****



ילדים לא מבינים כלום. זו אחת התכונות הנפלאות והנוגעות ללב ביותר שלהם. זו לא הנאיביות או התמימות, אלא חוסר הידע, הבורות המופלאה הזאת שאין לנו, כמבוגרים, את היכולת לחוות יותר. אנחנו לא יכולים שלא-לדעת (to un-know) את מה שאנחנו כבר יודעים. הבמאי דיוויד לינץ' אמר פעם שכשאנחנו מתבגרים, אנחנו חשים שאנחנו מבינים את העולם טוב יותר, כשמה שאנחנו למעשה מרגישים הוא הצטמצמותו של הדמיון.

אחת הטר

אתמול הייתי בתוך חדר, שלשום הייתי בתוך חדר, לפני שלשום הייתי בתוך חדר וגם היום הייתי בתוך חדר. ממש ממש עכשיו יצאתי מהחדר וזה רק בשביל לכתוב ביקורת על הספר הזה במחשב. ואין לי מחשב בחדר, הוא שייך לכווולם, ולא רק לי.
עכשיו אם כבר אני מדבר על החדר שלי, אז אני רוצה לבקש מכם לעצום את העיניים שלכם חזזזק חזזזק ולדמיין טוב טוב את איך נראה החדר שלי.
הוא פשוט פשוט ולא משהו מיוחד. יש בו דלת, יש חלון ושטיח ו

העובדה הפשוטה היא שהספר הזה לפת לי את הלב באופן שלא קורה לי לעיתים קרובות. מהרגע שפתחתי אותו, לא יכולתי להניח אותו, וכשנאלצתי לעשות זאת, הוא נכנס לי לחלומות, למחשבות, הלך איתי לעבודה וחזר איתי הביתה. סיפור על אישה וילד לכודים בתוך חדר קטן ולא יכולים לצאת שנים על גבי שנים, זה סיפור שמחרפן אותי. זה מעלה בי מחשבות אינסופיות, מעיק, מעציב, מטריף... אני קוראת וכל כך רוצה לראות אותם יוצאים לחופשי עד ש

אחרי ׳מחניים׳ (הנערים מרחוב פאל) זהו כנראה הספר העצוב ביותר שקראתי. הוא עצוב לא בגלל שהילד מרגיש עצמו אומלל, אלא להיפך - אמא שלו הצליחה לייצר לו עולם נורמלי יחסית, והעולם שלו, העולם היחיד שהוא מכיר, הוא עולם מאושר. הוא לא סובל מבדידות או משעמום או מגעגועים למה שאינו מכיר. לעומת זאת, הגעתי לרמת הזדהות מוחלטת עם האמא והאומללות שלה קורעת לב. היכולת והכוח שלה, למרות הכל, לקום מהמיטה ולהיות אמא מושלמת,

אז כמה נקודות מגיעות לג'ק ולאמו נטולת השם, עשר? ואולי שבע? האם הספר מופלא, ואולי טרחני, האם זוהי יצירה גדולה, או שמא סיפור בינוני. טוב, בואו נתחיל מהתחלה, כלומר מחדר, ואחר כך נעבור להבבחוץ, בלשונו של ג'ק.
היה היה סיפור מבעית על אשה צעירה ובנה בן החמש, שחיים בחדר, בכליאה מזוויעה נוסח הסיפור של משפחת פריצל האוסטרית.
מי שמחפש ריגושים זולים ומציצנות נמוכה, מוטב שישים את חדר במדף הספרים וילך לצפות

ח ד ר - <mark>אמה דונהיו</mark>

במקרים רבים איני נוהגת לכתוב את תוכן הספר. במקרה של "חדר", אני בטוחה שאיני רוצה לספר לכם את התוכן, כי גורם ההפתעה הוא החשוב מכל והוא ממתין לכם. יחד עם זאת, ייתכן מאוד שבביקורות אחרות כבר סיפרו לכם את הפואנטה וחבל.

הספר כתוב מנקודת ראות של ילד בן חמש אשר נולד וגדל עד גיל זה בסביבה סגורה ומסוגרת, ללא הכרת העולם החיצון, שלא בתנאי בני תמותה. המקום בו נולד וגדל הוא בסך הכ

ספר מעולה.
מזכיר במט את פרשת ג'וזף פריצל, המפלצת מאוסטריה.
הסיפור מסופר מנקודת ראותו של ג'ק פרי אינוסה של אמו ע"י ניק הזקן ,חוטפה.
ג'ק הוא ילד בן חמש שנולד בחדר, שבו הוא מקיים את עולמו הדמיוני, שבו הוא חי , מבלי לדעת על העולם בחוץ.
אמו שנחטפה בגיל 19 בדרכה מהאוניברסיטה משתמשת בג'ק לנסות לחלצם מהחדר המהווה כלוב בשבילה , האם יצליחו להחלץ ואם כן האם יסתגלו לחיים שבחוץ? איך תקבלם הסביבה, התקשור

ממש התלהבתי לפני קריאת הספר אבל אולי בגלל שציפיתי ליותר מידי התאכזבתי. הסיפור מעניין אבל אני הרגשתי שאפשר היה להעביר אותו בצורה הרבה יותר טובה (אני רוצה לקרוא אותו בשפת המקור אולי התפספס משהו בתרגום). הכתיבה מנקודת מבטו של הילד היא רעיון מצויין אבל אני הרגשתי ש<mark>אמה דונהיו</mark> לא עושה את זה טוב.אני לא האמנתי שאני מקשיבה לילד שמדבר וגם לפי דעתי היא לא חקרה את הנושא של הסיפור מספיק, ז"א אני חושבת שאם היא

משקף היטב את אופן החשיבה של ילד בן חמש שעבר את מה שעבר. הכתיבה אמינה. יש לא מעט קטעים שמעלים חיוך, שאני בתור קורא בוגר מבין ומקשר ומנתח. הגיבור כמובן נותר עם סימני שאלה.
יחד עם זאת בייחוד בתחילתו הספר מתיש, מעיק גם בגלל העלילה הכואבת וגם בגלל השפה של הילד שהיא נמוכה ומוגבלת ומקשה על הקריאה. המשכתי בקריאה ולמזלי הספר התגלה כיפה מאוד.
ממליץ ל<mark>אמה דונהיו</mark> לקרוא את המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה מאוחרת