ביקורת ספרותית על תעתועון (עם עובד) - ספריה לעם #535 מאת יצחק בן-נר
ספר מעולה

---

אזהרה - סקירה קשה ומתסכלת במיוחד

יש ספרים שמגיעים אלי בדרכים משונות, הגורמות לי לשאול את עצמי, האם זאת יד המקרה ? כך קרה לי עם תעתעון של יצחק בן נר, אתו מצאתי בפינת הספרים במועדון הכושר בו אני חבר, בעיתוי של אלימות גועשת, שחברה למסריו של הספר המספר על האינתיפאדה הראשונה. לעזאזל, אני אומר לעצמי, איך זה שחלפו להם עשרים ושמונה שנים, וחזרנו בדיוק לאותה נקודה, התקוממות עממית, שאף אחד לא יודע בדיוק, איך היא פרצה ואיך ומתי היא תסתיים.

התחלתי לקרוא את הספר, לפתע חזרו אלי הקולות והמראות ההם, בעצמה ובכאב. אמרתי לעצמי, למה אני צריך שוב לחזור לשם ולחטוף דיכאון, על מה שהיה, ועל מה שקורה לנו כעת. הנחתי את הספר בצד, וחזרתי אליו, כך לסירוגין מספר פעמים. לבסוף חזרתי לקרוא בו בכאב ובעצב, כי הדבר האחרון שנישאר לי, ולמעטים המרגשים כמוני, זה הצורך לדבר ולהסביר, למה בימים האלה אני מרגיש כל כך רע, ומדוע אני מתחיל לאבד תיקווה ?

מה היה שם בחאן יונס ברצועה, במרץ 1988, ארבע חודשים אחרי פרוץ האינתיפאדה הראשונה ?

האוטובוס העמוס לעייפה בציוד ובחיילי מילואים של חיל התותחנים, עצר במאהל מאולתר בפאתי חאן יונס, בפתח המחנה המתינה שורת עצורים ארוכה, הם ישבו שעות רבות, מורכני ראש, אזוקים באזיקוני פלסטיק, משמשים תמרור אזהרה לאוכלוסייה. ברוכים הבאים לשערי הגהנום חשבתי בליבי. בטרם הספקנו לסיים ולהניח את הציוד, השלכנו אל לב המאפליה, העירייה בה שלטה דלות נוראית. נשים לבושות שחור מכף רגל ועד ראש פסעו כמחזה מעולם אחר. עשן שחור היתמר מצמיגים בוערים. נערים בעלי מבטים רושפי שנאה ידו בנו אבנים. רדפנו אחריהם בכבדות וסרבול. שברנו את רגליהם של מי שנתפסו, כלשון ההוראה, לשבור להם את העצמות. אני יכול לספר על סיטואציות אלימות רבות, שבאותו רגע משמעותן, לא הובנה לי עד הסוף. ככול שחלף הזמן, הבנתי, שהם ואנחנו, הפכנו לחלק ממעגל טירוף ושנאה שליבה את עצמו ויצא מכלל שליטה. מעגל שאין לא סוף. הם הצליחו לגרור אותנו למקומות אפלים של אלימות, רוע אנושי ופסימיות.

תעתועון של בן נר הוא סיפורה של האינתיפאדה הראשונה כפי שמספרים אותה ארבע דמויות: הולי צידון, חייל בסדיר, עודד צידון, רופא, אביו של הולי, אלמן שאשתו נהרגה בפיגוע, חרדול, איש שירותי הביטחון, מישל סחטוט, חייל בשירות סדיר. ארבעתם מספרים, כל אחד בתורו, באמצעות מונולוגים, את סיפורם האישי, כאנשים שנקלעו כל אחד מסיבותיו לסיטואציה, של עימות אלים, המתבצע באמצעות, קללות, אבנים, מכות, השפלות והטלת פחד. מאבק אלים בו נחשפתי, לילד קטן, ערבי שהתפלש בסחי הביוב, הרים את ידו ואצבעותיו הקטנטנות מול פני בתנועת וי של ניצחון. האם הוא פחד, כשהבטתי בו, דרכו הבנתי שאנחנו בעצם מפחדים מעצמנו. תעתעון, הציף בפני תחושה ישנה וחדשה, ליסודות הקמאיים של המאבקים האלו, בהם אנחנו נחשפים לפחדים הסמויים של עצמנו, ומגלים להפתעתנו, שהם צפים ועולים לפני השטח, מתעצמים, ומעצבים לנו דמות אחרת ושונה מזאת שייחלנו לעצמנו ולילדנו .

תעתעון מתכתב, עם ספר אחר שניצב בספרייתי, כספר מכונן, שיח לוחמים, בו שיחות חברי הקיבוץ לאחר ששת הימים, באמצעותו ביטאנו משאלה, רצינו להיות גם מנצחים וגם יפי נפש. אימצנו לעצמנו את דמות החייל המוסרי ( טוהר הנשק ), שניבטה אלנו, במראה היפה שיצרנו. הפעם הדמויות שמציב עבורנו בן נר, הן דמויות של חיילים מדכאים ומדוכאים, כמו הולי, שקבל בבית חינוך הומניסטי, הושלך לתוך האינתיפאדה, ונגרר למצבי אלימות. בהתחלה האלימות ריגשה אותו והפכה אותו לאלים מרצון, מצב הפוגע, לא רק במתפרעים ובחפים מפשע, אלא גם בחיילים העומדים מולם. הולי " מתחרפן " , הוא מסרב להתקלח, משתין על עצמו, והופך מצורע בעיני חבריו, המבצעים בו לילה אחד שמיכה ( מכים אותו שהוא מכוסה ). האם סירחונו של הולי מייצג את המצב אליו היגיע החברה הישראלית, ריקבון וסיאוב ערכי. אני מתקשה להתבונן במראה המכוערת אותה מציב בפני בן נר, אך המראה הזאת, רלוונטית ומשקפת מציאות כואבת יותר מתמיד.

יצחק בן נר, שותל חלקית את הביוגרפיה של בנו, גיא בן נר בספר, חייל הנח"ל ששרת באינתיפאדה הראשונה, בשכם ובקסבה שלה. גיא שקבל חינוך הומניסטי התקשה לשאת בשירות, ויום אחד, הטיח את מכשיר הקשר לאדמה ואמר " אני לא משחק בזה יותר ", למזלו מפקדו המתחשב לא הכניס אותו לכלא. האם אטימות לקיומו של עוול אחד, תגרור אותנו לאטימות ולעוולות נוספים, שלנו כחברה ?

לעיתים תמונת הכריכה, היא יצירה בפני עצמה, המתקשרת בעוצמה לספר. כזה הוא ציורו המרגש של גיא בן נר, המעטר את כריכת הספר, תמונת בחור צעיר ומפוחד, האם זה הפורטרט של גיא ?

בכריכה, תמונת גבר צעיר, מבט ילדותי חרדתי נשקף מפניו, פלג גופו העליון עירום, מבטא חשיפה שברירת. כתפיו שמוטות ברפיון, צווארו וראשו כפופים מעט, כורעים בנבוכות ופגיעות, גופו מתכנס לתוך עצמו, ידו חובקת את גופו, כחישור, מבקשת לשמר נפש שברירית, עיניו פקוחות, ומעט עצומות, משתאות, למראה שמעבר להבנתנו, פיו פעור, שפתיו שמוטות, בהבעת זעם והלם, גופו השדוף והרופס, מייצג אנטי גיבור, קורבן לפחדיו ולחוסר האונים. האם תמונת גיא היא המראה שלנו ?

האלימות אז נתפסה על ידי בן נר כתעתוע, אירוע שאנו מתקשים להבין מי עומד מאחוריו, ואת הסיבה שגורמת היום לילד, או אישה בת שלושים לצאת לרצוח בקור רוח. האם ניתן לצאת ממעגל הדמים הזה ? בן נר הוליך אותי למסע מטלטל בנופים של כאב, חרדה וייאוש. האם תעתעון, הוא חלום מסויט שהפך למציאות אלימה קשה יותר מתמיד, שלתוכה אנו מסרבים להביט ?

תעתעון של בן נר הוא ספר רגיש וכואב, יפה במילותיו, מעורר מחשבה לטבעם האנושי של בני האדם והחברה. חובה לכל מי שמתייסר ומתחבט על רקע מאורעות ההווה וחוסר הוודאות לגבי העתיד.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
ציורו של גיא בן נר
http://simania.co.il/bookimages/covers97/974376.jpg

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על תעתועון (עם עובד) - ספריה לעם #535