****
גם אם אשתמש בדיוק באותם מרכיבים ותבלינים וזמני בישול, בחיים לא ייצא לי המרק-בצל המדוייק של אמא שלי. זה תמיד יהיה שונה. נכון? אז קשה להניח (ולצורך הדיון, בואו נשים בצד לרגע את אלוהים) שאם היינו יכולים לשחזר את המרק הקדמוני שממנו לפי התיאוריה נוצרו כל החיים כולם, היה מתפתח מכל האדים והגזים וחומצות האמינו בתהליך הארוך של התפצלויות התאים הברירה הטבעית, בדיוק אותו עולם שכולנו מכירים. די נאיבי ויומרני, שלא לומר מטופש, לחשוב שבסוף כל אחת מאינסוף האפשרויות שהיו יכולות לקרות, ימתין בסופו של דבר אדם לבן מחוייך לבוש בגאפ שמדבר אנגלית ומשלם בדולרים על הלאטה שלו מפולי קפה ברזילאים.
אז למה, ריבונו של עולם, שלושת רבעי מספרי הפנטזיה והאגדות האחרות מתרחשות באותו סוג של עולם ימי-ביניימי שבו יש נסיכות, מחוכים ואבירים, טירות ולפידים וחרבות, קשתות וחיצים, וכן, גם בני אדם וחמורים, סוסים ותפוחי אדמה? אני היחידי שרואה את "ההוביט" ומתפחלץ מזה שהגמדים מדברים באנגלית "עתיקה", יעני בריטית, או סקוטית, או אירית, או וולשית, העיקר לא אמריקאית, אבל כל אחד במבטא אחר ושאפילו סמוג הדרקון מדבר בפאקינג אנגלית?
יכול להיות שאני קטנוני. טוב, מה "יכול להיות"? אני קטנוני. ונודניק. אבל זה פנטזיה. פנטזיה! הלו, סופרים! תשתמשו בדמיון שלכם ותייצרו משהו אחר לשם שינוי, אחרת אני לא אוכל להימנע לחזור לחור במטריקס שזחלתי ממנו ולחשוב שוב ושוב ושוב, רגע, איפה השבע ממלכות האלה היו? באיזו שנה זה היה? למה שוב יש לנו גיבורה עשוייה לבלי חת שלא מודעת ליופיה הרב ושיש לה כוחות ושגודאמיט, גם היא טובה בחץ וקשת???? למה הם אומרים "חי הגבעות!" כשהם מופתעים, חי הימים האדירים?
אז אחרי שהורדתי את העניין הזה מהלב, אפשר להודות שיחסית לספר שמיועד אקסיומטית לבני נוער ושמשתמש, כאמור, כמעט בכל קלישאה ספרותית המקובלת בז'אנר, זה אחלה ספר. יש בו אגדה, ואומץ לב וקשיים ומתח ורומנטיקה (ואפילו קצת סקס מרומז, יוהו!), אבל יש בו גם כמה בעיות מובנות שגילחו לי חלק ניכר מההנאה.
העולם הפנטסטי הזה כולל אנשים רגילים (דהיינו מלכים ורוזנים, בעלי אדמות, פונדקאים, נפחים, אבירים, חיילים, כל מה שנמצא בתפריט) ולצידם אנשים שנולדו עם "כישרון" יוצא דופן במקביל להיותם בעלי שתי עיניים בצבעים שונים (מאיזו סיבה, חי הגבעות?), להלן "המחוננים". הכישרון שלהם גם הוא מותאם לסיפור וכולל למשל יכולת לראות את העתיד, לנבא את מזג האוויר, ליילד חזירונים או לצלות ארנבות על מדורה (אבל לא, נגיד, לתכנן חלליות או לטוס לירח - למרות שבעולם ההוא יש ירח, גאות, שפל, שלג, עצים, הרים, ביצי תרנגולות - זה לא העולם שלנו, נא לא לטעות, ילדים). בניגוד למה שמקובל כאן, המחוננים בעולם ההוא אינם דווקא מושא לקנאה אלא בדיוק להיפך, חוששים וסולדים מהם. למה? ככה. או שזו החלטה שרירותית, ונראה שיש מיליון כאלה בספר, או שזה כנראה לא עולם הישגי שבו תכונות חזקות או משובחות נחשבות לדבר טוב. שזה מוזר, לכל הפחות.
לקטסה, גיבורת הספר, יש כישרון להרוג. כן, כן, מה ששמעתם. להרוג. כבר בגיל שמונה היא הורגת במכה יחידה את הדודן שלה ששם עליה ידיים. מה שהגיע לו, ת'כלס. ופה מגיעה דווקא נקודה טובה בספר - הגירל פאוור. גיבורת הספר היא דמות חזקה, לא רק גיבורה, היא לא מיוסרת ממש וכמעט אין לה שום נקודות תורפה מובהקות (היא לא מודעת לעצמה, אבל זה נחשב דבר טוב גם אצלנו, במובן מסויים). אלא שהדמות שלה קצת מושלמת מדי, היא לא ממש מתחבטת בקונפליקטים אמיתיים והיא עושה כמעט את המובן מאליו בכל אחת מהסיטואציות שהיא נקלעת אליהן, ואי אפשר - חוץ מההערצה המובנית שכמעט כל קורא יחוש כלפי גיבורת הספר - להזדהות איתה באמת או להתחבר לדמות הספרותית שלה. היא לא מתעייפת ולא רעבה, פצעיה מחלימים במהירות וגם כשהיא מתאהבת היא שומרת על פאסון ולא נהפכת לרכיכה בכיינית שממציאה שמות חיבה מטופשים לנסיך שלה ולא חוקרת אותו למה הוא היה קריר באס.אמ.אס. האחרון שהוא שלח.
אבל באמת, חוץ מזה, ומעוד כמה חורים בעלילה - אחלה ספר.
וגם הסוף היה מהיר מדי.
והיו עוד כמה דברים, אבל לא חשוב עכשיו.
מומלץ.
****