****
מסתבר איכשהו, גם אם קשה לי עד מאוד להכיר בכך, שבעוד זמן לא רב במיוחד גם אני אהיה זקן. לא יודע בדיוק מתי זה יקרה, ולמרות שאני נוטה להתבדח על העובדה הקודרת הזו, בתוכי פנימה אני מלא אימה. כמובן, זה לא יקרה בן לילה, שבבוקרו אצמח אזניים אימתניות ושעירות ואנהל שיחות על ביטוח לאומי וראומטיזם עם אנשים בגילי, ובכל זאת, הסטטיסטיקה אומרת שתיכף, ממש תיכף, אני אהיה בן ששים ושבעים ואם יהיה לי מזל (נגיד), אף למעלה מזה. כי ממש אתמול שלשום השתחררתי מהצבא ורק הרגע התחתנתי ונולדו לי ילדים, ועוד הרף עין יעברו עשרים ושלושים שנה ואהיה שם, עם אותם עיניים ואותו פה ושיער לבן ונכדים מתרוצצים והילוך כבד ושמונה כדורים ליום. הרף עין.
מה פתאום. זה לא סוף העולם, תגידו. מה פתאום. יש אנשים, שרק מתחילים לחיות בגיל ששים. ותגידו, בנאדם הוא בן כמה שהוא מרגיש. ותגידו, הי, אני בן ששים וארבע ויש לי חיים מצויינים. ואני בת שבעים ואחת ואני מאושרת. ותגידו, אתה ילדותי, ואתה לא מבין כלום. ותגידו, אתה עוד צעיר, תיהנה ממה שיש.
הרף עין.
אבל מגיעים לגיל הזה כשכבר צריך להתחיל לסכם. לפדות, לקצור, לקטוף את הפירות וכל הקלישאות. לחיות את החיים, אבל בעיקר להביט יותר לאחור ופחות לפנים, להישיר מבט אמיץ אל העבר ולהגיד, טוב, להגיד את מה שאומרים. עשיתי טוב או שלא, חבל שלא, ומזל ש, ואילו הייתי יודע ש, ומוטב היה אילו, ולא טעיתי, ואני לא מתחרט על כלום, והעיקר, העיקר הבריאות.
אל תעזו למצמץ. כי הרף עין, נשימה קלה, הפניית מבט, ואתם שם. כולנו.
הספר האיום, המשעשע, הפוצע, החותך הזה של ג'וליאן בארנס הנפלא הזכור לטוב מ"תחושה של סוף" המרתק, פורס בסכין עוגה חדה להפתיע את חתך הגילאים הזה, אזור הדמדומים שמשתרע באותה חלקה סמוך לקצה הצוק שבו עומדים מהורהרים ומופתעים ומניחים לרוח הקלה לפרוע את שערותינו בפעם האחרונה כי זה הכול, עבר מהר, מהר מדי. בארנס מפליא לתאר את ההתרגשות המהולה בגעגועים חריפים למה שהיה ואיננו וקיים רק בצורה אחרת, ואת הפער הבלתי נתפש בין הגוף הנכבד והנפש שעדיין צעירה ופוחזת כתמיד, את העובדה כי הניסיון נועץ בך את שיניו, וגם אם מקובל היה להאמין שהנסיון הוא הכול מלבד שלילי מסתבר שזה לא בדיוק ככה, שהוא פוער בנו הבנה מכאיבה יותר שהתמימות ניטלה מאיתנו בד בבד וביחס הפוך לצבירת חוויות ונסיון חיים, וכי התבונה באה לרוב לאחר שאין בה כבר כל צורך.
קשה כל כך להאמין שגם לפני מאתיים או אלף שנה אנשים עדיין חוו את אותן תחושות ממש, בניכוי הטכנולוגיה והאפשרות לעבור לדיור מוגן, החשש המורכב שכולנו חווים עם ההתקדמות האינסופית, הבלתי הפיכה, אל אחרית חיינו. להישאר מועילים, לא לגווע, לא לקמול, לאחוז בחיים. להבין את הדברים החשובים, להצטער רק על הדברים שלא עשינו ולא אלה אלה שהעזנו ועשינו, ושוב להיווכח שזה היה ביקור קצר ככלות הכול.
תוספת משפטית: מתנצל על המורבידיות, ולמי שהבאתי לו את הנאחס. יש לילות כאלה. הרגיזו אותי בעבודה ומאוחר בלילה והספר הזה הוא אחלה והוא לא ממש מדכא, רק לפעמים, ויש בו הרבה פנינים מעניינות ותובנות מקסימות. שיהיה לכם אחלה יום.
