רעיון מעניין, סגנון כתיבה גרוע ובעייתי. אני בדרך כלל משתדלת לסיים כל ספר שאני מתחילה, אבל הפרוזה פה כל כך לא מוצלחת, שאפילו לא הגעתי לעמוד עמוד 40.

אחרי שאהבתי כל כך את שתי שלגיות, שירת הסירנה והבלונדינית הסודית, ציפיתי בקוצר רוח לקרוא את הסנדלרית. אבל למרבה הצער הוא מסמן את התפנית שלינור עשתה מכותבת שנונה, צינית ומשעשעת לגרפומנית מעיקה ונרגנת. ספר מיותר ומשעמם שאין בו טיפת הומור או שאר רוח. עדיף לה ללינור שתתמקד בתרגום יצירות קלאסיות ותו לא.

על פניו, מדובר בספר שמזכיר את גברת ורבורג – בשניהם יש אישה נרגנת וחסרת שם פרטי עם בעיות בחיי הנישואים/גירושים - אבל ההבדל טמון בגישה הכללית של הספר. גברת ורבורג הוא ספר מעיק, שלא נוטה חסד לדמויותיו או לקוראיו. בעלי לא בבית משתמש בנרגנות כדי לשעשע ולהצחיק. הוא לא ספר מופת, אבל הוא קליל ומשעשע ויעביר בכיף כמה שעות.

מה שכן, היו כמה דברים שהציקו לי או שנראו לי מוזרים מדי.

יש בספר ניימדרופינג היסטרי של מותגי אופנה - פראדה, ג'ימי צ'ו ומה לא. די מיותר ודי פרובינציאלי. מה גם שבריאיון איתה, הלפרין אמרה שהיא לא מבינה במותגי אופנת עילית והכניסה את זה כי נראה לה שצריך. בהחלט רואים את זה. מה פתאום שאישה שנועלת ג'ימי צ'ו תשוויץ בזה שיש לה חזיה של לקוסט? מה קרה, באו גנבים ולקחו לה את כל החזיות של לה פרלה?

בסצנה אחת שבה הגיבורה מבשלת למישהו היא מפרטת את הרכיבים של כל מה שהיא מכינה. גם זה מרגיש יותר כמו סצנה בשביל לסמן וי על אפיזודה של בישול איכותי שנכתבה על ידי מישהו שלא הכי מבין בקולינריה. אחד ממרכיבי הארוחה שהיא מבשלת הוא "פלפלים חריפים מגוררים". מי מגרר פלפלים? ואם הלפרין עושה את זה, תגידו לה שתפסיק. שתחתוך או תקצוץ אותם. ואותו דבר לגבי "פירורי עירית". מה זה? איך בדיוק מפוררים עירית? עירית קוצצים, אפשר גם לחתוך אותה, אבל לא לפורר.

לקראת סוף הספר יש גילוי של סוד טרגי מהעבר, שכמה רמזים מטרימים לגביו פזורים כלאחר יד בספר. הסוד הזה לא תורם בצורה משמעותית לעלילה או להבנת דמותה של הגיבורה, למרות כמה קשקושים של הדמויות שדרכם הלפרין מנסה להבנות אותו ככזה. נראה שהיא ניסתה לתת לספר יותר עומק, אבל זה די מיותר ומאולץ. באמת שאין בזה צורך - כתבת ספר שהוא טראש כיפי, עמדי מאחורי זה.

עוד סצנה מוזרה – הגיבורה נפגשת עם עו"ד נכלולי במשרדו הביתי. מתישהו העוזרת מגיעה ומודיעה שאשתו זקוקה לו. הוא הולך וכשהוא חוזר הוא מספר שאשתו חולה בניוון שרירים וכבר אינה מתפקדת. הגיבורה נפעמת לגלות שמאחורי הכסות הנכלולית מסתתר אדם רגיש וטוב. אבל אחרי משהו שהיא אומרת הוא משנה את התנהגותו ומתחיל איתה. עד כאן לגיטימי, אבל מאוחר יותר מתברר שאשת עורך הדין בריאה ושלמה ורצה טריאטלונים, כלומר שכל הסיפור היה המצאה כדי להתחיל איתה. כך, אז למה הוא היה צריך פתאום לשנות את התנהגותו באמצע ולהתחיל איתה, אם זו היתה המטרה שלו מלכתחילה כששיקר לה?

שמעתי המון דברים טובים על "אוטולנגי", ואחרי שיצא ספר הבישול שלהם, עוד לפני שהוא תורגם, כבר קניתי אותו בחו"ל בציפיה גדולה ואחר כך גם קניתי את הספר בעברית. אבל האמת? לא עפתי עליו. הכנתי ממנו מספר מתכונים שאף אחד מהם לא היה מדהים, הפונט שהם משתמשים בו בספר מזעזע וגם העיצוב מאוד לא נעים לעין. יש בו יותר מדי תמונות של לקוחות וכד', במיוחד הדאבל-ספרד עם תמונה של כלב, ככה שאתה תוהה אם בעמוד הבא יש מתכון לבשר כלב. והכי מעצבן, בית הקפה שלהם ידוע במרנגים הענקים שלהם, ובספר (לא בטוחה אם במהדורה האנגלית או העברית), יש תמונה גדולה של מרנגי פטל בחלון הראווה שלהם, אבל אין מתכון שלהם.
בקיצור, הספר של אורנה ואלה עדיף פי אלף.

ספר נהדר וקורע מצחוק. התרגום לפעמים קצת בעייתי, אבל זה לא קריטי.

ספר סתמי עם דמויות מעצבנות, מעיקות, חסרות כריזמה ומעוררות אנטגוניזם. אני זוכרת איך אהבתי את הספרים הראשונים של לינור, את שתי שלגיות ושירת הסירנה, שלא לדבר על הבלונדינית הסודית שאני עדיין יכולה לצטט ממנו קטעים. ככה שהספר הנוכחי הוא לא רק ספר לא מוצלח ודי משעמם, אלא מרגיש קצת כמו בגידה.

זוועה. ניסיון חיקוי עלוב שבעלובים להארי פוטר. עלילה קלושה ורדודה. עדיף לבהות שעתיים בקיר לבן מאשר לקרוא את הטקסט הנ"ל.

קליל ומאוד מצחיק.
בניגוד לספרים אחרים של קינסלה, הדמות הראשית לא מעצבנת/מטומטמת.

ספר הבישול הכי טוב שיש לי - כמעט כל מה שהכנתי מהספר הזה יצא מעולה. המתכונים לא פשוטים, אבל ההסברים מפורטים וקלים להבנה.