בדרך הטבע הולך ומתמעט מספרם של שורדי השואה שחיים בינינו ומעידים את סיפור הישרדותם ואת סיפור מותם של אחרים ומה היה. וחשוב, כל כך חשוב שתשמרנה עדויות ושתעבורנה הלאה. אז, אתרי הגטאות ומחנות העבודה וההשמדה באירופה מלאים ראיות ועדויות – מָרְאות עיניים משמעותיים ומרטיטים. וארכיוני יד ושם ולוחמי הגטאות והמוזיאונים השונים בעולם מלאים בהם כתובים ומוקלטים אותנטיים יותר או פחות – והנה, עוד מסמך חשוב. חשוב משני היבטים.
בכתיבה אישית אנושית, מצמררת ומרטיטה ומרתקת בספר שיצא לאור כחמישים שנים לאחר שנכתב פרי יומן שנכתב תוך כדי ושנמצא לאחר המלחמה.

צאלק פרחודניק, יהודי ורשאי צעיר, כתב את יומנו האישי לאורך שנתיים בהם הוחבא / הוסתר במסתור: בחנות קטנה בוורשה. במסתור שהה ביחד עם עוד שלושה, שני בני משפחה ועוד נערה. ביומנו האישי הוא מתעד ומעיד את שעבר עליו בשנות פולין הכבושה בידי הנאצים (1943-1939). תחילה מספר את השנים טרם הגיע למסתור, אז היה פעיל במשטרה היהודית בוולצוב, רעייתו ובתו שולחו אל מותן בטרבלינקה, החיים בגטו אוטבוצק, הוא מנתח את שהיה, מעלה רגשי אשם על חלקו בשילוח אשתו ובתו. ובעיקר מביא צאלק כיומן תיעודי בעיקר את ימיו במסתור. צאלק לא שרד את השואה ונספה בוורשה ב-1944.

צאלק אנושי מאוד, שיפוטי גם כלפי עצמו וכמובן כלפי ההתרחשויות, בציניות של פחד וברגישות כותב ומתעד את ימיו וימי שותפיו במסתור, את הפולנייה שהסתירה אותם.

הסיפור הזה לקח אותי אל סיפורו של בית המרקחת "בית המרקחת מתחת לנשר" (Apteka Pod orłem), שנמצא בכיכר זגודי, בשטח הגטו בקרקוב. בו הסתיר בחדר אחורי קטן ומוסתר בארון תרופות והציל הרוקח הפולני תאדֶאּוש פנקיֶיביץ' יהודים. סיפורים אלו מביאים לצד עדויות השורדים גם את סיפורם הלא פחות חשוב של המסתירים שהסתכנו מאוד רק כדי להציל יהודים - ההיבט השני.

לימים נודע לאח של צאלק, אח ששרד, כי צאלק כתב והותיר אחריו יומן אישי מתעד, וכחמישים שנים לאחר כתיבתו הוציא האת היומן לאור כספר-אנדרטה שמביא מסמך אותנטי היסטורי מרגש וחשוב.

המילה "ביקורת" אינה מתאימה לספר זה. המחבר המתאר באופן יומיומי בצורה הכי אמתית מה שקרה בגטאות מה היה בטרבלינקה בדרך אליה. מה היו נסיבות החיים לאחר חיסול הגטו לאלה ששרדו. הכל מתואר בכלי ראשון. הספר כתוב כיומן שמהווה לדעת הכותב את נר הזיכרון התמידית לאשתו ובתו שנרצחו ע"י הנאצים.המחבר רואה עצמו אחראי ואשם במות אשתו ובתו אשמה זו עוברת כחוט השני לאורך כל הספר. אין טעם וגם יהיה זה חטא לספר ולכותב לחזור פה על תכן הספר. דבר אחד יאמר זה לא ספר זו תעודה, תעודת כלימה לנאצים ולעוזריהם שלעולם יהיה חרוט על לוח ליבנו. ספר חובה.

זה לא ראוי לדעתי לתת ציון למסמך כזה, אז לא אעשה זאת, אך אני מאד מאד ממליצה לקרוא את היומן של צאלק פרחודניק.
עדות מהתופת. מסמך מצמרר, מרתק ומאלף. עדות בגוף ראשון בזמן אמת של יהודי משכיל ורגיש, אדם מן הישוב, שחי בגטו בתפקיד של שוטר מתוך תקווה שבכך יציל את אשתו וביתו. תקוותו מתבדה כאשר הוא בכל זאת מאבד אותן באקציה והן נשלחות לטרבלינקה. לאחר מכן מתואר התהליך המחריד של "טיהור" הגטו מהיהודים ששרדו והתחבאו, ומאבקו שלו של ידידיו ושל משפחתו לשרוד בתוך מציאות אכזרית ובלתי אפשרית. אפשר ללמוד מהספר המון על מה בעצם קרה שם ואיך זה היה להיות בזה - אילו תהליכים אנושיים ונפשיים פעלו והניעו את הזוועה. שיקוף של הרוע והאכזריות להם מסוגל האדם ושל המאבק לשרוד בכל זאת בתנאים לא אנושיים.
הספר מהווה כתב אישום חמור נגד החברה הפולנית שניצלה את מצוקת היהודים ושיתפה פעולה עם הנאצים. אמנם יש גם גילויים של חסד, אך הם מועטים לעומת המקרים המרובים שבהם אנשים בוזזים ומלשינים ומגיבים באטימות ואף אכזריות לסבל של היהודים. עוד סיפור ועוד סיפור על אנשים שכשהם נתקלים בפליט יהודי שמחפש מיסתור וכבר הצליח להימלט מן התופת, במקום לסייע או לפחות להתעלם, מסוגלים לקחת ממנו את המעיל או הנעליים או הפרוטות המעטות שיש לו, או להסגיר אותו תמורת אתנן לגרמנים. "בכל אדם שוכן שטן רדום" כותב צאלק, "26 שנים חייתי בין הפולנים, והשטן נם במחבואו, אך כשהתקיימו התנאים הוא התעורר והראה את פרצופו האמיתי".

בשאלת "האם הם ידעו", היומן, שנכתב במאי 43 מבהיר שללא כל ספק הם ידעו ועוד איך. כבר מתחילת היומן מדהים לראות כמה צאלק יודע על כל מה שקורה סביב ולאן בדיוק נילקחות ביתו ואשתו האהובה (ל"עיר התעשייה" טרבלינקה - עיר בה הופכים אנשים לדשן. אלה מילותיו). צאלק מתאר את התהליכים הפסיכולוגיים והרגשיים שהביאו לכך שהיהודים היו כה סבילים ואף שיתפו פעולה - כולל הוא עצמו במידת מה, והוא מתאר את ייסורי הנפש שכרוכים בכך. ההכחשה שהגיעה לרמות בלתי ניתפסות - גם לאחר שנחשפו לעוד ועוד אקציות ושילוחים וידעו על טרבלינקה ועל גטאות שנימחו, וגם לאחר שאיבדו עוד ועוד מקרוביהם שנירצחו מול עיניהם - אנשים ממשיכים להיאחז באשליה שלהם זה לא יקרה כי...(הם נחוצים לתעשייה הגרמנית/ מקורבים/ עובדים כשוטרים/ אולי ישכחו אותם...). אנשים בורחים ממקום אחד למקום אחר בתקווה שלשם זה לא יגיע, אך צאלק מפוכח מאד, מבין שאין לאן לברוח. עקרון הסלקציה מכתים ומדבק את התודעה - מפלג את הקרבנות. מי שיש לו רכוש, בריאות, מעמד, גיל, קשרים - ישרוד, והחזקים, לעתים נאטמים לחלשים. וכמובן הפחד ממוות, מיסורים, והטראומה. אנשים מגיעים לתשישות פיסית ונפשית לאחר שחווים מצוקה, טראומה, אבדן וניפוץ של כל מה שמובן והגיוני - מאבדים את הרצון להיאבק ולחיות, או נאחזים בכל כוחם בחיים. וגם - הרבה שמנסים להציל את עורם ואת עור קרוביהם על חשבון אחרים. החלק הקשה ביותר ביומן הוא זה המתאר איך השוטרים היהודים נאלצים לחזות ואף לסייע (לכרות את הקברים) בהוצאה להורג של מכריהם. כמו חלום בלהות - הלוואי וזה היה רק חלום.
ולעומת זאת כוחות החיים. אביו של צאלק שמתחזה לפולני ובכך בעצם מממן ומאפשר את שהות המשפחה במחבוא. אדם מדהים שמעז ונאחז בחיים בכל כוחו שוב ושוב, אך לבסוף נופל קרבן ל"גיבור אלמוני" שמסגיר אותו בשיחת טלפון אנונימית.
הכל כתוב מזוית ראיה של אדם מאד אינטיליגנטי, מפוכח, עדין מוסרי ורגיש, בכתיבה שיש בה הרבה אירוניה ויכולת התבוננות.
אני מרגישה שלמדתי המון מהספר הזה.