הספר הזה מתחיל, ככל הנראה, מהסוף: אלנה בת 66 מקבלת טלפון מבנה הלא יוצלח של לילה חברתה המיוחדת – שאותה היא מכירה זה שישים שנה – שהאם שוב נעלמה. השאר, מן הסתם, יסופר בשישה כרכים, שזהו רק הכרך הראשון. אז נכון, זה לא ספר מתח, בוודאי לא במובן המקובל, אבל מי ירצה לחתום על עסקה ארוכת טווח שכזאת: אם יש את נפשך לדעת איך הגיע הסיפור עד הלום, שהרי הסופרת, אלנה פרנטה, שם בדוי, מתחילה את הסיפור בהווה, יתכבדו נא אדוני - או שמא תתכבדנה גבירותי - ויוקדש הזמן היקר לקריאת כל החבילה.
חובת הגילוי הנאות: אני סולד מסדרת מתח שבה הפרשיה אינה מסתיימת בפרק אחד אלה נגררת על פני שניים לפחות. כך גם לגבי ספר: הרעיון לצלול לספר, מעניין ככל שיהיה, בידיעה צלולה ושקולה שחמישה נוספים ימתינו, לא עודדה אותי להתחיל בפרויקט, אבל בסופו של דבר לא מדובר בנישואים קתוליים....
הדבר השני שהפריע לי וגם כמעט גרם לי לנטוש את הספר לאחר כמה עמודים היה צירוף מפתח שמות של הדמויות ושייכותן המשפחתית. לא יכולתי שלא להזכר בדבריו של וילם אלסחוט (גם הוא שם ספרותי ולא שמו האמיתי כמו במקרה של אלנה פרנטה), מחבר הספר "גבינה הולנדית", באשר לעלילה נפתלת וריבוי דמויות: "מי שלא יחדל לראות לנגד עיניו את הסוף, יימנע מאליו מאריכות דברים, כיוון שישאל את עצמו שוב ושוב אם כל פרט שהוא מוסיף אכן תורם להשגת המטרה. ועד מהרה יגלה שכל עמוד, כל שורה, כל מילה, כל נקודה, כל פסיק, כל אחד מאלה מקרב אליו את המטרה או מרחיק אותה ממנו. כי באמנות אין נייטרליות. מה שאינו נחוץ הוא מיותר וכשדי בדמות אחת אין צורך בקבוצה שלמה". האם אכן יש צורך בשלל הדמויות הללו?
הכרך הראשון בעלילה עוסק בקשר בין הילדות מגיל שש ועד גיל שש עשרה, עד למעשה הפרידה הראשונה שלהן. הסיפור מתרחש בשכונה נחשלת בנאפולי בין השנים 1950-1960. אנו נחשפים לתיאורים מרשימים ומשכנעים של חברה פטריכאלית טיפוסית, לחברה שהכבוד האישי משמש לא אחת כדלק המניע את העלילה.
שתי נקודות זכות יש לספר הזה בעיני:
האחת, הסופרת מצליחה להמחיש עד כמה השכונה הזאת מהווה ביצה של נחשלות, מנותקת מ"העולם האמיתי". התיאורים של המפגשים של ילדי השכונה עם העולם החיצון וכיצד הוריהם מתנהגים אחרת ב"עולם הגדול", מבהירים את ההבדלים העמוקים שבין העולם החיצוני לבין אותה שכונה. השימוש שעושים התושבים בדיאלקט מול הקושי להתבטא בשפה השגורה איטלקית ממחיש את הפער. הדבר השני הוא שגם כאשר אחת מהחברות ממשיכה מבתי ספר יסודי לא רק לחטיבת הביניים אלא גם לתיכון(!) - וכל מעבר מעין זה הופך לאירוע דרמטי של בעד ונגד - מסתבר שהתיכון הזה עלוב יחסית לרמה המקובלת בחוץ. הסופרת מיטיבה לתאר את סביבת העוני כלכלי, חברתי והשכלתי ואת המסע המפרך, הארוך והנפתל לנסות ולצאת ממנו.
השניה, הקשר המיוחד בין שתי החברות מרתק ומעניין. ההתפתחויות בו, מסופרות מזוית הראיה של אלנה, בנויות היטב ובאופן משכנע. החברות האמיצה בין שתי ילדות בעלות אופי שונה, הבונות קשר שאינו בהכרח שיוויוני בכל רגע נתון, הופכת במהלך 10 השנים המתוארות בסיפור, לציר מרכזי המצליח להחזיק את הסיפור כולו. אילולא כן הסיפור היה מתפרק כבר בכרך הראשון.
מנגד, קשה להגיד שנשאבתי לעלילה. לא אחת מצאתי את עצמי – ולא מחמת בעיות קשב או ריכוז – תוהה האם הספר זה בכלל מעניין אותי. לעיתים התיאורים ארוכים מדי ולפעמים נראה לי שלא כל אפיזודה רלבנטית ותורמת למהלך העלילה (וילם אלסחוט כבר אמרתי?).
הדבר השני שהפריע לי היה שלא הרגשתי שאני באמת נחשף לתיאורי עומק המייחדים את החברה הנפוליטנית מעוד אלפי חברות פטריאכליות נחשלות אחרות. העוני, הבורות והצורך להשקיע את מירב המשאבים במלחמת השרדות אינו אופייני רק לשכונות העוני של נאפולי.
השורה התחתונה: ספר טוב, בזכות מערכת היחסים המיוחדת בין הגיבורות וסביבת חייהן. עם זאת, אמנם לא אמתין בכיליון עיניים להופעת הספר הבא, אך אפשר שאמשיך במסכת הזאת.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
