אני מקנאה בשבדים. באמת. לאו דווקא בגלל מדינת הרווחה מעוררת הקנאה, לא בגלל הפערים השפויים בין עשירים לעניים, ודאי לא בגלל מזג האוויר המאוס שלהם, אפילו לא בגלל הבלונדיניוּת. אני מקנאה בהם כי הם שוחרי טוב, מוכנים לפתוח את הלב (ולעתים גם את הכיס) ולעזור לכל חלכא ונדכא על פני כדור הארץ. הם לא אומרים "עניי עירך קודמים" (מן הסתם כי הם יודעים שהעניים שלהם יחשבו לגבירים בין עניי ארצות אחרות.) הם פשוט מוכנים לעזור. הסיפור הנוכחי עוסק בשבדית תמימה שנוטשת את שתי בנותיה הפעוטות ונוסעת בשנות השבעים של המאה הקודמת בעקבות האהבה אל ארגנטינה, לעזור למחתרת שם להציל את המדינה מידי החונטה ומשטר הגנרלים הידוע לשימצה.

הסיפור מתרחש כאשר שתי הילדות בגרו. האחת הדחיקה והסתגלה לחיים בלי אם, האחרת אובססיבית לגלות מה עלה בגורלה ולהבין את הבחירה שלה. הן כמובן מעירות דובים מריבצם, נכנסות להרפתקאות הזויות ומשלמות מחיר יקר מאד על הקשר המשפחתי שלהן.

האם אני חושבת שהמשטר בארגנטינה של אותן שנים היה רצחני ואפל? כשאני חושבת על זה - כמובן. רודנות שלא בחלה בשום אמצעי הפחדה, עינויים מזעזעים, העלמת אנשים על "פשעים" כביכול, והכל במסגרת קונסנזוס קדוש של שמירה על ביטחון המדינה (ועל מוקדי הכוח של הגנראלים).
האם אני חושבת שצריך ללספר סיפור יותר-זוועתי-מהמציאות על המשטר הזה, כדי שכולם יזדעזעו? לא ולא. אלסטרדאל לוקחת סיפור לא לה ומתארת אותו בפירוט פלסטי, עד טיפות הדם והזוועה האחרונות. היא גם רוקחת סיפור לא אמין בעליל והפיתרון שמצאה לסיפור שלה גרם לי להרים את גבותי לגובה לא ייאמן.

זה לא ספר רע. בהחלט לא משעמם. אבל במקום לנסוע לארגנטינה אולי עדיף היה לו אלסטרדאל חיפשה את הפשעים קרוב לבית? מקריאת כמה מותחנים שבדיים אני מתרשמת שיש להם בהחלט קולצקצייה ראוייה של פשעים, לא צריך לחפש בחוץ. אגב - גם בתחום הזה אינני מקנאה בשבדים. אני מעדיפה אם כבר את הפשיעה הצנועה (יחסית, יחסית!) שיש לנו כאן.

ספרות מתח סקנדינבית זאת אומנות ממש. לצערי רומן זה עם עלילה מגמגמת, בחלקים רבים של הספר למעט אולי הרבע האחרון אתה מחפש מתח ועניין בפנס. הסוף מעט מזכיר במעט ספרות מתח סקנדינבית.

פרסום הספר הזה מלמדת עד כמה העקשנות והחלומות לפעמים משתלמים ומתגשמים.

למה אני כותבת את השורה הזו? כי ככל שהבנתי מקריאתי בכתבי עת, השכלתי שהסופרת התקשתה למצוא מו"ל, שיוציא לאור את ספר הביכורים שלה.

לאחר מספר טריקות דלת מצד מולי"ם, היא החליטה להוציא את הספר לאור בעצמה. מאז הספר זכה בפרס האקדמיה בשוודיה למותחן הטוב ביותר לשנת 2014 , תורגם לשפות רבות וזכה בשבחי הביקורת.

"תני לי לאחוז בידך" שלח אותי לרענן את זכרוני, בעניין המשטר הצבאי בארגנטינה בשנים האפלות שלה: 1976-1983. ארגנטינה נשלטה על ידי "החונטה הצבאית".

ב-1976 התרחשה הפיכה, והצבא הארגנטיני תפס את השלטון בעימותים אלימים, ע"י תומכיו של הנשיא חואן פרון הנערץ. במסגרת ההפיכה "החונטה הצבאית" העלימה אלפי אנשים, ויש על כך לא מעט סרטים וספרים. אותם נעלמים כונו "הנעדרים" (Desaparecidos). בארגנטינה עד היום מעמידים לדין גנרלים לשעבר בנושא זה.

אני שוב אחזור על עצמי גם בסקירה הזו... מה יש לשוודים האלה שיודעים לכתוב ספרי מתח. האם זה הקור? הלילות הארוכים? החסך בקרני שמש? העננים? מעניין ומסקרן כאחד.

הסיפור "תני לי לאחוז בידך" סב על גבי שני צירים: 1977/78 בארגנטינה, מול 2014 ביקובסברג שבשוודיה. (הווה מול עבר).

ראשיתו בבואנוס איירס 1978, "היא הרגישה חנוקה בחושך ובקושי הצליחה לנשום לאחר שהם כיסו את פניה בברדס מטונף. כנראה שהשתמשו בברדס הזה לפני כן, כי היה נדמה לה שהיא מריחה זיעה. הפרשות של אדם שנכנע לייאוש."
כבר התחלה מסקרנת. למה? מה קרה? מי זו האישה הזו? וברקע היא מאזינה לצלילי מוסיקה עם המילים:
You can dande' you can jive' having the time of your life…""
כל גופה כאב וכל בוקר המוסיקה המשיכה להתנגן:
"see that girl, watch the scene, diggin' the dancing queen…"
(צוטט מעמוד 5)

לא לחינם הובאו הציטוטים הללו... למילים הללו יש משמעות לאישה שפניה מוסתרים בתוך ברדס.

ומשם הקורא מוקפץ ליקובסברג בשנת 2014?

בשעה ארבע לפנות בוקר, ולפני חגיגות האחד במאי, צ'ארלי אריקסון בליווי בחור, יוצאת מהמועדון בו בילתה לכיוון ביתה. מנגד באחד הבתים עמדה לנה בסמוך לחלון, בעוד ברקע בנה מקליד במקלדת, היא הבחינה באנשים נוספים ששנתם נדדה ולפתע... "...צל צנח מולה. היא פלטה צרחה ונסוגה לאחור. אלו היו רגליים פשוקות, עירומות לגמרי, גוף אישה, פה פתוח ועיניים פעורות לרווחה, שיער שהתעופף ואז נעלם. חלל ריק. רגע לאחר מכן היא שמעה חבטה באדמה מטה, ואת הצליל הזה לעולם לא תשכח..."

מה קרה? למה? האם צ'ארלי מעדה? האם מישהו דחף אותה? האם היא התאבדה? מי הבחין בה ביציאתה מהמועדון לפני מותה? אופה ריינר- איש הזוי, חסר בית שמוכר למשטרה.

ההודעה על מותה של צ'ארלי להלן-אחותה, מתבשרת לה בעת שלוות אחה"צ באמצעות המשטרה...

שתי האחיות: צ'ארלי והלן לא היו בקשר והן שוחחו ביניהן פעם בחודש. הלן עזבה את יקובסברג ובנתה לעצמה את חייה. נישאה ליואקים ברמן, יועץ כלכלי ארגוני שהעניק שירותים למשרד אדריכלים. משפחה נורמטיבית פלוס שני ילדים. לפרנסתה הלן עבדה כאדריכלית.

האם אינג'-מארי סאלין, נטשה את הבנות הלן וצ'ארלי. הלן היתה בת שלוש וצ'ארלי בגיל חמש. האם אחרי שנפרדה מאביהן, פגשה את ראמון, פליט שהגיע לשוודיה. הוא נמלט מהמשטר בארגנטינה בשנות ה–70. אינג'-מארי התאהבה בו, וכשראמון החליט לחזור למולדתו, ולהילחם בשלטון המדכא ששרר שם, אינג'-מארי הצטרפה אליו והלכה אחר אהבתה. ללא היסוס היא הותירה את בנותיה מאחור אצל אביהן. הן המשיכו להתחנך לצידה של ברברו זוגתו של אביהן- האלכוהוליסט, גם אחרי שהקשר בין האב וברברו התנפץ.

לאחר ההודעה שהלן נתבשרה על ידי החוקר המשטרתי, היא ניגשה לדירת אחותה, על-מנת לפנות את חפציה של צ'ארלי מהדירה השכורה.

תוך כדי פינוי החפצים, היא נחשפת להרבה כתבות שצ'ארלי שמרה מהעיתונות וכולן עסקו בארגנטינה. תוך כדי פינוי היא גם נזכרה שבשנות השבעים, כשהן היו קטנות אלפי אנשים נעלמו, עונו ונרצחו בארגנטינה.

המלחמה הזו כונתה La Querra Sucia (המלחמה המלוכלכת). בתוך הכתבות היו פרטים על משפטים שעדיין מתנהלים נגד גנרלים מזדקנים. היא לא הצליחה להימנע מלקרוא, ופגשה פרטים על אסירים שעונו במכות חשמל באברי המין, ושעורם נתלש מכפות רגליהם. על בני תמותה שננעלו בחדרים עם כלבי תקיפה ואו שנזרקו ממטוסים בעודם בחיים...

באותן כתבות צ'ארלי שרבטה הערות בשוליים, וגילתה עניין מיוחד בגנרלים שונים שצוינו בכתבות. אחד מהן היה El Tigre (הנמר).

הלן השליכה הכל לערימה בשקית אשפה, ותהתה מה עבר בראשה של צ'ארלי? תוך כדי פינוי החפצים של אחותה הלן הופיע בדירה אופה ריינר. איש תימהוני ומוזר, רזה עם מבט פראי. ריינר אומר להלן: "זה לא כמו שהם אומרים. הדבר האחרון שצ'ארלי רצתה היה למות. אם את לא מבינה את זה, סימן שלא באמת הכרת אותה". (עמוד 36)

החוקר קרווציק מהמשטרה טען להתאבדות. בדוח הפתולוגי לא נמצאו עדויות סותרות להתאבדות. את המשטרה הטריד שהטלפון הנייד נעלם ומאידך גיסא, הממצאים הפתולוגים, הוכיחו שזמן קצר לפני מותה צ'ארלי, נטלה כמויות נכבדות של אלכוהול, ובדמה נמצא מינון נמוך של פלוניטרזפם ושאריות של קוקאין. כל החבלות על גופה העידו שהיא אכן נפלה מגובה רב.

לעומת זאת, את הלן מאוד מטריד שעל דרכונה של צ'ארלי, נמצאה חותמת המעידה על כך שצ'ארלי ביקרה בארגנטינה. מה צ'ארלי חיפשה בארגנטינה חודש לפני מותה? האם היא הלכה לחפש אחרי האימא שהתאהבה באיש מחתרת, שהתנגד למשטר החונטה וברחה עימו לארגנטינה?

מכאן ואילך הסיפור ממשיך לנוע על גבי שני צירי הזמן. והלן טסה בעקבות אחותה לארגנטינה... נשאלת השאלה: מה התגלה להלן בארגנטינה?

ככל שמתקדמים עם קריאת העלילה, נתקלים בקשרים שנפרמים ונקשרים.

ספר הביכורים הנוכחי של טובה אלסטרדאל, עוסק בתמימות, לצד אכזריות, ונוטל את הקורא לשנים האפלות של ארגנטינה מחד, ומאידך ותוך כדי תנועה הוא נוגע במערכות היחסים במשפחה השוודית של ימינו.

אהבתי את הכתיבה, המגוללת לתוכה כמות פיתולים לא מבוטלת כיאה לספר מתח טוב. הדמויות מהודקות, מעניינות ומרתקות כאחד.

לדעתי ספר מתח מעולה שמאחוריו עומד תחקיר לא מבוטל על ארגנטינה בשנות השבעים של המאה הקודמת.

אתם יודעים שאני אוהבת ספרים ששולחים אותי לגלגל בגוגל. נכון? אז, הספר הזה גרם לי לנבור בהיסטוריה של ארגנטינה ומשטר הגנרלים.

הסוף מרגש... ולא פחות שם הספר. אין לי ספק שהספר הזה הוא חגיגה לאוהבי הז'אנר.

לסיכום: יופי של ספר עם מתח משובח, מרתק. מקווה שסקרנתי אתכם. אל תוותרו על הספר הזה!

חברים, ארגנטינה זה לא רק טנגו... זה יותר מזה, וגם את המשפט הזה לא כתבתי לחינם. כשתקראו תבינו...יש לו קשר לעלילה.
לי יניני

וואוו לעולם לא הייתי מנחשת באילו נסיבות צ'ארלי צנחה או הוצנחה מהמרפסת, הלן אחותה לא מניחה למשטרה לסגור את התיק ומתחילה לרחרח סביב מותה של אחותה מנפילה? האם התאבדה? נפלה? נדחפה?
צ'ארלי ואחותה הלן ננטשו בילדותן, אימן קמה ונעלמה יום אחד נסעה אל ארגנטינה בשנות השבעים האפלות בהן שלטו החונטות, עשרות אנשים נעלמו נהרגו הועלמו.
אימן אינג-מארי הלכה אחרי אהובה הארגנטינאי, נסעה לארגנטינה ומאז לא נודעו עקבותיה.
בארגנטינה אינג-מארי יחד עם אהובה חתרו כנגד החונטות, היא מצאה עצמה מעבירה מידע יוצרת קשרים ומשנה זהות.
הבנות נותרו מאחור גדלות ללא אם ואב שהפך לחסר בית, צארלי האחות הגדולה מנהלת חיים פרועים, אחותה הלן נשואה עם 2 ילדים.
ואז... צארלי מתה. הלן בחיפושיה ושיטוטיה אחרי מעשיה האחרונים של צארלי נוסעת לארגנטינה ושם נחשפת לחיפושיה אחר אימן, הרי זה בדיוק מה שעשתה אחותה ממש לפני מותה.
השאלות החיפוש והנבירה מעוררים את העבר, וכשהעבר מרים ראשו דברים לא צפויים קורים.
ספר מתח שוודי משובח, שדוקא רוב רובו מתרחש בדרום אמריקה. שלשם שינוי לא מתהדר בשמות מסובכים או בקור בלתי נסבל או באיזה פשע מצמרר במיוחד כפי שהספרות הנורדית ידועה בה. ספרה הראשון של טובה אלסטרדאל, יש למה לצפות.

ספר מתח מעניין, מומלץ מאד לאוהבי הז'אנר.
הסיפור מתרחש בשנת 2014 ביקוסברג שמחוץ לשטוקהולם. ערב לפני האחד במאי, צ'ארלי נופלת מקומה 11 ומתה. לא ידוע האם היא התאבדה או נרצחה.
צ'ארלי היתה בחורה לא שיגרתית. היא יצאה להמון דייטים, השתכרה והשתמשה בסמים. היא עברה ילדות לא קלה כאשר אמה נעלמה יום אחד בהיותה ילדה ואביה היה אלכוהוליסט.
חסר בית ראה אותה כמה שעות לפי מותה בחברת גבר אך המשטרה לא מאמינה לו.
המשטרה מודיעה לאחותה הלן על דבר מותה. הלן גרה רחוק מיקוסברג, היא נשואה עם שני ילדים. הלן לא היתה בקשר טוב עם צ'ארלי אבל דבר מותה לא נותן לה מנוח והיא מחליטה לברר האם צ'ארלי התאבדה או נרצחה.
הלן מגלה כי צ'ארלי החלה לברר על אודות היעלמות אמה בשנת 1978 ואפילו ביקרה בבואנוס איירס חודש לפני מותה. הלן מתחילה לחקור ומגלה עולם אכזר. אמה הכירה פליט מארגנטינה, התאהבה בו ומאז נעלמה והסתבכה. הלן מתחילה לחקור ומסתבכת גם היא כי מסתבר שאותם אנשים משפיעים גם עד היום.
הפרקים נעים בין הווה לעבר. בהווה הלן חוקרת ובעבר מסופר הסיפור של האם.
הספר מעניין ומותח מהעמוד הראשון, לאט לאט נסגרים מעגלים והתעלומה נפתרת. יש לא מעט הפתעות. אהבתי מאד את הסוף המתוחכם והמרגש.

מותחן מסוג אחר - אין פה בלש סקנדינבי מתוסכל, מריר, שיכור אך מבריק. יש עלילה מעניינת, מותחת במידת מה בשתי יבשות - אירופה/שבדיה ודרום אמריקה/ארגנטינה.
קריא בהחלט ומוליך את הקורא לאחת הפרשיות היותר רעות בהיסטוריה הארגנטינאית - מה קרה תחת שלטון החונטה ואיך משתלבת בכך צעירה שבדית תמימה המאמינה בעקרונות הצדק והמוסר, אך נופלת שולל ומרומה ולאחר מכן קורות שתי בנותיה המחפשות את אימן -בהחלט עלילה מעניינת וקריאה.

הכותרת שבמעלה הכריכה של הספר מיד משכה את תשומת לבי: זוכה פרס האקדמיה בשוודיה למותחן הטוב ביותר לשנת 2014. זכרתי אותה מספר אחר שקראתי, שלוש שניות של אנדרס רוסלנד וביורג הלסטרום שזכו בפרס מתישהו בעבר ושלוש שניות שלהם היה בהחלט אחד המותחנים המרתקים והמהוקצעים שקראתי בשנים האחרונות. יודעים משהו שם בוועדת הפרס על ספרי מתח, אז כמובן שרכשתי גם את תני לי לאחוז בידך, למרות שהשם לא ממש מעיד על מתח כלשהו. יותר רומן/סאגה משפחתית.
לא טעיתי.
כלומר יש בספר הזה מתח, יש טוויסטים, אבל בעיקר יש בו סאגה משפחתית מפותלת ומעבר בין תקופות. שוודיה של ימינו ודרום אמריקה, בעיקר ארגנטינה, של שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80.
העלילה מספרת על הלן אריקסון שהתנתקה ממשפחתה. את אביה האלכוהוליסט היא ניערה מחייה, אמה נעלמה כשהייתה בת שלוש לאחר שהתאהבה בפליט מארגנטינה ואחותה צ'רלי נכנסה ויצאה מחייה בהתאם למצבי רוחה. כשצ'רלי נופלת אל מותה מהקומה ה-11, הלן מקבלת את הבשורה באדישות. היא אפילו לא ממהרת לתחנת המשטרה כי זה מתרחש בערב חג כלשהו, אלא רק למחרת. למעשה, אם לא הייתה צריכה לפנות את חפציה של צ'רלי מהדירה השכורה שבה התגוררה, כנראה שהעסק לא היה מעניין אותה, אבל אז גם לא היה לנו סיפור.
שכן תמהוני מעורר בהלן את הספק הראשון שאולי צ'רלי לא התאבדה. חותמת בדרכון המעידה שצ'רלי ביקרה לפני מותה בארגנטינה מגדילה את הספקות וכשחברתה הטובה של אחותה מספרת לה על אתרי ההכרויות שבהן שוטטה צ'רלי ועל כך שגילתה משהו בנוגע לאמא שלהן, הלן מתחילה לחקור את העניין באובססיביות. היא יוצאת לדייטים עם הגברים שאחותה נפגשה איתם, בלי לומר דבר לבעלה, ונוסעת לארגנטינה כדי להתחקות אחרי מעשיה של צ'רלי שם. רק אז מתברר לה כמה אטומה הייתה לגורלה של אמא שלהן ועד כמה מיהרה לשפוט את מעשיה. כמובן שהעלילה הולכת ומסתבכת. היא נוגעת בחיי הנישואים של הלן ובתשוקתה הסמויה להיכנס לנעליה של אחותה התוססת וחסרת המעצורים.
אז מתח מסחרר אין כאן ומי שמחפש ספר בסגנון של "שלוש שניות" עלול להתאכזב. אבל בהחלט יש כאן ספר מוקפד, עמוס בפרטים על אירועים מהעבר הלא כל כך רחוק של ארגנטינה שמעוררים השתאות על אטימות שלטונית ועד כמה היא היא יכולה להיות אכזרית. "תני לי לאחוז בידך" הוא ספר שכתוב מצויין, מרתק מאוד וקשה להניח אותו מהיד מהמילה הראשונה ועד האחרונה. הוא גדוש בתיאורים נפלאים, הדמויות מושלמות ומעוררות רגש כלשהו, ובאופן כללי אפשר להבין את ועדת הפרס של האקדמיה בשוודיה שהעניקה לו את הפרס. ספר מצויין. ממליץ מאוד לקרוא.

תודה טובה אלסטרדאל, אהבתי מאד את הספר. מבין ספרי המתח הרבים שאני קורא (יו נסבו,הרלן קובן ועוד) אין ספק שהכתיבה שונה ומיוחדת. ניכר שלסופרת דמיון יצירתי. בנוסף היה מעניין לקרוא על המשטרים הרודניים בדרום אמריקה, ובארגנטינה בפרט בהם לא היה שום ערך לחיי אדם.

ספר טוב אבל הרגשה של to much