האורחיםאופיר טושה גפלה11האורחים- אופיר טושה גופלה. אחרי שקראתי את "עולם הסוף" שגרף שבחים ממני ומוגדר כבין הספרים הכי טובים שקראתי עד כה אופיר טושה גופלה הצליח להרוס את המוניטין שלו בספר "ביום שהמוסיקה מתה". אני לא מיהרתי להספיד אותו והחלטתי לתת צ'אנס לספר אחר שלו "האורחים" שאכן הצליח להשיב את הערכה וההוקרה שחשתי לסופר המדהים הזה. האורחים מספר על שבוע של מטמורפוזה, במסגרתה כל אדם קיבל נעליים אשר גרמו לו להפוך למושא השנאה שלו, חלומות זרים מתגנבים בלילה לחלומם של אנשים, בני אדם נעלמים ואדם קור (הגיבור) מתעד את שהתרחש באותו שבוע של טירוף חושים. קשה להמשיך לספר על הספר כי זה מעין ספר כזה שקשה לתאר את העלילה הגדושה שלו והעמוקה. זה ספר שקוראים, חושבים, ממשיכים לקרוא, מעבדים את המידע ומתמכרים. אופיר טושה גופלה אוהב להכניס לספריו נישות בדיוניות שחותרות למימדים פילוסופיים עליהם ניתן להמשיך לחשוב רבות גם בתום הקריאה. ממילצה מאוד על קריאת הספר הזה, אני מאוד נהניתי.
כל מה שקרה שם באמתברין גרינווד9כשסיימתי את הספר אמרתי לעצמי "וואו", אך אותה תחושת התפעלות עמוקה שחשתי בסוף לא ליוותה אותי לאורך הקריאה כולה. אין ספק שאפקט האחרוניות בספר הזה משאיר חוויה חיובית, שכן, החל מאמצע הספר ישנה עלילה סוחפת ולא יכולתי להורידו מהידיים. לצערי, קריאת החצי הראשון של הספר נגררה עבורי על פני עשרה ימים בהם אפילו שקלתי לנטוש את הספר בשל ההתקדמות האיטית של העלילה. אני מבינה את הרצון של הסופרת לבנות את מערכת היחסים הטרומית בין הדמויות בצורה אמינה אבל זה היה איטי מדי לפעמים עד לכדי ייאוש. בכל מקרה, בתור אחת שאף פעם לא נוטשת ספר באמצע, הפעם בניגוד לספרים אחרים היה לפחות שווה להמתין ולסבול את כל החלק המסטיקי והארוך. אחרי שעות קריאה באמצע הספר מגיעים באמת לליבת הסיפור והמערכת היחסים בין וייבי לקלן קורמת עור וגידים. ספר שמעורר לא מעט קונפליקטים פנימיים אבל בעיקר אמפתיה מוגזמת (ההופכת למטרידה עם קריאת הספר) למערכת יחסית שכנראה לא הייתה מקבלת על ידי אור ירוק במציאות לפי הנורמות שחונכתי עליהם. ממליצה לקרוא ולו רק כדי להתעמת עם עצמך ועם עמדותיך, כי זה מעניין מאוד. אחרי שקוראים את "כל מה שקרה שם באמת" לפעמים הנורמות נראות רק אוסף של כללים שנועדו כדי לשמור על הסדר החברתי אבל לא בהכרח נכונים לכולנו. בגדול אני ממליצה, רק תנסו לקרוא את החצי הראשון מהר ולא להתעכב יותר מדי כי העניין האמיתי מגיע בחלקו השני של הספר.
ארבעה אבותאמיר זיו11הספר מורכב משלושה סיפורים קצרים וכל אחד מהם הוא כמו ממתק בפני עצמו. הסיפור הראשון בתחילתו מעט טרחני אך לאחר זמן קצר נשאבים אליו ומתומו כבר קראתי את הספר בנשימה אחת. פחות אהבתי את הסוף, אפילו לרגע תהיתי מה קרה וקראתי אותו כמה פעמים כדי להיות סגורה על עצמי. ספר מעולה של אמיר זיו- סופר ישראלי וזה מאוד נחמד לפרגן מעת לעת לסופרים כחול לבן. סך הכל מומלץ. 4 פלפלים צהובים
פרנסוס על גלגליםכריסטופר מורלי2אין לי מושג איך זה הגיע אלי בגרסה הדיגיטלית אבל יום אחד הספר הקטן הזה הופיע שם. האמת? לא היה קורה אם הוא לא היה מופיע שם בטעות. לא התלהבתי אבל נחמד :)
הפלא של אנהאמה דונהיו840 עמודים לפני הסוף. אין לי כל כך מה לפרט, הספר פשוט לא עניין אותי מתחילתו ועד עכשיו. אולי זה בגלל שכל האווירה הדתית הזאת הכבידה עלי, כולל הציטוטים מספרי הקודש. לא סחף אותי בכלל, רק מחכה שייגמר. הספר הזה שוב הזכיר לי שכדאי לי להיות נאמנה לעצמי ופשוט לשחרר בשלב מוקדם יותר כשאין לי חיבור עם הספר. מתחילה לאחריו את "והיום איננו כלה", מחכה כבר לתהחיל אותו בתקווה שיהיה מרתק.
החברה הגאונהאלנה פרנטה9לילה ולנה, ספיר וסופי, קייט וקים- מצטערת אבל זה לא באמת הצליח לתפוס אותי ולא מבינה מה כל כך מיוחד בחברות הזאת. קצת מאכזב לשמוע תשבוחות מכל עבר על הספר ולהרגיש אני היחידה שלא מתחברת, אולי עבודת יחצנות טובה יכולה להשפיע על חוות דעת טובה. הרגשתי שהסיפור יכול להיות סיפור של מלא חברות, ואולי עכשיו זה יהיה באופנה, לכתוב טרילוגיות על מערכות יחסים בין חברות לאורך השנים. בעודי קוראת את הספר, רק חיכיתי שכבר יגיע הפיק, שיקרה איזשהו שינוי שיגרום לי לא לעזוב את הספר. לצערי זה לא קרה, והעמודים הרגישו כבדים (אפילו שקראתי דיגיטלי) העמודים סירבו לעבור קדימה והכל קרה לי לאט עד לכדי שיעמום. יכול להיות שיש איזשהו משהו שקורה בכרכים הבאים, אבל לא יודעת אם זה שווה את הסבל. מילה אחת טובה זה להוצאה לאור, לצוות היח"צ שהצליח לגרום לספר בינוני להיות נקרא כל כך ולקבל אינספור שבחים. את חוות הדעת שלי שום ביקרת ממומנת (וגם אובייקטיבית) לא תקנה. לא אהבתי.
תאמינו או לאמירי וורצל4תאמינו או לא- לצערי אני לא מאמינה שקראתי את הספר הזה. זוהר דמות קצת משונה, המעוררת אמפתיה נתקלת בעורך דין שמנסה לעזור לה לאחר שמאיימים על חייה. לצערי הספר הזה מנסה למתוח, אבל אי אפשר להגדיר אותו כספר מתח כי הוא לא באמת מצליח לעשות את העבודה. באחד מהקטעים שאמורים להיות מותחים, אני מצאתי את עצמי מגחכת ואולי זה גם אמור להיות חלק מהספר. הרגשתי שאני קוראת ספר שנכתב מזמן, לא מאוד מתחכם, הזוי, קצת ספר אולי לנוער. אם אתם מנסים כמוני, גם להעביר כמה שעות בבריכה לכו על זה, אבל אתם באמת לא חייבים.
הזמירכריסטין האנה5עוד ספר על השואה? אוקיי, בואי נקרא. יצא לי בחיי לקרוא המון ספרים על השואה, ככל שעובר הזמן אני קוראת עוד ועוד ספרים מזווית שאינה יהודית והנושא מעניין אותי אף יותר. הזמיר מגיש לנו את הסיפור הצרפתי (נשים נוצריות) והוא מגיש אותו טוב, עסיסי וממכר לאורך הספר כולו. אני לא אוהבת בביקורות לכתוב על מה הספר, כי בשביל זה המציאו את גבו, אבל אין ספק שהזמיר גרם לי לשבת שעות ארוכות מבלי להרפות מכריכתו תוך כסיסת ציפורניים. אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה ואני מאוד ממליצה עליו.
טירת הזכוכית - מהדורה מחודשתג'אנט וולס2אני חושבת שהכל כבר נאמר כל הספר הזה, קראתי אותו תוך יומיים מרוב שהוא מוצלח. הלוואי וכל הספרים היו טובים כמו זה, מה שמוסיף לו מימד הרבה יותר מעניין זה שהוא מבוסס על סיפור אמיתי ואישי של הסופרת. אחרי הקריאה, חיפשתי בגוגל וביטיוב את כל הראיונות איתה. ספר מעבר למומלץ, אם היה עשרה כוכבים גם את זה הייתי נותנת לו.
המתיקות שבשכחהקריסטין הרמל36הקופסא הזו עם הכנפיים שעפה בשמיים תמיד מלחיצה אותי. "הסרטים" על קלקולים אפשריים של מטוסים מביאה אותי לחשוב על דרכים איך להסיט את המחשבות למקומות אחרים. לכן הספר הזה היה מושלם לטיסה. גם אם קצרה. יש לציין שהספר "עף" מהר יותר מכנפיים. הוא מתקתק משום כל המתכונים המתוקים שבו. הוא גם מר בגלל זיכרונות השואה והבריחה שבו. הוא רומנטי כי יש בו אהבה כמו בסרטים. זהו ספר שמאמין באהבה "עד שהמוות יפריד". העלילה מעבירה חוט מהעבר לעתיד כמין מטוטלת זהו סיפור שמתמקד ב 4 דורות של אופים. העלילה גורמת לקורא להעריך עסקים של משפחות שעוברות מדור לדור. זה נוסך בקורא הרגשה שצריך לשמור ולשמר עסקים כאלה. כשאני מגיעה בשיטוטי לרחובות בהן יש חנויות קטנות ומטריפות אני הכי מאושרת. יש שם נגיעה אישית בכל פריט. יש פעמון על הדלת. מוזיקה שכנראה בעל החנות מטורף עלייה. העיצוב שכנראה מקורו בטעם אישי ופחות מסחרי משדר אווירה שונה מבתי כל בו גדולים שהקונים הולכים שם לאיבוד. כדי לא לעשות ספוילרים ועדיין לספק סקירה ראויה רק אומר שיש בעלילה מוטיבים שבהחלט שווים לחשוב עליהם גם היום. מוטיבים שאהבתי מאוד. על העלילה: הופ קמה לפנות בוקר לקונדיטוריה. מכניסה מגש דניש, מוציאה קרואסונים, מערבבת, מקמחת, מכינה את הקונדיטוריה לרגע שבה אנשים יכנסו לקפה ומאפה שימתיק להם את היום. העלילה מתחילה ונגמרת בקונדיטוריית "כוכב הצפון" שבקייפ קוד ארה"ב. יש לה ילדה מתבגרת זועפת בגלל הגירושין שהוריה עוברים. יש לה כמה מחזרים שהיא מנפנפת וסבתא חולת אלצהיימר. עד כאן מסובך אבל לא כמו הסיבוך הרציני בהמשך כשתגלה מי היא ומאיפה באה. כשתיסע לפריז ותדבר עם אנשים עם מספרים על הידיים. עם תמונות וסיפורים שיגרמו לה לבכות ולרעוד. עם חיפוש אנשים אבודים וחיבור ביניהם. ועם חוש ריח מפותח שגרם לה להגיע למאפייה של מוסלמים ולגילויים מרעישים על 3 דתות שהתכנסו יחדיו בכדי להילחם באיש מטורף עם שפם שסחף והרס כמעט את העולם. הגילוי המרעיש מבחינתי הוא שבצרפת מוסלמים נוצרים ויהודים חברו יחדיו והחביאו יהודים שברחו מהחיילים הנאצים. בעולם תקין זה בדיוק מה שהייתי מצפה שיעשה. זה לא ספר עמוק, זה לא ספר עם עברית יפה "שמפילה אותך לקרשים" אך זה ספר עם סיפור נפלא שנקרא בלגימה אחת. סיפור שקל להזדהות אתו. ולמי שאוהב לאפות כמוני יש מתכונים נפלאים. עוגיות מרנג בן לילה/מתכון אחד מהרבים שישנם בספר חומרים: 2 חלבונים חצי כוס סוכר 1 כפית תמצית וניל חצי כוס שוקולד צ'יפס הוראות הכנה: מחממים תנור ל 180 מעלות מקציפים חלבונים במהירות גבוהה מוסיפים סוכר באיטיות מאטים הקצפה ומוסיפים וניל מקפלים שוקולד צ'יפס פנימה בעדינות יוצקים בכפית לתבנית מכניסים את התבנית לתנור מכבים תנור ומשאירים את התבנית לכל הלילה ובבוקר הפתעה גדולה בתאבון....
המתיקות שבשכחהקריסטין הרמל15עכשיו זה ברור לי: 'קריסטין הרמל' "not my cup of tea". לא מתחברת לסגנון כתיבתה, לניסוח ולהשתדלות המתמדת להסביר לקורא/ת כל משפט, הגיג , או התפתחות בעלילה. "אני מעיפה מבט בשעון....אני קופאת לרגע...אני רגילה לאחרונה... אני בולעת רוק....אני נכנסת...." כל הניסוח הזה של "אני ואני" נמצא בתוך פסקה אחת!! בלתי נסבל מבחינתי :) הסיפור נסוב על הופ (36) גרושה + ילדה הנאלצת לחזור לבית ילדותה על מנת לעבוד בקונדיטוריה 'כוכב הצפון' שהקימה סבתה רוז החולה בשיטיון (דמנציה). לרוז המאמי יש רגעים של צלילות, בהם היא חושפת סודות רחוקים. הנושא הוא מעניין, אבל הרדידות של הכתיבה הכריעה את הכף, ובעמוד 57 סגרתי את הספר. הספר מוגדר "רב מכר עולמי" ועפ"י סקירה של גוגל 94% סימנו לייק, אצלי זה לא עבר. התחברתי לביקורות הפחות אוהדות כמו: כתיבה דלה, קיטש אמריקאי, משעמם וצפוי, שטחי, וכמו שכתבה שרון, לכאורה כל המרכיבים קיימים , אך הספר רדוד מאוד. בשורה התחתונה, ספר שהוא מעין אופרת סבון טלוויזיונית. אפשר לוותר.
המתיקות שבשכחהקריסטין הרמל2"ספר מרגש עם תוכן עמוק שעוסק בכוחם של זיכרונות ובקשרים בין-דוריים. מה שהופך את הקריאה לחוויה כל כך מיוחדת היא הכתיבה המצוינת של קריסטין הרמל – היא כותבת בצורה סוחפת ואינטליגנטית שפשוט 'שואבת' אותך פנימה אל תוך הסיפור המשפחתי. למרות הרקע ההיסטורי הלא פשוט, הספר שומר על טון של תקווה ואופטימיות ולא מרגיש מעיק. מומלץ מאוד למי שמחפשת ספר עם לב ועומק שנכתב על ידי סופרת שיודעת להחזיק את הקורא מהרגע הראשון."
המתיקות שבשכחהקריסטין הרמל8קוראת את הביקורות ולא כ"כ מבינה למה מעקמים את האף. סיימתי לקרוא אותו היום ואני נפעמת. כן, אולי העלילה צפויה (באופן מסויים, לפעמים היא דווקא די מפתיעה) אני דור שלישי לשואה ולכל סיפור או אזכור אני מתייחסת ביראת כבוד. גם לי במשפחה יש תעלומה שלא נפתרה וכבר מאוחר מידי. הסיטואציות הבין דוריות שקושרות ולא קשורות לשואה, אלא גם ליחסים, לפתיחות, למסורת משפחית נגעו בנקודות מאוד רגישות וחבויות של ליבי. הספר נקרא מאוד בקלילות, ואני סולחת על כך שהוא לא סחט דמעות. יצאתי עם תובנות מסויימות לגבי ראיה שלי את בני משפחתי וזה מספיק לי, ועל כך אני מודה. הייתי אומרת על הספר - יש יפים ממך, אבל אין יפה כמוך. אה, והכנתי עוגיות שקדים לפי אחד המתכונים של הספר, והן דומות להפליא לעוגיות שסבתא שלי הייתה עושה.
המתיקות שבשכחהקריסטין הרמל6הופ, בעלת קונדיטוריה שהיתה בבעלות משפחתה במשך כ-60 שנה מגלה דרך סבתה חולת האלצהיימר שחווה רגע של צלילות על העבר המשפחתי שלה. מאוד קיטשי, מתקתק ודי צפוי. אני רואה שאני ממש בדעת מיעוט כאן, אבל לא אהבתי את הספר. אולי הגעתי עם ציפיות גבוהות מדי. כן, הוא נחמד, מרגש, אבל באמת שקראתי ספרי שואה טובים יותר. בתור ישראלית, יהודיה (אשכנזיה) העיסוק בנושא כאן הרגיש לי שטחי ולעוס. הרגשתי שאני קוראת ספר שנמצא ברשימת קריאה בתיכון של פרבר אמריקאי. בכלל, הרגשתי במהלך הקריאה שהספר הזה מכוון לקהל האמריקאי שלא מכיר ולא מחובר לנושא והספר בא להפגיש אותו עם השואה והיהדות באופן כללי בפעם הראשונה (כן אני יודעת שזה נורא סטראוטיפי לכתוב את זה). הרגשתי שבארבע מאות העמודים של הספר הסופרת ניסתה בכל מאודה לדחוס כמה שיותר הסברים ליהדות, היהדות ביחס לדתות אחרות, מונותאיזם, ואפילו אסון התאומים השתרבב לו (הרי חייבת להיות נגיעה אליו, לא?). זהו ספרה הראשון של קריסטין הרמל שאני קוראת וכרגע אין לי כל כך חשק להמשיך לספרים האחרים. מה שכן, אני מודה לה על כל המתכונים שיש בספר. בתי ואני אוהבות להעביר זמן איכות באפייה בסופי השבוע, אז יש לנו מתכונים חדשים להשתמש בהם.
המתיקות שבשכחהקריסטין הרמל5ספר משעמם וצפוי אין כמעט סיפור, ספר שמנסה לצייר איזה אוטופיה שלא קיימת בין הדתות (ודאי המוסלמית) שכולם טובים אם המתכונים טובים אז אולי היה שווה לקרוא
המתיקות שבשכחהקריסטין הרמל4רומן פשוט, סיפור אהבה פשוט, המערבב את שלוש הדתות לאידיליה פרוגרסיבית לצערי רחוקה מהמציאות. יחד עם מוראות השואה מטובלית במטעמים מתוקים, וכל זה עטוף בנצנצים וורודים של סיפור אהבה מתקתק. למרות זאת אהבתי את הסיפור והעלילה וגם אני התאהבתי בגיבורה הופ.
המתיקות שבשכחהקריסטין הרמל24זהירות - קלקלנים! באמת מתיקות. הכול מתוק מסביב - חלק גדול מן הספר מתרחש בבית קפה ובמאפייה הצמודה לו. בספר משובצים מתכונים של המאפים המתוקים המוזכרים בו. והמתיקות היא לא רק זו שמשמינה ומעלה את רמת הסוכר בדם, אלא גם מתיקות מרגיזה בעלילה. אמנם יש הרבה צרות, נישואים שהתפרקו בגלל ניכור ובגידה, מחלות ומוות, קשיים כלכליים חמורים - המאפייה שנמצאת בבעלות המשפחה כבר שלושה דורות עומדת להיסגר בגלל חובות וחוסר יכולת לקבל אשראי בבנק - אבל כמובן שאנשים טובים באים לעזרה, ושמעבר לפינה מצפה אהבה. ומעל לכול - יש מתיקות שבסגירה המתקתקה של כל המעגלים האפשריים - הרומנטיקה מנצחת את הנאצים, את המרחקים הפיזיים ואת מרחק הזמן. באיזשהו שלב המתיקות הזאת מעוררת בחילה - הסופרת כל כך נחושה להראות לנו שהכול טוב ויפה שהספר הופך לעתים לדידקטי ממש. תוכלו להבין כמה אחוות העמים והדתות חזקה מכול - הרי המוסלמים השתתפו בהמוניהם בהצלת יהודי צרפת, כאחיהם הנוצרים. מעניין מי היו אלה שרצחו יהודים רבים כל כך - אולי חייזרים מן החלל החיצון? הרי בני אברהם - הנוצרים המוסלמים והיהודים - רק סייעו זה לזה להינצל. מהי המתיקות שבשכחה? רוז, הסבתא המאושפזת במוסד לחולי אלצהיימר, שכחה הכול, אינה זוכרת שבתה היחידה נפטרה, אינה מכירה את נכדתה הופ ואת נינתה אנני, אינה זוכרת את קורות חייה. אך מפעם לפעם יש שעות של חסד וערפל השכחה (המתוק כנראה) מתפוגג לזמן קצר. באחת מאותן שעות חסד מצליחה רוז להעלות על הכתב רשימה של שמות ודורשת מנכדתה לנסוע בהקדם לפריז כדי לגלות מה עלה בגורל האנשים הללו. החיפוש מגלה את ההיסטוריה האמתית של רוז, זו שהקפידה להשכיח ולמחוק במהלך חייה. מסתבר שרוז איננה מי שהכול חשבו שהיא. היא יהודייה שהתאהבה בחייל אמריקני במלחמת העולם והגיעה בעזרתו לארה"ב. משפחתה נספתה בשואה. החיפוש גם מגלה אנשים חיים, לא כולם נספו בשואה. יש עדיין אנשים שזוכרים את רוז ומתגעגעים אליה. סיום הספר מביא את הדרמה המתקתקה לשיא. יש איחוד ומוות מתוזמר היטב. והכול בא על מקומו בשלום - הופ מוצאת אהבה וכסף שמכסה ברווח את כל חובותיה ומבטיח את המשך הקיום של המאפייה. אז למה בכל זאת דירגתי את הספר כספר טוב? רק בגלל המחשבות שמבעבעות אצלי מאז שקראתי אותו. ספר שמצליח להשאיר רושם ולעורר נחשול של מחשבות וזיכרונות הוא כנראה ספר טוב. הוריי ניצולי שואה. בזיכרונו של כל אחד מהם מאוחסנים עשרות אנשים, אולי מאות, שאיש אינו זוכר אותם עוד. ואינני מתכוונת רק לקרובי המשפחה, שלפחות את שמותיהם של רבים מהם אנו יודעים ומשמרים. שרדו תמונות של מעטים מהם בלבד. בזיכרונם של אבי ושל אמי טמונים פנים ושמות (לפעמים רק פנים) של מאות אנשים - הילדים שלמדו אתם במהלך השנים, השכנים בעיירה, הסוחרים ובעלי המלאכה, הרופא שתפר את הפצע בברך, הילדים ששיחקו עמהם. לאמי יש תמונת כיתה א' שבה למדה. אינני יודעת באיזה נס ניצלה דווקא תמונה זו. מהילדים המצולמים בה ומורתם שרדו רק אמי ואחותה - מי זוכר את הילד השמנמן הממושקף ואת הילדה בעלת הצמות הדקות? איש לא הציל אותם. אין מתיקות בשכחה. אין מתיקות גם בזיכרון, אבל טמונה בו חובה ואחריות. פיזור אבקת סוכר דקה על ההיסטוריה אינו ממתיק אותה אלא חוטא לאמת ולזיכרון.
המתיקות שבשכחהקריסטין הרמל3ספר מרתק ומעניין. מספר על השואה, על קשר בין דורי וגם על אהבה שנמחקה (לא לגמרי). סיפור תעלומה ממש טוב. נהנתי מהתיאורים של המאפייה והקשר שלה לסיפור כולו. הרחתי אפילו את ריח המאפים. ממליצה!