ביקורת ספרותית על החיפוש האינסופי - שיחות עם מדענים מאת צבי ינאי
ספר טוב

---

ב-1871 כתב המתמטיקאי לגרנג' שהמתמטיקה הגיעה לסוף דרכה, ואין לצפות להתקדמות נוספת בשטח זה. כעבור כמה שנים ב-1884 כתב הפיסיקאי מיקלסון כי מרבית העובדות והחוקים החשובים בפיסיקה כבר הוכחו בוודאות, והאפשרות שיוחלפו בעתיד עקב תגליות חדשות הוא קלוש ביותר. גם קלווין כתב ב-1900 כי "אין מה לגלות יותר בפיסיקה, כל מה שנשאר לעשות הוא לערוך מדידות יותר מדוייקות". היום זה נשמע מגוחך, אבל גם סטיבן הוקינג דיבר ב-1980 על סופה הנראה באופק של הפיסיקה התיאורטית (אלא שחזר בו ב-94).

למה זה חשוב? בפילוסופיה של המדעים יש שתי אסכולות באשר לשאלה האם יש סוף לחיפוש המדעי, או לחיפוש שלנו אחר האמת של העולם. צבי ינאי, המחבר, איש חכם ורחב אופקים לכל הדעות, מקבל את הקביעה שתהליך החקירה המדעית הוא אינסופי. כל האמירות על קץ המדע, או על המאוויים הכמוסים של פיזיקאים (איינשטיין ביניהם) לנסח את התאוריה הסופית המכילה את כל התיאוריות בנוסחה אחת קצרה לוקות ביומרנות שלא במקומה. די להכיר את משפט גֶדֶל ואת המשמעויות שלו כדי לדעת שלעולם לא תהיה תיאוריה עקבית שאינה נזקקת להנחות יסוד חיצוניות (תמצית הפרק האחרון של הספר).

הספר הקצר והחביב הזה הוא ספר שמכיל 13 ראיונות עם מדענים ישראליים בכירים ממגוון תחומים והתמחויות: פיזיקה, ביולוגיה, מתמטיקה, מדעי המחשב, מדעי המוח, פסיכולוגיה ואפילו אמנות. הוא ספר מעולה כי ינאי יודע לשאול את השאלות הנכונות, יודע לחדד את הדברים ולא עושה לברי השיח שלו חיים קלים. כמעט בכל שיחה יצאתי עם הרגשה פרדוקסלית. ככל שאנחנו חושפים יותר נעלמים על העולם, מתקבלים נעלמים חדשים מרובים יותר. התחושה היא שככל שהידע שלנו על העולם גדל, השטח האפל שלו גדל כמעט באופן מעריכי. מי שמבין או שמע אפילו מעט מהתאוריות של הפיזיקה המודרנית על המבנים הבסיסיים של החומר עומד מול עולם מושגים כל כך מופשט ופרדוקסלי שגורם לנו לתהות האם באמת כלי החשיבה שלנו בכלל מסוגלים לתפוס את החומר לאשורו. אותו חומר שכולנו ממששים ורואים, ושממנו מורכב כל היש, גם אנחנו בעצמנו. החומר הזה הוא כל כך נפתל ובלתי נתפס.

כדאי לקרוא את הספר, ולו כדי להכיר ולהבין כמה מעט אנחנו יודעים, וכמה מופלא וחידתי העולם, שברוב הזמן אנחנו מתייחסים אליו כמובן מאליו.

כשסיימתי את הספר נזכרתי בספר אחר שקראתי, עמוק מאוד, שעוסק, בין השאר, בנקודת השבר הזו שבין הנסיון המדעי-כמותי-פורמלי להכיר את העולם לבין כלי תפיסה אחרים, אינטימיים, כאלו שאינם מוגדרים היטב, שהצד השווה שבהם, ששניהם מותירים את העולם על מסתוריותו.

אז הנה ציטוט קטן, וקצת מאתגר, מתוך הספר ההוא שנראה לי מגדיר טוב את אותו החיפוש האין סופי שגם צבי ינאי חיפש כל חייו:
"הפיסיקה המודרנית שהבליטה כל כך את האופי הסמלי של הקונסטרוקציות המדעיות, יודעת, כי אין היא מניחה את דעת האדם השואף לחדור אל פנימיות הישות ולמהותה. אין היחסיות, זיקת הגומלין הכמותית והמשוואה המתמטית, נמצאות במציאות האיכותית כפי שאנו מתרשמים על ידה. העולם הנתפס במוחשיות הכרוכה בתהליך גירוי-הרגשה, הממלא את תוכני תודעתנו המקסים אותנו ברוב צליליו וצבעיו, הכותר אותנו סחור סחור המעיק עלינו בכל נטל זרותו והמדהימנו בממדיו וכוחותיו – נשאר בלתי מבואר על ידי המדע...
מימי שלינג וקירקגור עד ברגסון, הוּסרל ושאר חכמי הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית והמטפיזיקה המודרנית המשיכה מחשבת האדם לבעוט בגישה המדעית הסמלית האפריורית ומאנה להכיר בה כמענה לתימהון רוחו. האסכולות הניאו-ראליסטיות, שבאו לחפות על התיאור והביאור הכמותיים-פורמליים של מציאות, לא הניחו את דעת איש המחשבה העמוקה התובע הכרה אינטימית של המציאות. מתוך כל ההגות הפילוסופית החדישה, מתפרצת בת-קולה של נפש מתגעגעת אל האל-סופיות, שמרדה בהכרה הפורמלית של התבונה היוצרת לשאלת השאלות שלה" (ובקשתם משם, רי"ד סולובייצ'יק, 125-127).

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על החיפוש האינסופי - שיחות עם מדענים