ביקורת ספרותית על המלכה היחפה - רומן הסטורי מאת אילדפונסו פלקונס
ספר בסדר

---

ספר שניתן לכנותו " 40 הימים של הצוענים בספרד" במאה ה18.
מקביל לסיפור הארמני.
הספר מביא אפוס רחב יריעה ומתרכז בארבע דמויות:
- קרידר, האישה השחורה שעשתה את הדרך מהעבדות אצל פיאודל לבן בהאוונה אל סביליה הצוענית כאישה חופשית, מומחית לספוג ולהבזז מכל מה שיש לה ( מעט רכוש, ילדים לאדון האחוזה ועוד), מבקשת את קיומה בלבד.
-מלצ'ר- סב שושלת וגה, צועני בדם ובנשמה ובעל נפש אצילה, על פי העקרונות הצועניים.
- נכדתו מילגרוס , " כרמן הצועניה", שמגלה לאט לאט את יכולותיה ועצמאותה.
ומסביבם,ספרד של המלוכה והאינקויזיציה, הברחות הטבק, ואמצעי הקיום הצועניים כמו : גנבות, הונאות אלו ואחרות ועוד.
כמו מערכת מוסר צוענית המכוונת לקיום השבט.
אכן חומרים נפלאים. שבחלקם הגדול כתובים בכישרון.
אחד הדגשים היפים הם שירת הפאדו והפלמנקו, הכושית במקורה המתערבת עם ההשפעה האנדלוסית, שגם היא מיצגת את הצפון האירופאי והדרום של המגרב.
על זה מתווספת הגליה, בנוסח הארמני וניסיון להכניס לגיטאות ומחנות עבודה בנוסח הגרמני.
הניסיון לא צלח, אם מהעובדה כי הדבר בוצע בספרד ולא בגרמניה, או כפי שהספר רומז על " הרוח הצוענית".
על רקע זה באה כאמור עלילה המתרכזת בשלוש הדמויות הראשיות וכמה אחרות שהן משניות.
ועדיין נלאיתי בקריאתו באמצע הספר.
הסופר לקח משימה של דחיסת ארבעה כרכים, בכרך אחד, כשהתבנית כבר ידועה ונדושה:
עוד עימות על ערכים וקיום בין אחת הדמויות כשהאחרות עדות/ שותפות / עוזרות או מפרשות לא נכון את הארוע.
אכזריות ורוע מחד מול אנושיות של יחידים מאידך.
יש כאן עיקרון ברור: כל פרק הוא משחק סכום אפס: אם אחד מוכה, יש גם מכה. גם אם יש אנושיות לשופט כלפי קרידר, יש התעללות באנה , אימה של מילגרום. וכו וכו.
הספר חף מתובנות ותיאורי עומק. הרבה אקשן.
באפילוג כותב המחבר ומדגיש את יצירת הפלמנקו ושירת הפאדו. אולם כל זה מוצג רק בהתרסה נשית, או שירה מסביב למדורה. לא יצאתי בתחושה אמיתית מהיא השירה הזאת ומשמעותה, כמו שאולי ישראל דליות עושה זאת בתוכניתו " מוזיקה מקרוב ומרחוק" ב"קול המוזיקה", או, התוכניות הנפלאות של מיכאל אוהד ז"ל ששודרו בעבר.
חבל שעורך נבון לא ריסן את התלהבות הסופר ותחם אותו לנושאים יותר ספציפיים, כשהחומרים שנפלו משולחן העריכה יכלו לשמש בסיס לעוד ספר אחד לפחות.
לסיום אביא דוגמה: כמה יודעים כי העלילה "כרמן" של פרוספר מרימה, שמתיחסת לאותה תקופה, היא בעצם ספרון דק שמתרכז כמעט אך ורק בליברליזם של האישה. למרות שהוא כתוב ממבטו של הגבר המאוהב והנבגד. ועם זאת הוא מביא תקופה וצבע.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על המלכה היחפה - רומן הסטורי