“"מעטים מבקשים מספרים מה שספרים יכולים להעניק לנו. בדרך כלל אנו מתקרבים לספרים בדעות מעורפלות ומסוכסכות, מבקשים מסיפורת שתהא אמיתית, משירה שתהיה כוזבת, או מביוגרפיה שתחמיא, מהסטוריה שהיא תתקף את דעותינו הקדומות, אילו היינו יכולים לסלק את כל הדעות הקדומות האלה כאשר אנו קוראים, זו תהיה התחלה ראויה להערצה".

הלוואי והייתי יכול לגשת ליצירה ספרותית כלשהי משוחרר מדעות קדומות, מכבלי התפיסות הרווחות, מציפיות מתעתעות, בדיוק כפי שאמרה וירג'יניה וולף בציטוט לעיל. אפשר שכל צעדה ארוכה ומתישה ראוי לה להתחיל בספר צנוע, של סופר שוליים לא מוכר, של יצירה שלא זכתה לתשומת לב בתקווה שמטען הדעות הקדומות לגביה יהיה מזערי ככל האפשר, ואפשר יהיה לגשת ליצירה באופן נטול פניות, שוירג'יניה וולף הגדירה כ"התחלה ראויה להערצה" . אבל מה לעשות והספרון שקראתי שימש כאכסניה לסיפורים קצרים מפרי עטם של ענקי ספרות למיניהם: ג'יימס ג'ויס, פרנץ קפקא, איסאק באבל, ויליאם פוקנר, חורחה לואיס בורחס ואלבר קאמי.

לאחר שסיימתי את קריאת הקובץ, אזוק בכבלי דעותי הקדומות ומסנוור מהילותיהם של הסופרים הללו, עלי להודות שהקריאה לא היתה בהכרח חויה יוצאת דופן במיוחד. חלקם מאכזבים ואף משעממים.
משבעת הסיפורים בקובץ זה – איסאק באבל זכה משום מה בשני סיפורים – אהבתי במיוחד את "המתים" של ג'יימס ג'ויס. היכולת הנפלאה שלו - ואין זה בעיני דבר של מה בכך – "להרדים" את הקורא במשך למעלה ממחצית הספר בתיאור חי של מסיבה אצל רווקות עשירות בדבלין, לשתול לקראת סופה רמז קטן שמשנה באופן נפלא את זרימת העלילה לקראת סופה המעודן, המהורהר והקודר היא בפירוש מלאכת מחשבת ספרותית.

גם תיאורו הקצבי של בורחס, בסיפור "האיש מהפינה הוורודה" , מצטיין בסיפור קצבי המתנהל באווירה קסומה וריאלית של כבוד לטיני חם מזג המסופר באופן מהפנט.

המסה של קאמי "השיבה לטיפאזה", מצטיינת בעומק רב בכל הנוגע לגעגועים אל העבר שהיה ועל הווית הקיום האנושי. העבר הרחוק וזכרונות הנעורים נושאים את הגיבור אל העבר על אף שיודע הוא כי "שגעון הוא לחזור למקומות של ימי הנעורים ולרצות לשוב ולחוות כשאתה בן ארבעים את מה שאהבת או נהנית ממנו מאד כשהיית בן עשרים – שגעון גמור, שכמעט תמיד נענשים עליו". האם ציפיה מוקדמת זו תתגשם או שמא המבקר ימצא את אשר ביקש? התשובה של קאמי מעניינת וחכמה.

סיפורו של קפקא "מושבת עונשין" חוזר למעשה, כך ההתרשמתי, במידה לא מעטה על הרעיונות המרכזיים של "המשפט". הפעם הרחק באי נידח המשמש מושבת עונשין. הסיפור הוא פחות סטרילי, ולטעמי גם לא מחדש ביחס ל"משפט".

הסיפור של פוקנר "הראשונים" משקף את האתוס הגזעני וצמא הדם של אמריקה. זה שבעיני מוליד חדשות לבקרים את המטורפים המחסלים בצרורות יריבים אמיתיים, אך לרוב מדומיינים. פוקנר מצטיין בתיאור סביבת החיים של נער היוצא לטקס חניכה שבטי המסמל מעבר מהילדות לבגרות – הציד. לחובבי הז'אנר אפשר שזו חווית קריאה. אותי הסיפור הזה הגעיל – אבל יש בכך להעיד יותר על שלל דעותי הקדומות (ע''ע וירג'ינה וולף לעיל) מאשר על איכותו של הסיפור.

שני הסיפורים של איסאק באבל הם, לטעמי, החלשים שבקובץ. הם מחווירים בהשוואה לנציגים מרשימים יותר של הספרות הרוסית. עם זאת , בעיני, "שכר הסופרים הראשון שלי" טוב יותר מ"האווז הראשון שלי". הסיפור השני מדיף ניחוח לא נעים של תעמולה סובייטית. עם זאת, לא הייתי אומר שהם נטולי ערך, אני מוכן לנסות ולקרוא עוד מהסיפורים הקצרים בהם, על פי הדעות הרווחות, הצטיין.

השורה התחתונה: אוסף מעניין בעיקר בזכות ג'ויס, בורחס וקאמי. פחות בזכות האחרים. עם זאת, הרעיון לקבץ סופרים ידועים תחת קורת גג אחת היא בבחינת משב רוח מרענן. מומלץ בזכות "שלושת הצדיקים" - ג'ויס, בורחס וקאמי.

הדירוג: אפשר שמגיע לקובץ ארבעה כוכבים, אך אויה - הציפיות מרקיעות השחקים (וירג'יניה וולף כבר אמרתי?) שהכזיבו. שלושה כוכבים בלבד.”

“זהו ספר צנום אך למרות אורכו הספר כתוב היטב ,בכל סיפור אנו נכנסים אל עולמו של הכותב בתחילת דרכו [אולי חוץ משני סיפורים של קפקא ופוקנר שאלה סיפורים שהם בשיא תפארתם ]
מאוד אהבתי את הסיפורים.
הספר מאגד את סיפוריהם של ויליאם פוקנר ,ג'יימס ג'ויס , באבל , פרנץ קפקא ,אלבר קאמי ובורחס.
אישית ? סיפוריהם של ג'יימס ג'ויס , אלבר קאמי וויליאם פוקנר הם האהובים עלי ביותר, כתיבתם הייתה יפיפייה , עשירה בתיאורים , אנושית ולמרות מספר העמודים המועט הצליחו להעביר מסר חשוב ,במיוחד סיפורו של ג'ויס שהשאירני עם טעם של עוד . כמובן גם בורחס כתב בצורה יוצאת מהכלל וגם באבל כתב טוב מאוד אך את סיפוריו של באבל אהבתי מעט פחות.
ספר מומלץ שלא ייקח לכם הרבה זמן לסיימו ,פנינה קטנה וספרותית.”

“"אז, תחת האור הזוהר של חודש דצמבר מצאתי בדיוק את מה שלמענו באתי, והוא ניתן לי על אפם ועל חמתם של הזמנים והעולם, ניתן לי לבדי בתוך הטבע השומם הזה". פסוק זה מתוך "שיבה לטיפזה" של הגאון אלבר קאמי מגלם את הוויתו של הספר בתוכי. ספר זה מקבץ בתוכו את המאה ה-20 על כול צדדיה, מן הטובים שבהם ועד לרעים ואכזרים, מן העצובים שבהם ועד לשמחים וכדומה... הספר הזה פשוט הילך עליי קסמים.
אתחיל ב-"המתים" של ג'ימס ג'ויס, הסופר ג'ימס ג'ויס ניסה להעביר אל קוראיו קומץ מן התרבות של המאה ה-20 והו הו כמה הוא הצליח! מצאתי את עצמי לא פעם צוחקת או מזילה דמעה מן הכתוב, אולי בשל חדות העין של ג'ויס ואולי בשל דרכו להעביר אל הקורא מעולמו שלו, לא אדע, אבל גם אם כך וגם אם כך ג'ויס השאיר עליי מעיין קסם שלא במילים ניתן להסבירו.
ב-"במושבת העונשין" של קפקא ניתן להבחין עד כמה העולם אכזר ועד כמה צבאות ומלחמות רק הורסים אותו יותר. קפקא מראה לא רק את האכזריות של העולם, אלא גם בפרט את אכזריותו של האדם ובד בבד את הצדק שבו. הוא מראה לנו את המלחמה בינהם וגם מראה כי לא תמיד המשפט "צדיק וטוב לו רשע ורע לו" תואם את המציאות, אז מה עוד ניתן להגיד עליו חוץ מזה שהוא קוהלת של המאה ה-20? באמת אין לי מילים.
בסיפוריו של באבל, כמו בסיפוריו של קפקא, מספר באבל על אכזריותו של האדם, אך לא זו בלבד אלא גם על נפשם של הסופרים, היכולה להיות עדינה וטהורה ויכולה אף להיות גסה ומורשעת אך דבר אחד משותף יש בה והוא היכולת שלה לצאת מכול מצב שהוא בהתבוננת מעמיקה ונבונה ולבחון אותו על כול צדדיו הטובים והרעים.
"האיש מהפינה הוורודה" של בורחס מספר על היכולת של אדם למות בכול זמן שהוא ןבכול סיטואציה שהיא ועל האכזבה של בני האדם,(או הנטייה להתאכזב), על זה שעוד טרם הספיקו להכירו על כול צדדיו ונסיונם להכחיש זאת ולהגיד שהכירו אותו על כול צדדיו ועל כול תכונותיו.
ה-"ראשונים" של וילאם פוקנר מדבר גם הוא על האכזריות של האדם, אך בנוסף לזה על חופש ועל עבדות, על משעבדים ועל משועבדים, עכל החיים ועל המוות, ועל המוות, על נתינת חיים ועל לקיחתם, על ילדותיות ועל בגרות וכדומה... פוקנר פשוט לקח את הסוס ודהר עליו כמו מטורף.
ולסיום "שיבה לטיפזה" של אלבר קאמי המסכם את הכול במעיין רוח פילוסופית, מה עוד אפשר להגיד? הייתי שמחה רק אם לכול זה היו מצורפות כמה סופרות של אותה תקופה.”

“דרך מהנה ומסעירה להתוודע למספר סופרים גדולים של המאה העשרים.
מסתבר שלפעמים יצירה קטנה של מספר עמודים יכולה לצרוב כל כך את הנשמה, כמו סכין המסתובבת כך בתוך הלב. לכל יצירה הייתה עוצמה שונה ואורך חיים משלה.

המחווה מכילה את היצירות הבאות:
המתים - ג'יימס ג'ויס
האיש מן הפינה הורודה - חורחה לואיס בורחס
הראשונים - ויליאם פוקנר
שיבה לטיפזה - אלבר קאמי
במשובת העונשין - פרנץ קפקא
שכר הסופרים הראשון שלי - איסאק באבל
האווז הראשון שלי - איסאק באבל

אהבתי את הסגנון הספרותי של ג'ימס גויס. רב גוני בדמויותיו, הנופים והאווירה. אלוף. נהניתי מאוד.
במשובת העונשין, חוויה מסעירה. סכין הסתובבה לי בלב ובנפש.
איסאק באבל , אהבתי את שתי יצירותיו, משובבות הנפש.
הראשונים, מדהים. נהניתי מאוד.
האיש מהפינה הוורודה, חוויה מהנה ביותר.
אלבר קאמי, מעורר מחשבות לאחר סיום הקריאה.

היות ואלו סיפורים קצרים איני מספרת את תוכנן, כי ממילא הם קצרים ביותר.
מומלץ מאוד. מקסים.

הערה: בגרסה הדיגיטלית, שינו את הכריכה מחום לצבעוני משהו.”