לצד אחד נטיתי אני לצד אחר" (עמ' 98). מדובר כמובן בסיפור בתוך סיפור שהמסר העיקרי בו הוא ההדרכה כיצד ניתן לצלוח את החיים על סכנותיהם וסיבוכיהם על ידי החיפוש והשמירה על האיזון הנכון. אך מעבר לכך, יש כאן את הרבי שמגיע עם "מקטרתו בידו". זוהי תוספת קישוטית שיש בה גם מוטיב ידוע בסיפורי החסידים המרמז על עמימות, ערפל וסוד שמרומז בעשן העולה מן המקטרת. מלבד זאת הרבי עונה בתחילה שהוא לא יודע, אך מיד הוא מספר סיפור שלכאורה טומן בחובו תשובה, אלא שגם בסיפור החבר שעבר את הנהר אומר שהוא לא יודע ובכל זאת יש בפיו איזו הדרכה. שני הרֵעים הם הרבי ותלמידיו, והוא מציב עצמו ביניהם כשווה בין שווים – לא כבעל יתרון מהותי, אלא כמי שניסה והצליח, בעוד גם להם פתוחות אותן אפשרויות רוחניות. ובכל זאת, העמימות מרחפת מעל הסיפור כערפל המקטרת העדין, ומדגישה את אי־הידיעה כמוטיב יסודי במאבקו ובהתמודדותו של האדם בימי חייו.
הספר מחולק לשמונה פרקים שכל פרק מנתח כמה סיפורים שיש בהם מכנה משותף, כמו 'מפגש ראשון וסיפור', או 'הסיפור כמענה לשאלה', 'הסיפור כמראה', 'הסיפור כמעורר' ועוד. ברוש בחרה 24 סיפורים, רובם לא מהמוכרים והידועים, אך כולם מבליטים את הסיטואציה הסיפורית, הרקע, ההקשר ואפילו התפאורה. הספר הוא אקדמי אבל לא טרחני, מלבד אולי הפרק האחרון שעוסק בהשוואה בין הסיפור החסידי לפילוסופיה של החינוך.
בסופו של דבר "כמעשה הספיר" מנסה להחזיר את הקסם שבסיפור החסידי – לא רק כטקסט עתיק בעל ערך היסטורי, אלא כאירוע חי, חינוכי ומעצב, שבו המעשה הקטן, המחווה או המילה החסרה טומנים בחובם רובד נוסף של משמעות. אמנם לעיתים הניתוחים מודגשים או מאולצים במקצת, אך בסך הכול הספר מעניק לקורא נקודת מבט מעמיקה שמחזירה את תשומת הלב לסיפור החסידי כזירה חיה של מפגש רוחני וחינוכי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
