מוזיקה ממלאת את האוויר, צלילי האצבעות פורטות על הגיטרה, צלילי שירה של נערה צעירה ויפה משתלבים עם הנגינה, בידיה קסטנייטות, לבושה בבגדים צבעוניים, סרטים בשערה, רגליה יחפות.
ופוצחת היא בתנועות ריקוד חושניות, ידיה עולות למעלה, גופה נע באיטיות לצלילי המוזיקה, רגליה מונפות באוויר, מושכות כל עין, מרטיטות כל לב, עוצרות את הנשימה.

ברוכים הבאים לעולמם של הצוענים. או בשמם הפחות ידוע בני רומה.
עולם של כיוס, של חיזוי עתידות, של עוני רב, של מעמד, כבוד, נקמת דם, של חוקים ברורים.
אך באותה מידה זה עולם של חברות, נאנמנות, משפחתיות, תשוקה, גאווה, של יופי, קסם, מסורות שעוברות מדור לדור, מוזיקה וריקודים מיוחדים, עולם של חופש, עולם שבמידה רבה כבר נעלם.

תמיד נמשכתי לעולמם של הצוענים, עד היום אני אוהבת לשמוע קטעי מוזיקת פלמנקו שצמחו מתוך הריקודים הצוענים ולצפות ברקנים והרקדיות בריקודיהם החושניים.
בימי התבגרותי הייתה הסדרה או הטלנובלה "כמעט מלאכים" לסדרה האהובה ביותר עלי ועל חברותיי, לאחת הדמויות בסדרה קראו חסמין שהייתה גם היא צוענייה ובמידה רבה היא זו שעוררה את סקרנותי לגבי אותו עם על תרבותו, עברו, ואפילו על עצם קיומו וקשריהם עם העם היהודי.

והנה קצת היסטוריה.
הצוענים הם במקור שבטים נודדים שהגיעו מאזורי מזרח אסיה בעיקר מתת היבשת הודו עם נדודיהם הבאתם לרחבי אירופה ועבודותיהם במקצועות של רוכלות,נפחות,בידור ושמירתם על אורך חייהם ומסורתיהם לצד הזדהותם פעמים רבות כנוצרים הוביל לרדיפת הצוענים ליצירת סטריאוטיפים שליליים ודעות קדומות עליהם,לפגיעות בצוענים ואף לגירושם.
בזמנים אפלים יותר בימי המשטר הנאצי, במחנות השמדה חיו זה לצד זה יהודים וצוענים במחנות כגון: טרבלינקה ובסוביבור ויחד גם מצאו את מותם ונרצחו, 6 מיליון יהודים כפי שידוע לכולם, ההערכות לגבי הצוענים עומדות בין 220,000 צוענים לעד מליון וחצי!. אנחנו היהודים הצלחנו להתאושש אך בניגוד אלינו הצוענים מעולם לא הצליחו להשתקם. אבל כאן לא נגמר הקשר אפילו כאן בארצנו הקטנה בין מדינת ישראל לשטחי הרשות הפלסטינית, בעיר קטנה בשם ירושלים מי יודע? חיה קהילה של צוענים, שרשומים בכלל כערבים.
אני בטוחה שמעטים מכירים עובדות אלה, או התעניינו בהם אי פעם. עד היום הצוענים מפוזרים ברחבי העולם ללא מדינה משלהם וסובלים פעמים רבות מגילויי גזענות ואלימות.

בסיפורו אילדפונסו פלקונס מספר את סיפורן של שתי חברות, מליגרוס צוענייה צעירה ויפיפייה בעלת כישרון ריקוד ושירה, לבין קרידד שפחה שחורה משוחררת שמגיעה למושבת הצוענים ולומדת מהם מהוא חופש.
ומשלב בין שני עמים שסבלו רבות במהלך ההיסטוריה,מרדיפות עינויים השפלות ואלימות הצוענים והשחורים.

אני אוהבת את הסופר אלידפונסו פלקונס ספריו הקודמים: הקתדרלה על הים והיד של פאטימה היו בעיניי ספרים מרתקים ומעולים, לסופר הזה יש כישרון נדיר לקחת את ההיסטוריה, את הפרטים היבשים של העבר ופשוט להפיח בהם רוח חיים, אל קורא של המאה ה21. דרך דמיות מרתקות ועמוקות שניתן להזדהות עימן, סיפוי חיים מותחים, הרפתקאות, תיאורים מעולים, כתיבה מצוינת ומשובחת, עלילה טובה, שמצליחים להפוך את ההיסטוריה, את העבר לדבר חי, נושם ומרתק.
אלידפונסו פלקונס יותר מכל סופר אחר מצליח להציג ולהראות שגם בעבר, בתקופות שונות, בזמנים אחרים של ההיסטוריה חיו בני אדם וצורכיהם הבסיסיים לא השתנו, גם עם העולם השתנה ללא הרף.
ממש יכולתי לדמיין את עצמי יחד עם הדמיות משוטטת לי ברחובות ספרד של מאה ה18 בין פינות הרחובות דרך מושבות הצוענים. הייתי עם הדמיות חשתי אותן, כאב לי אליהן, שמחתי את שמחתן, אהבתי יחד איתן, התייסרתי, בכיתי, רקדתי, שרתי, התאכזבתי, חשתי את החופש והגאווה הצוענית המפורסמת.

אין מה להגיד הספר משליח לשמור על הרמה של ספריו הקודמים ואף להתעלות על כך,אני מעריצה את אלידפונסו פלקונס ואת כישרון הכתיבה הנדיר שלו להציג את העבר במלוא קסמו ותפארתו, קראתי ולא יכולתי להפסיק.

לכל חובבי היסטוריה, לכל חובבי האדם, לכל חובבי הרומנים המשובחים.

תקראו את הספר אני מבטיחה לכם שלא תתאכזבו.

מוזיקה ממלאת את האוויר, צלילי האצבעות פורטות על הגיטרה, צלילי שירה של נערה צעירה ויפה משתלבים עם הנגינה, בידיה קסטנייטות, לבושה בבגדים צבעוניים, סרטים בשערה, רגליה יחפות.
ופוצחת היא בתנועות ריקוד חושניות, ידיה עולות למעלה, גופה נע באיטיות לצלילי המוזיקה, רגליה מונפות באוויר, מושכות כל עין, מרטיטות כל לב, עוצרות את הנשימה.

ברוכים הבאים לעולמם של הצוענים. או בשמם הפחות ידוע בני רומה.
עולם של כיוס, של חיזוי עתידות, של עוני רב, של מעמד, כבוד, נקמת דם, של חוקים ברורים.
אך באותה מידה זה עולם של חברות, נאנמנות, משפחתיות, תשוקה, גאווה, של יופי, קסם, מסורות שעוברות מדור לדור, מוזיקה וריקודים מיוחדים, עולם של חופש, עולם שבמידה רבה כבר נעלם.

תמיד נמשכתי לעולמם של הצוענים, עד היום אני אוהבת לשמוע קטעי מוזיקת פלמנקו שצמחו מתוך הריקודים הצוענים ולצפות ברקנים והרקדיות בריקודיהם החושניים.
בימי התבגרותי הייתה הסדרה או הטלנובלה "כמעט מלאכים" לסדרה האהובה ביותר עלי ועל חברותיי, לאחת הדמויות בסדרה קראו חסמין שהייתה גם היא צוענייה ובמידה רבה היא זו שעוררה את סקרנותי לגבי אותו עם על תרבותו, עברו, ואפילו על עצם קיומו וקשריהם עם העם היהודי.

והנה קצת היסטוריה.
הצוענים הם במקור שבטים נודדים שהגיעו מאזורי מזרח אסיה בעיקר מתת היבשת הודו עם נדודיהם הבאתם לרחבי אירופה ועבודותיהם במקצועות של רוכלות,נפחות,בידור ושמירתם על אורך חייהם ומסורתיהם לצד הזדהותם פעמים רבות כנוצרים הוביל לרדיפת הצוענים ליצירת סטריאוטיפים שליליים ודעות קדומות עליהם,לפגיעות בצוענים ואף לגירושם.
בזמנים אפלים יותר בימי המשטר הנאצי, במחנות השמדה חיו זה לצד זה יהודים וצוענים במחנות כגון: טרבלינקה ובסוביבור ויחד גם מצאו את מותם ונרצחו, 6 מיליון יהודים כפי שידוע לכולם, ההערכות לגבי הצוענים עומדות בין 220,000 צוענים לעד מליון וחצי!. אנחנו היהודים הצלחנו להתאושש אך בניגוד אלינו הצוענים מעולם לא הצליחו להשתקם. אבל כאן לא נגמר הקשר אפילו כאן בארצנו הקטנה בין מדינת ישראל לשטחי הרשות הפלסטינית, בעיר קטנה בשם ירושלים מי יודע? חיה קהילה של צוענים, שרשומים בכלל כערבים.
אני בטוחה שמעטים מכירים עובדות אלה, או התעניינו בהם אי פעם. עד היום הצוענים מפוזרים ברחבי העולם ללא מדינה משלהם וסובלים פעמים רבות מגילויי גזענות ואלימות.

בסיפורו אילדפונסו פלקונס מספר את סיפורן של שתי חברות, מליגרוס צוענייה צעירה ויפיפייה בעלת כישרון ריקוד ושירה, לבין קרידד שפחה שחורה משוחררת שמגיעה למושבת הצוענים ולומדת מהם מהוא חופש.
ומשלב בין שני עמים שסבלו רבות במהלך ההיסטוריה,מרדיפות עינויים השפלות ואלימות הצוענים והשחורים.

אני אוהבת את הסופר אלידפונסו פלקונס ספריו הקודמים: הקתדרלה על הים והיד של פאטימה היו בעיניי ספרים מרתקים ומעולים, לסופר הזה יש כישרון נדיר לקחת את ההיסטוריה, את הפרטים היבשים של העבר ופשוט להפיח בהם רוח חיים, אל קורא של המאה ה21. דרך דמיות מרתקות ועמוקות שניתן להזדהות עימן, סיפוי חיים מותחים, הרפתקאות, תיאורים מעולים, כתיבה מצוינת ומשובחת, עלילה טובה, שמצליחים להפוך את ההיסטוריה, את העבר לדבר חי, נושם ומרתק.
אלידפונסו פלקונס יותר מכל סופר אחר מצליח להציג ולהראות שגם בעבר, בתקופות שונות, בזמנים אחרים של ההיסטוריה חיו בני אדם וצורכיהם הבסיסיים לא השתנו, גם עם העולם השתנה ללא הרף.
ממש יכולתי לדמיין את עצמי יחד עם הדמיות משוטטת לי ברחובות ספרד של מאה ה18 בין פינות הרחובות דרך מושבות הצוענים. הייתי עם הדמיות חשתי אותן, כאב לי אליהן, שמחתי את שמחתן, אהבתי יחד איתן, התייסרתי, בכיתי, רקדתי, שרתי, התאכזבתי, חשתי את החופש והגאווה הצוענית המפורסמת.

אין מה להגיד הספר משליח לשמור על הרמה של ספריו הקודמים ואף להתעלות על כך,אני מעריצה את אלידפונסו פלקונס ואת כישרון הכתיבה הנדיר שלו להציג את העבר במלוא קסמו ותפארתו, קראתי ולא יכולתי להפסיק.

לכל חובבי היסטוריה, לכל חובבי האדם, לכל חובבי הרומנים המשובחים.

תקראו את הספר אני מבטיחה לכם שלא תתאכזבו.