ביקורת ספרותית על ריטואלים מאת סס נוטבום
ספר בסדר

---

שלושה אנשים, שלושה ריטואלים. זה בערך כל הסיפור.

הגיבור הראשי, איני וינטרופ משתייך למשפחה שארנולד טאדס, מיזנטרופ ברמ''ח אבריו, מגדיר כך: "רוב הווינטרופים דפוקים בראש, אבל הטירוף האמיתי מתגלה בבחירות שלהם בתחום ההרבעה. הם הכי אוהבים למצוא נורמלי לגמרי ולהפוך אותו בזמן קצר למטורף, או שהם לוקחים מישהו שלא צריך יותר לעבוד עליו כי הוא כבר משוגע ותיק". איגי עצמו , בניגוד לחבריו שראו בו ניהיליסט, לא סבר העולם בו הוא התקיים (הספר נכתב ב-1980) מוצדק רק משום שהוא קיים, אבל בניגוד לשני הטאדסים – האב והבן – היתה לו סבלנות להמתין לחורבן העולם. הוא ראה עצמו בחזקת צופה: "היה לו מקום מצוין באולם, והמחזה היה לסירוגין מחזה אימה, מחזה לירי, קומדיה של טעויות, מרגש, אכזרי וגס".

אבל איזה מן צופה היה איגי? הוא לא היה פסיבי. כצופה הוא מתגלה, במהלכו של הספר, כחסיד הצגות אינטראקטיביות במיוחד עם נשים. מין עם נשים לא היה עבורו פרס על יכולות הפיתוי שלו; ריטואל המין לא היה מטרה אלא אמצעי: "סקס אף פעם לא היה העיקר. סקס היה כלי התחבורה המשגע. נשים, כל הנשים, היו אמצעי להתקרב, להגיע לסביבתו, לקרינתו של הסוד, שהן, ולא הגברים, שלטו בו.....באמצעות נשים לומדים מהו העולם".

איגי מתוודע לארנולנד טאדס, מאהבה לשעבר של דודתו. הלה אקזיסטנציאליסט, שונא אדם ואנושות: "...רוב האנשים פחדנים, קונפורמיסטים, מבולבלים, רודפי בצע...אחרי שהמלחמה נגמרה ויכולנו סוף סוף לשמוע ולראות כל מה שקרה – בגידה, רעב, רצח, השמדה, הכל מעשי ידי אדם – התחלתי ממש לתעב את בני אדם....המין האנושי שהולך אל מותו בדרך מלאה רצח, שקרים ופחדנות." אלוהים לא מהווה ישועה שכן "אלהים נברא בצלמו וכדמותו של האדם, כל אחד תופס את זה בסופו של דבר, חוץ מהאנשים שלא תופסים אף פעם שום דבר". את חייו ממלא טאדס האב בסדר יום קפדני מחולק לריטואלים שונים לפי שעות ודקות ואת השנה בחלוקה בין מגורים באיזורים שונים.

אך במקרה – כך הציג זאת המחבר – מתוודע איגי לבנו של ארנולד – פיליפ. איש תמהוני, מיזוג גנטי של אב מערבי ואימא מזרחית (מאינדונזיה). אב מתנכר תרם ליחסו השלילי לעולם ולעצמו. גם עולם החשיבה שלו ניזון משני העולמות. אם לתמצת את תפיסתו במילותיו הוא: "אני מפריע לעולם והעולם מפריע לי....אני יכול להפטר מעצמי בלב שקט, כמו שהיית נפטר מבקבוק רעל באוקיאנוס. האוקיאנוס לא יסבול מזה במיוחד, אבל הרעל נפטר מצרה גדולה, הוא כבר לא יצטרך להיות רעל". וכך בין ריטואלים מדדיטטיביים וטקסי תה יפנים הוא מתכונן לטקס התה המושלם ולאחריתו, שיהווה את שיאו של ספר זה.

הסיפור של נוטבום מייגע למדי, אפוף בניחוח העבש של שנות ה-70' של המאה שעברה, בעיני, נוטבום נכשל בכל החזיתות: הוא לא מצליח להנציח את ההוויה של אותה תקופה וגם לא עורר אצלי נוסטלגיה כלשהי לתקופה – רק דיאלוגים משמימים למדי ודמויות יותר סטריאוטיפיות מאשר דמויות של ממש - מחד, וגם לא מצליח, לטעמי, לגרום לי, כקורא, להרגיש כי יש בדברים משום ערך מוסף לראייתי את תקופתנו אנו, מאידך. אין כאן סיפור של ממש; רק אוסף של התרחשויות ולא מעט התדיינות שלא מצאתי אותה מעניינת במיוחד אודות הקיום האנושי: האם הדמויות הללו מסמלות נסיונות שנדונו לכשלון להתמודד עם הריקנות שבקיום האנושי המודרני – האמונות שהכזיבו (האקזיסטנציאליזם, הדת הנוצרית) ועוד יכזיבו (הרי קרישנה והכתות למיניהן)? בני האדם שהכזיבו – שקועים במירוץ חסר הפשר של החיים הבורגניים כאשר גם אמנות העבר הנשגבת זוכה להתעניינות בעיקר מצידם של דיליטנטים?

השורה התחתונה: ספר ללא סיפור; דמויות סטריאוטיפיות ופלקטיות; סיפור קלוש וסגנון נמלץ ומייגע למדי. לעניות דעתי, ספר בינוני ותו לא.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על ריטואלים