ביקורת ספרותית על מחווה לשישה סופרים של המאה העשרים - פרוזה אחרת # מאת ג'ויס, קפקא, באבל, פוקנר, בורחס, קאמי
ספר בסדר

---

"מעטים מבקשים מספרים מה שספרים יכולים להעניק לנו. בדרך כלל אנו מתקרבים לספרים בדעות מעורפלות ומסוכסכות, מבקשים מסיפורת שתהא אמיתית, משירה שתהיה כוזבת, או מביוגרפיה שתחמיא, מהסטוריה שהיא תתקף את דעותינו הקדומות, אילו היינו יכולים לסלק את כל הדעות הקדומות האלה כאשר אנו קוראים, זו תהיה התחלה ראויה להערצה".

הלוואי והייתי יכול לגשת ליצירה ספרותית כלשהי משוחרר מדעות קדומות, מכבלי התפיסות הרווחות, מציפיות מתעתעות, בדיוק כפי שאמרה וירג'יניה וולף בציטוט לעיל. אפשר שכל צעדה ארוכה ומתישה ראוי לה להתחיל בספר צנוע, של סופר שוליים לא מוכר, של יצירה שלא זכתה לתשומת לב בתקווה שמטען הדעות הקדומות לגביה יהיה מזערי ככל האפשר, ואפשר יהיה לגשת ליצירה באופן נטול פניות, שוירג'יניה וולף הגדירה כ"התחלה ראויה להערצה" . אבל מה לעשות והספרון שקראתי שימש כאכסניה לסיפורים קצרים מפרי עטם של ענקי ספרות למיניהם: ג'יימס ג'ויס, פרנץ קפקא, איסאק באבל, ויליאם פוקנר, חורחה לואיס בורחס ואלבר קאמי.

לאחר שסיימתי את קריאת הקובץ, אזוק בכבלי דעותי הקדומות ומסנוור מהילותיהם של הסופרים הללו, עלי להודות שהקריאה לא היתה בהכרח חויה יוצאת דופן במיוחד. חלקם מאכזבים ואף משעממים.
משבעת הסיפורים בקובץ זה – איסאק באבל זכה משום מה בשני סיפורים – אהבתי במיוחד את "המתים" של ג'יימס ג'ויס. היכולת הנפלאה שלו - ואין זה בעיני דבר של מה בכך – "להרדים" את הקורא במשך למעלה ממחצית הספר בתיאור חי של מסיבה אצל רווקות עשירות בדבלין, לשתול לקראת סופה רמז קטן שמשנה באופן נפלא את זרימת העלילה לקראת סופה המעודן, המהורהר והקודר היא בפירוש מלאכת מחשבת ספרותית.

גם תיאורו הקצבי של בורחס, בסיפור "האיש מהפינה הוורודה" , מצטיין בסיפור קצבי המתנהל באווירה קסומה וריאלית של כבוד לטיני חם מזג המסופר באופן מהפנט.

המסה של קאמי "השיבה לטיפאזה", מצטיינת בעומק רב בכל הנוגע לגעגועים אל העבר שהיה ועל הווית הקיום האנושי. העבר הרחוק וזכרונות הנעורים נושאים את הגיבור אל העבר על אף שיודע הוא כי "שגעון הוא לחזור למקומות של ימי הנעורים ולרצות לשוב ולחוות כשאתה בן ארבעים את מה שאהבת או נהנית ממנו מאד כשהיית בן עשרים – שגעון גמור, שכמעט תמיד נענשים עליו". האם ציפיה מוקדמת זו תתגשם או שמא המבקר ימצא את אשר ביקש? התשובה של קאמי מעניינת וחכמה.

סיפורו של קפקא "מושבת עונשין" חוזר למעשה, כך ההתרשמתי, במידה לא מעטה על הרעיונות המרכזיים של "המשפט". הפעם הרחק באי נידח המשמש מושבת עונשין. הסיפור הוא פחות סטרילי, ולטעמי גם לא מחדש ביחס ל"משפט".

הסיפור של פוקנר "הראשונים" משקף את האתוס הגזעני וצמא הדם של אמריקה. זה שבעיני מוליד חדשות לבקרים את המטורפים המחסלים בצרורות יריבים אמיתיים, אך לרוב מדומיינים. פוקנר מצטיין בתיאור סביבת החיים של נער היוצא לטקס חניכה שבטי המסמל מעבר מהילדות לבגרות – הציד. לחובבי הז'אנר אפשר שזו חווית קריאה. אותי הסיפור הזה הגעיל – אבל יש בכך להעיד יותר על שלל דעותי הקדומות (ע''ע וירג'ינה וולף לעיל) מאשר על איכותו של הסיפור.

שני הסיפורים של איסאק באבל הם, לטעמי, החלשים שבקובץ. הם מחווירים בהשוואה לנציגים מרשימים יותר של הספרות הרוסית. עם זאת , בעיני, "שכר הסופרים הראשון שלי" טוב יותר מ"האווז הראשון שלי". הסיפור השני מדיף ניחוח לא נעים של תעמולה סובייטית. עם זאת, לא הייתי אומר שהם נטולי ערך, אני מוכן לנסות ולקרוא עוד מהסיפורים הקצרים בהם, על פי הדעות הרווחות, הצטיין.

השורה התחתונה: אוסף מעניין בעיקר בזכות ג'ויס, בורחס וקאמי. פחות בזכות האחרים. עם זאת, הרעיון לקבץ סופרים ידועים תחת קורת גג אחת היא בבחינת משב רוח מרענן. מומלץ בזכות "שלושת הצדיקים" - ג'ויס, בורחס וקאמי.

הדירוג: אפשר שמגיע לקובץ ארבעה כוכבים, אך אויה - הציפיות מרקיעות השחקים (וירג'יניה וולף כבר אמרתי?) שהכזיבו. שלושה כוכבים בלבד.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על מחווה לשישה סופרים של המאה העשרים - פרוזה אחרת #