“"הבמה החשיכה, האגם בלילה, זיגפריד עם קשתו. סיימון התפתל במושבו, חסר מנוחה, אבל כל האחרים היו דוממים, מצפים. הוא תמיד חשב שאגם הברבורים הוא קיטש, בלט לתיירים, אבל כאן היתה לו משמעות אחרת. היה רפרוף של לובן, הבמה כולה פתאום מסתחררת בלבן, מזנקת, צפה. השתנקות שקטה חלפה בקהל, הנאה קולקטיבית, הכול כמו שצריך להיות, צעדי האצבעות המדויקים, הזינוקים רבי החן, יפים באופן לא מוסבר, העיר האפורה נעלמת, סטלין המט”
