ביקורת ספרותית על המרוץ לשומ.קום - כיצד לצלוח בשלום את חיינו המקוונים מאת רנדי צוקרברג
ספר לא משהו

---

מה, שאני לא אקרא ספר על פייסבוק? מכורת פייסבוק שכמוני, לא צריכה הרבה מ"צוקרברג" בכריכת הספר, כדי לקחת אותו מהספריה. לא רק פייסבוק, לא רק צוקרברג (כלומר אחות-של) אלא גם מנהלת שיווק בחברה, שמדברת על שילוב הוירטואליה בחיים? אני קונה. כלומר לוקחת. מהספרייה. וקוראת, אבל רק בשבת. בגלל שבשאר השבוע אני צמודה למחשב ולמכשיר הנייד, משלבת את חיי המקוונים מבלי הכר, ומבלי הפרד. לקרוא ספר זו בעייה, כי לא מקבלים על זה שום "לייק" במהלך הקריאה. אין שום משוב, ולכן קשה להתמיד בה. אילו הסופרת היתה יכולה להגיב תוך כדי להערות שלי (סתם, פנטזיה כזאת) הקריאה היתה יכולה להיות הרבה יותר מהנה. אבל לא, אז שבת. ואת ההערות ספגו בני ביתי המסכנים בנגלה הראשונה, ועכשיו אתם בנגלה ב'.

זה מתחיל משם הספר. תרגום לא מוצלח מ- dot complicated, שהוא בעצמו משחק מילים קצת צולע. שמות הפרקים צולעים בהתאם: משפחה.קום, קריירה.קום, אהבה.קום, ילדים.קום, שים-את-הדבר-הזה-במקום. סתם, האחרון לא. (הוא ממפלצות בע"מ, שזה בכלל סרט). בכל פרק פורשת רנדי את משנתה, ומתבלת אותה בהמון סיפורים. אישיים, מפייסבוק. אז נכון שזה ז'אנר מוכר, וגם דן אריאלי מתבל את ספרו בלא מעט סיפורים. מה קשור דן אריאלי? גם ספר שלו קראתי. אני יודעת שטרם ערכתי כאן סקירה, אבל זה גם יגיע. אבל דן אריאלי לצורך העניין מביא הרבה סיפורים מעניינים. גם כי יש לו סיפור מעניין, וגם כי הוא מביא סיפורים ממקורות אחרים.

גם לרנדי צוקרברג יש סיפור מעניין, אחרי הכל אח שלה הקים את פייסבוק, והיא עבדה איתו הרבה שנים, אז זה מרגש. אבל פה זה פחות או יותר נגמר. כמה אפשר לשמוע על כמה זה היה סופר מגניב וקול בשנים הראשונות של פייסבוק? לא הרבה. זה ממצה את עצמו די מהר. כל מה שנשאר זו אישה פטפטנית ומרוצה מעצמה, שכנראה גם איבדה את היכולת לכתוב טיעון מסודר שבסופו נבין מה היא רוצה בעצם, ומה זה הדבר הזה "חיים מקוונים". אה, שהעמיתים שלך לעבודה נמצאים גם איתך בפייסבוק. אבל זה בגלל שא ת ע ב ד ת ב פ י י ס ב ו ק. זה לא קורה לכל אחד. אה, ויש לך גם מיליון ומשהו עוקבים, אז כל שטות שאמרת מקבלת תפוצה אדירה. גם זה לא קורה לכל אחד.

ובכל זאת כיצד לצלוח את החיים המקוונים. ובכן לרנדי יש כנראה תשובה אחת לכל שאלה. קוראים לזה "זהות אותנטית". היא למעשה השינוי הגדול של פייסבוק לעומת כל דרכי ההתקשרות הוירטואלית בשלושים השנים שקדמו לה, שכן היא לא מאפשרת (או מנסה שלא לאפשר) להתחבא מאחורי כינוי, ניק, אוואטר או כל תחפושת אחרת, ודורשת הזדהות בשם האמיתי. זה אמור לחסוך בריונות רשת, למשל, כי הרבה יותר קל להשתלח בזולת כאשר לא באמת יודעים מי אתה. ובכן, אולי זה נכון. אבל קל לראות שאנשים מצליחים להשתלח באחרים לא רע גם תחת הזהות האותנטית שלהם. פייסבוק לא חיסלה את תופעת בריונות הרשת. אולי אפילו להיפך. לינצ'טרנט, שיימינג ושאר רעות חולות קיימים גם תחת הזהות האותנטית.

והגדרות פרטיות. חשוב מאוד, אומרת צוקרברג, לשמור על הגדרות פרטיות קשיחות. לא לאשר אנשים שאתם לא מכירים מחוץ לפייסבוק. כן? אם כן, למה הפלטפורמה המהוללת משתמשת בכינוי "חברים" כאשר הכוונה בסך הכל לאנשי קשר? למה היא מציעה כל הזמן הצעות חברות? למה קשה לה לקבל בחירה של אדם לשמור על מעגל מצומצם של עשרים חברים ותו לא? ולמה אדם לא יכול להגדיר שבפיד שלו יופיעו פרסומים של חברים שלו, ורק פרסומים של חברים שלו? לכל זה אין תשובה כנראה. לא בספר. כללי התעבורה באתר והרצון להרוויח סותרים את האינטרסים האישיים של חלק מהמשתתפים ובמקרה הזה, צרכי האתר מנצחים, ולא משנה כמה רנדי צוקרברג תספר את הסיפורים שלה.

זהו, אז שלא תגידו שלא עשיתי לכם שירות טוב. ספר מסקרן שאין שום צורך לטרוח ולקרוא אותו. נקסט.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על המרוץ לשומ.קום - כיצד לצלוח בשלום את חיינו המקוונים