באגדה הקלאסית בא הנסיך המוכשר ויפה התואר, והוא מנשק את הנסיכה היפהפיה, או מנעיל לה נעל, או מבצע אקט שגרתי אחר, ובכך מעיר אותה מתרדמתה רבת השנים או גואל אותה מחיים ארוכים ומשמימים. הם מתאהבים, נישאים זה לזה, וחיים באושר ועושר בארמון מפואר ומקושט עד עצם היום הזה.
האגדה המודרנית קצת הפוכה. יום אחד דיוויד עוזב את סמנתה, ובכך הוא מעיר אותה מתרדמה ארוכת שנים שבה היתה כל משך שנות נישואיהם. סמנתה אמנם היתה בעבר אדם בפני עצמו, ואפילו שרה בלהקת רוק קטנה. אבל אי שם בעבר היא הכירה את דיוויד, התחתנה, גידלה את בנם המשותף ו... וזהו, בעצם. העזיבה של דיוויד אמנם עצובה לה מאוד, אבל מסייעת לה בסופו של דבר להכיר את עצמה, למצוא מיצוי לכשרונותיה, ועוד. סם פוגשת אנשים טובים, חלקם באים לשכור חדר בדירתה והופכים להיות חברים. חלקם לא כאלה טובים כמו שנראה. היא מעצב מחדש את קשרי המשפחה שלה, ואת קשרי החברות, ובעצם מתעוררת לחיים.
הספר נחמד, קליל, עונה לכל כללי הסוגה הרומנטית-קלילה שבה הוא מצוי, יש בו הומור במידה, ורגשות במידה, והמון אמירות על החיים והיקום וכל השאר. ורק על שאלה אחת הוא לא עונה: למה סמנתה היתה כל כך רדומה, פסיבית, ומשעממת בתקופת הנישואים שלה, ולמה אי אפשר להיות גם רעיה, וגם אדם שלם ומלא עיסוקים ועניין במקביל?
















