אלחנן ניר הוא יוצר מוכשר ופורה במיוחד. רב בישיבת שיח יצחק שהקים הרב שג"ר, עורך מוסף התרבות שבת של מקור ראשון, ומחברם של כמה וכמה ספרי הגות. לצד זאת פרסם גם ספר פרוזה אחד, וזהו ספר השירה השלישי שלו (ולאחריו יצא עוד אחד). קראתי לא מעט מניר – בהגות, בפרוזה ובשירה – אבל זהו ספר השירה הראשון שלו שקראתי מתחילתו ועד סופו.

הספר מחולק לשישה שערים, שנעים בין חיפוש אחר השראה ונשגב בתוך היומיום, לבין חוויית היתמות של ניר כנער; בין רפרופים עדינים על הזוגיות והאינטימיות, לבין יחסו לרבותיו ולחוויית הלימוד – השכלית והרגשית כאחת.
שני שערים נוספים שונים באופיים: האחד עוסק בסיפור המקראי של דוד ונשותיו, ובעיקר מיכל. אינני בטוח שהצלחתי להבין לגמרי את הקריאה הזו ואת מקומה במארג הספר.
השער האחרון הוא מקבץ של מ״א קטעים הנעים בין פרוזה לשירה, המתארים את ההתדרדרות, האשפוז בבית החולים "איתנים" לבריאות הנפש, והשחרור שבא לאחר מכן. זהו קטע קשה ומטלטל, שנפתח ב"תוהו ובוהו של עצמו" וממשיך בתיאורים גופניים ונפשיים של פירוק. לא ברור אם מדובר בסיפור אישי או בעדות קרובה, אך בכל מקרה – המילים נשמעות אמיתיות מאוד.

"אֲנִי מִתְפָּרֵק.
זוֹ לֹא מֶטָאפוֹרָה,
אֲפִלּוּ לֹא תְּחוּשָׁה".

רבים מהשירים מתכתבים עם מקורות יהודיים לדורותיהם – מן התנ״ך והתלמוד ועד כתבי החסידות וביאליק. אני מניח שמי שאינו בן בית במקורות יאבד חלק מן הרמיזות והדיאלוגים הפנימיים, אף שהשירים עומדים היטב גם בלעדיהם. הכתיבה גם מתאפיינת בשילוב קולח בין שפה גבוהה ומלאת מחשבה לבין שפת היום־יום הפשוטה והקרובה.

להמחשה – הנה השיר שנתן לספר את שמו:

וּמִי שֶׁלֹּא נָפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת
וְהוּא סָפֵק חַי סָפֵק מֵת
סָפֵק שָׁם סָפֵק לֹא שָׁם
מִי בִּכְלָל יוֹדֵעַ מִמֶּנּוּ.
וְכַמָּה סְפֵקוֹת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ
וְכַמָּה רְעָדִים וּגְדֵרוֹת דָּם
שְׁחִיטוֹת קְטַנּוֹת בַּוְּרִיד
וְהַשִּׁטָּה פּוֹרַחַת
וְאֵין מִי שֶׁיְּפַקַּח עָלָיו
יִפְרֹשׂ אֵלָיו כַּפַּיִם בִּתְפִלָּה וְיֹאמַר לוֹ
בָּרוּךְ אַתָּה
יַבִּיט וְיֹאמַר לוֹ: אַתָּה נִרְאֶה טוֹב הַיּוֹם
אוּלַי תִּקְפֹּץ לְקָפֶה
מִי בִּכְלָל יוֹדֵעַ
מִמֶּנּוּ.

שורות הפתיחה מתכתבות עם משנה במסכת יומא – החובה לחלץ אדם שמפולת נפלה עליו גם אם קיים רק ספק קלוש שהוא חי. בהמשך יש הדהוד ברור לשירו של ביאליק בעיר ההריגה: "הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט." בכל זאת, השיר נקרא היטב גם בלי להיות מודע לדיאלוג הזה, גם מי שאינו מכיר את ההקשרים הללו יחוש את עומק השיר ואת הכאב שבו.

אסיים בשיר שמגלם את הדרך שבה ניר מביע את דלדול הרוח שעלולה להביא עמה השגרה, את רגעי היופי שאובדים בין שלל המשימות והעייפות, ואת הניסיון לבוא אל החיים אחרת.

אִישׁ צָעִיר קָם בַּבֹּקֶר
וְהַיְקָרִים לוֹ הוֹפְכִים לִמְשִׂימוֹת:
אַחַת: דִּבּוּר אֶל אֱלֹהִים.
שְׁתַּיִם: סֶנְדְבִיצִ'ים לָאִשָּׁה.
(לִבְזֹק יוֹתֵר מִיץ לִימוֹן עַל הָאָבוֹקָדוֹ,
וְאִם אֶפְשָׁר תִּמְרַח גַּם בַּקְּצָווֹת, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת).
שָׁלֹש: לָקַחַת אֶת הַיְלָדִים לַגָּן.
אַרְבַּע: לִנְסֹעַ לָעֲבוֹדָה. רוֹפֵא שִׁנַּיִם,
וּמָתַי יָבוֹא הַלַּיְלָה וְיָצִיף אֶת רְחוֹבוֹת הַחִפּוּשׂ,
וּמָתַי שׁוּב יִשְׂרֹף בּוֹ יָרֵחַ בּוֹעֵר
וְאֵימָה גְּדוֹלָה נוֹפֶלֶת
וְלָמָּה זֶה אֲנָכִי
וְהַיֶּלֶד בּוֹכֶה, אַבָּא בּוֹא, הַתַּנִּין שׁוּב מְטַפֵּס
בּוֹא אֶל הַחַיִּים.
עַכְשָׁו לְהוֹדוֹת

אלחנן ניר הוא יוצר מוכשר ופורה במיוחד. רב בישיבת שיח יצחק שהקים הרב שג"ר, עורך מוסף התרבות שבת של מקור ראשון, ומחברם של כמה וכמה ספרי הגות. לצד זאת פרסם גם ספר פרוזה אחד, וזהו ספר השירה השלישי שלו (ולאחריו יצא עוד אחד). קראתי לא מעט מניר – בהגות, בפרוזה ובשירה – אבל זהו ספר השירה הראשון שלו שקראתי מתחילתו ועד סופו.

הספר מחולק לשישה שערים, שנעים בין חיפוש אחר השראה ונשגב בתוך היומיום, לבין חוויית היתמות של ניר כנער; בין רפרופים עדינים על הזוגיות והאינטימיות, לבין יחסו לרבותיו ולחוויית הלימוד – השכלית והרגשית כאחת.
שני שערים נוספים שונים באופיים: האחד עוסק בסיפור המקראי של דוד ונשותיו, ובעיקר מיכל. אינני בטוח שהצלחתי להבין לגמרי את הקריאה הזו ואת מקומה במארג הספר.
השער האחרון הוא מקבץ של מ״א קטעים הנעים בין פרוזה לשירה, המתארים את ההתדרדרות, האשפוז בבית החולים "איתנים" לבריאות הנפש, והשחרור שבא לאחר מכן. זהו קטע קשה ומטלטל, שנפתח ב"תוהו ובוהו של עצמו" וממשיך בתיאורים גופניים ונפשיים של פירוק. לא ברור אם מדובר בסיפור אישי או בעדות קרובה, אך בכל מקרה – המילים נשמעות אמיתיות מאוד.

"אֲנִי מִתְפָּרֵק.
זוֹ לֹא מֶטָאפוֹרָה,
אֲפִלּוּ לֹא תְּחוּשָׁה".

רבים מהשירים מתכתבים עם מקורות יהודיים לדורותיהם – מן התנ״ך והתלמוד ועד כתבי החסידות וביאליק. אני מניח שמי שאינו בן בית במקורות יאבד חלק מן הרמיזות והדיאלוגים הפנימיים, אף שהשירים עומדים היטב גם בלעדיהם. הכתיבה גם מתאפיינת בשילוב קולח בין שפה גבוהה ומלאת מחשבה לבין שפת היום־יום הפשוטה והקרובה.

להמחשה – הנה השיר שנתן לספר את שמו:

וּמִי שֶׁלֹּא נָפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת
וְהוּא סָפֵק חַי סָפֵק מֵת
סָפֵק שָׁם סָפֵק לֹא שָׁם
מִי בִּכְלָל יוֹדֵעַ מִמֶּנּוּ.
וְכַמָּה סְפֵקוֹת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ
וְכַמָּה רְעָדִים וּגְדֵרוֹת דָּם
שְׁחִיטוֹת קְטַנּוֹת בַּוְּרִיד
וְהַשִּׁטָּה פּוֹרַחַת
וְאֵין מִי שֶׁיְּפַקַּח עָלָיו
יִפְרֹשׂ אֵלָיו כַּפַּיִם בִּתְפִלָּה וְיֹאמַר לוֹ
בָּרוּךְ אַתָּה
יַבִּיט וְיֹאמַר לוֹ: אַתָּה נִרְאֶה טוֹב הַיּוֹם
אוּלַי תִּקְפֹּץ לְקָפֶה
מִי בִּכְלָל יוֹדֵעַ
מִמֶּנּוּ.

שורות הפתיחה מתכתבות עם משנה במסכת יומא – החובה לחלץ אדם שמפולת נפלה עליו גם אם קיים רק ספק קלוש שהוא חי. בהמשך יש הדהוד ברור לשירו של ביאליק בעיר ההריגה: "הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט." בכל זאת, השיר נקרא היטב גם בלי להיות מודע לדיאלוג הזה, גם מי שאינו מכיר את ההקשרים הללו יחוש את עומק השיר ואת הכאב שבו.

אסיים בשיר שמגלם את הדרך שבה ניר מביע את דלדול הרוח שעלולה להביא עמה השגרה, את רגעי היופי שאובדים בין שלל המשימות והעייפות, ואת הניסיון לבוא אל החיים אחרת.

אִישׁ צָעִיר קָם בַּבֹּקֶר
וְהַיְקָרִים לוֹ הוֹפְכִים לִמְשִׂימוֹת:
אַחַת: דִּבּוּר אֶל אֱלֹהִים.
שְׁתַּיִם: סֶנְדְבִיצִ'ים לָאִשָּׁה.
(לִבְזֹק יוֹתֵר מִיץ לִימוֹן עַל הָאָבוֹקָדוֹ,
וְאִם אֶפְשָׁר תִּמְרַח גַּם בַּקְּצָווֹת, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת).
שָׁלֹש: לָקַחַת אֶת הַיְלָדִים לַגָּן.
אַרְבַּע: לִנְסֹעַ לָעֲבוֹדָה. רוֹפֵא שִׁנַּיִם,
וּמָתַי יָבוֹא הַלַּיְלָה וְיָצִיף אֶת רְחוֹבוֹת הַחִפּוּשׂ,
וּמָתַי שׁוּב יִשְׂרֹף בּוֹ יָרֵחַ בּוֹעֵר
וְאֵימָה גְּדוֹלָה נוֹפֶלֶת
וְלָמָּה זֶה אֲנָכִי
וְהַיֶּלֶד בּוֹכֶה, אַבָּא בּוֹא, הַתַּנִּין שׁוּב מְטַפֵּס
בּוֹא אֶל הַחַיִּים.
עַכְשָׁו לְהוֹדוֹת