לחוקר של <mark>דרור משעני</mark> קוראים אברהם אברהם ולא טל יהב, ולגיבור שלו קוראים חיים שרה (שם המשפחה שרה) ולא לירן גילון, ולשני ילדיו הקטנים קוראים עזר ושלום ולא שחף ואלמוג.

הצהרה חברתית? כן.

הגיבורים של הספר המקסים הזה, נעים בשולי החיים בעגמומיות מכמירת לב, בנמיכות קומה סגפנית, הם רחוקים מן המיינסטרים הסוציולוגי תודעתי, הרבה יותר מאשר חולון רחוקה מתל אביב. נדמה שתלשו אותם מאיזו עיירת פיתוח שכוחה, שתלו

הרמז הראשון היה זה שמחשבות נתן לספר כוכב אחד. מבחינתי זו הייתה העילה לקדם את הספר בתור ולא התאכזבתי. אולי הכתיבה לא עילאית ומתנשאת, אבל הסיפור מכסה על זה (לא שמחינתי היה דרוש כיסוי).
גבר אחד שמצליח להשפיע על חייהן של שלוש נשים שונות, שונות כל כך זו מזו במצבן המשפחתי, הכלכלי והחברתי והדבר שמחשבר ביניהן היא בדידות איומה. כל אחד מהמפגשים דומה קצת לאחר, אך גם שונה.
מבחינתי ספר טוב הוא אחד שאי אפשר

<mark>דרור משעני</mark> חוזר בספר רביעי עם רב פקד אברהם אברהם מחולון.

כל שאיפתו של אברהם אברהם לקבל לידיו תיקים גדולים שיצילו חיים.

בספר הנוכחי עומדות שתי חקירות:

תינוקת שהושלכה בתוך תיק מחוץ לבית חולים וולפסון על ידי ליאורה.

למה? של מי התינוקת?

החקירה הזו מתנהלת על ידי שוטרת טירונית – אסתי והבה. אסתי לא מנוסה ומנהלת חקירה מול ליאורה הנאשמת, שהיא הרבה יותר שנונה מהחוקרת.

החקירה השנייה מתר

בזמן האחרון אני נתקל כאן ב'סימניה' בתופעה מאוד מאוד מעניינת, שקראתי לה: "תופעת הפגישות הסימנייתיות" - תופעה שבה כותבי הביקורות הסיפרותיות מספרים בביקורות שלהם על חוויותיהם ממפגשים כאלה או אחרים עם הסופרים שכתבו את הספרים עליהם הם כותבים, או עם דמות כלשהי בספר, כמו אפרתי שנפגשה עם יו נסבו ממש לא מזמן למשל, ועוד כמה.
אז החלטתי שאם הם עורכים כאלה פגישות, אז למה שגם אני לא אערוך? זה יהיה בספר הבא שאק

<mark>דרור משעני</mark> שיחק אותה. הספר נגמר בשלוק אחד!!!
במילה אחת: WOW.
בשלוש מילים: יופי של ספר.

אתחיל מהמפגש שלי הראשון עם כריכת הספר. על העטיפה מצוירים שלושה אפרסקים, מונחים על מדף שמעליהם מרחף לו פרפר נמפית הסרפד. זהו ציור של הצייר ההולנדי: אדריאן קורט מהמאה השבע עשרה.
שאפו למי שבחר/ה את הציור שכל כך מתאים לעלילה כמו כפפה.

העלילה מחולקת לשלושה ומגוללת את סיפורן של שלוש נשים. מלבד ששמותיהן מתחיל

אחי היה פעם חבר במועדון הקוראים הראשונים של ידיעות אחרונות. הקטע הוא שמקבלים שם ספר לבן. כלומר בכריכה לבנה. בלי שם, בלי עיצוב עטיפה, בלי כיתוב על הכריכה האחורית. בלי כלום. בום, לקפוץ ראש אל תוך הספר בלי שום הכנה ולהתחיל לקרוא. זה לא רק קשה, בשבילי זה בלתי אפשרי. לכל ספר יש צורך בהלוך נפש משלו. אין דין קלילון כדין רומן היסטורי, ולכל אחד מהם מצב רוח משלו, ודרך משלו לייצר עניין.

אין שום דבר שרומז

לספר הזה משקל נוצה. ערכו אפסי למדי, ספרותית ומכל בחינה אחרת. אני באמת לא מבין מה עשו מ<mark>משעני</mark> סופר מהולל לספרי מתח, אבל זו לא דוגמה להצלחה.
שלוש עוסק בשלוש נשים שחצו את דרכו של האחד, לא תמיד זה נגמר טוב. לא ניתן לגלות עוד שום פרט ולא מחמת הספוילר. פשוט מאוד, כל גילוי פרט נוסף זה כגילוי כל הספר, עד כי כך אין שם כלום.
העברית עברית, לא עליונה ולא תחתונה, גם לא מיוחדת. משטרה, תמיד יש משטרה, מוטרדת מתי

כולנו מכירים את התחושה הזו של פחד לאבד משהו טוב שקרה לנו. ב"הזדמנות לפני אחרונה", <mark>דרור משעני</mark> לוקח את הפחד הזה לקצה הכי אפל שלו.
אלי, הגיבור, הוא לא רוצח ולא נבל. הוא בסך הכל אדם שבור שרוצה לאהוב שוב. אבל כשהוא פוגש את ליה, הוא עושה טעות אחת קטנה – שתיקה אחת במקום הלא נכון – שהופכת לכדור שלג של שקרים.
מה ששבר אותי בספר זה לא ה"מתח" הבלשי, אלא הבדידות. אלי נמצא ליד ליה, מחבק אותה ומנחם אותה, כשבפנים

איך יודעים שחוזרים בתשובה שלמה? המקורות היהודיים נותנים אינדיקציה: אם אדם חטא במשהו, ואז הגיע שוב לאותה סיטואציה בדיוק של החטא, אבל בפעם השניה הוא נזהר ולא חוטא - זו נקראת תשובה שלמה ומלאה. החקירה השנייה של אברהם אברהם מתרחשת בחודש אלול ובחגי תשרי - חודש הרחמים והסליחות, והמועד מתאים לסיטואציה של הסיפור. מהחקירה הראשונה שלו, זו הכתובה בספר "תיק נעדר", יצא אברהם אברהם בשן ועין. הוא סיים אותה, וסגר