ביקורת ספרותית על התפקיד העצוב של התיעוד - יומן מחבוא מאת צאלק פרחודניק

---

זה לא ראוי לדעתי לתת ציון למסמך כזה, אז לא אעשה זאת, אך אני מאד מאד ממליצה לקרוא את היומן של צאלק פרחודניק.
עדות מהתופת. מסמך מצמרר, מרתק ומאלף. עדות בגוף ראשון בזמן אמת של יהודי משכיל ורגיש, אדם מן הישוב, שחי בגטו בתפקיד של שוטר מתוך תקווה שבכך יציל את אשתו וביתו. תקוותו מתבדה כאשר הוא בכל זאת מאבד אותן באקציה והן נשלחות לטרבלינקה. לאחר מכן מתואר התהליך המחריד של "טיהור" הגטו מהיהודים ששרדו והתחבאו, ומאבקו שלו של ידידיו ושל משפחתו לשרוד בתוך מציאות אכזרית ובלתי אפשרית. אפשר ללמוד מהספר המון על מה בעצם קרה שם ואיך זה היה להיות בזה - אילו תהליכים אנושיים ונפשיים פעלו והניעו את הזוועה. שיקוף של הרוע והאכזריות להם מסוגל האדם ושל המאבק לשרוד בכל זאת בתנאים לא אנושיים.
הספר מהווה כתב אישום חמור נגד החברה הפולנית שניצלה את מצוקת היהודים ושיתפה פעולה עם הנאצים. אמנם יש גם גילויים של חסד, אך הם מועטים לעומת המקרים המרובים שבהם אנשים בוזזים ומלשינים ומגיבים באטימות ואף אכזריות לסבל של היהודים. עוד סיפור ועוד סיפור על אנשים שכשהם נתקלים בפליט יהודי שמחפש מיסתור וכבר הצליח להימלט מן התופת, במקום לסייע או לפחות להתעלם, מסוגלים לקחת ממנו את המעיל או הנעליים או הפרוטות המעטות שיש לו, או להסגיר אותו תמורת אתנן לגרמנים. "בכל אדם שוכן שטן רדום" כותב צאלק, "26 שנים חייתי בין הפולנים, והשטן נם במחבואו, אך כשהתקיימו התנאים הוא התעורר והראה את פרצופו האמיתי".

בשאלת "האם הם ידעו", היומן, שנכתב במאי 43 מבהיר שללא כל ספק הם ידעו ועוד איך. כבר מתחילת היומן מדהים לראות כמה צאלק יודע על כל מה שקורה סביב ולאן בדיוק נילקחות ביתו ואשתו האהובה (ל"עיר התעשייה" טרבלינקה - עיר בה הופכים אנשים לדשן. אלה מילותיו). צאלק מתאר את התהליכים הפסיכולוגיים והרגשיים שהביאו לכך שהיהודים היו כה סבילים ואף שיתפו פעולה - כולל הוא עצמו במידת מה, והוא מתאר את ייסורי הנפש שכרוכים בכך. ההכחשה שהגיעה לרמות בלתי ניתפסות - גם לאחר שנחשפו לעוד ועוד אקציות ושילוחים וידעו על טרבלינקה ועל גטאות שנימחו, וגם לאחר שאיבדו עוד ועוד מקרוביהם שנירצחו מול עיניהם - אנשים ממשיכים להיאחז באשליה שלהם זה לא יקרה כי...(הם נחוצים לתעשייה הגרמנית/ מקורבים/ עובדים כשוטרים/ אולי ישכחו אותם...). אנשים בורחים ממקום אחד למקום אחר בתקווה שלשם זה לא יגיע, אך צאלק מפוכח מאד, מבין שאין לאן לברוח. עקרון הסלקציה מכתים ומדבק את התודעה - מפלג את הקרבנות. מי שיש לו רכוש, בריאות, מעמד, גיל, קשרים - ישרוד, והחזקים, לעתים נאטמים לחלשים. וכמובן הפחד ממוות, מיסורים, והטראומה. אנשים מגיעים לתשישות פיסית ונפשית לאחר שחווים מצוקה, טראומה, אבדן וניפוץ של כל מה שמובן והגיוני - מאבדים את הרצון להיאבק ולחיות, או נאחזים בכל כוחם בחיים. וגם - הרבה שמנסים להציל את עורם ואת עור קרוביהם על חשבון אחרים. החלק הקשה ביותר ביומן הוא זה המתאר איך השוטרים היהודים נאלצים לחזות ואף לסייע (לכרות את הקברים) בהוצאה להורג של מכריהם. כמו חלום בלהות - הלוואי וזה היה רק חלום.
ולעומת זאת כוחות החיים. אביו של צאלק שמתחזה לפולני ובכך בעצם מממן ומאפשר את שהות המשפחה במחבוא. אדם מדהים שמעז ונאחז בחיים בכל כוחו שוב ושוב, אך לבסוף נופל קרבן ל"גיבור אלמוני" שמסגיר אותו בשיחת טלפון אנונימית.
הכל כתוב מזוית ראיה של אדם מאד אינטיליגנטי, מפוכח, עדין מוסרי ורגיש, בכתיבה שיש בה הרבה אירוניה ויכולת התבוננות.
אני מרגישה שלמדתי המון מהספר הזה.

» ביקורות נוספות של שועלה
» ביקורות נוספות על התפקיד העצוב של התיעוד - יומן מחבוא