ביקורת ספרותית על קץ האחווה הנשית מאת אליסון וולף
ספר לא משהו

---

יום אחד קמה אן שרלי והתחתנה עם גילברט בלייט. זה היה רומנטי מאוד ושימח את ליבם של המוני קוראים (ובעיקר קוראות) ברחבי העולם. ביום שלאחר נישואיה אן המוכשרת עזבה את משרת ההוראה, את הצטיינות לימודיה, ואת כל מעשיה עד לאותו היום, והתמסרה לחיי המשפחה, לניהול הבית ולתמיכה בקריירה המתפתחת של דוקטור בלייט. דבר כזה נראה מוזר היום, אבל היה מציאות החיים במשך עשרות שנים. גם נשים שלמדו ופיתחו קריירה בתחומן, עשו זאת בדרך כלל עד לנישואיהן ולא אחר כך. יש הרבה סיבות למציאות הזאת, למן הצורך לגדל ילדים, דרך הכמות הגדולה של זמן הנדרשת להתמחות בעבודות הבית, עבור בנורמות חברתיות רווחות, וניתוחים חברתיים כלכליים מעין אלה. יש שלמדו מן המציאות הזאת של סוף המאה התשע עשרה והעשורים הראשונים של המאה העשרים אמת בסיסית אחת: נישואים זה רע.

זו לא התזה של הספר "קץ האחווה הנשית". הספר הזה, שמוגדר על כריכתו "תנ"ך הכרחי לכל מי שרוצה לדעת משהו על מצב הנשים כיום". התזה העומדת במרכזו של הספר היא שונה. האמירה הזאת, הפוסלת את מוסד הנישואים מכל וכל בהיותו מדכא נשים, נמצאת כאחת האקסיומות היסודיות. מן אמת שאפילו לא צריך לומר אותה במפורש, קל וחומר שלא לנמק ולהסביר אותה. האם בכל מקרה נישואים זה דבר רע, או שיש להם גם צדדים טובים. או שלפחות אי אז בהיסטוריה היו סיבות טובות לנשים להתחתן, וחלקן מתאימות גם היום. הנה עוד משהו דומה. התזה העיקרית של הספר, כמו בספרי עיון רבים אחרים, מתומצתת בכותרת "קץ האחווה הנשית". אני אפרט קצת יותר את הכוונה שלה. לטענתה יש אחוז כלשהו, קטן אך ניכר, של נשות קריירה שהצליחו להשיג את הגביע הקדוש של המהפכות הפמיניסטיות מאז ומעולם: הן נמצאות בראש סולם ההשתכרות, מנהלות קריירות עצמאיות ושוות בכל לגברים. דא עקא, אומרת וולף. השיוויון הזה פגע במין הנשי בכללותו, שכן אותן נשים מפרות את האחווה שהיתה בין הנשים באשר הן מאז ומעולם. רגע, אומרת הקוראת הנבונה, היתה אחווה כזאת? למה לא סיפרו לי עליה? ובכן. הנה עוד אקסיומה בסיסית שנלקחת כמובנת מאליה. היתה אחווה כלל-נשית. באמת. זה רק הקרייריסטיות האלה שמחרבות אותה. בין השאר על ידי זה שהן מתעקשות משום מה להתחתן ולהישאר נשואות.

טוב, הגזמתי קצת בפשטנות של התזה העיקרית, אבל לא יותר מדי. ואלה לא זוטות קטנות. אלה הדברים הנמצאים בתשתית הרעיונית של כל מה שנאמר. הספר כולו כתוב בצורה חצי-אקדמית, כלומר בשפת בני אנוש, אבל מלא בנתונים, גרפים, טבלאות, הפניות למקורות מידע, והערות שוליים מחכימות. כמו כן הוא מקשר נושאים שונים כמו ביולוגיה אבולוציונית, מחקרים אנתרופולוגיים ועוד. אלא שזו תחפושת, והיא תחפושת מטעה. בסופו של דבר הדברים סובלים מבעיות אמינות, גם בגלל הנחות היסוד כפי שאמרתי קודם. גם בגלל הדרך השטחית שבה היא לוקחת תיאוריות עמוקות כמו תיאוריית ההכבדה בביולוגיה ומרדדת אותן לכדי אמירות תלושות, וגם בגלל שהתחושה העיקרית היא של פטפטנות. פרק אחרי פרק, כל פרק אמור לעקוב אחרי טיעון אחד במערכת הטיעונים, אבל הוא גולש ומקשקש דברים אחרים. וזה עוד לפני שנכנסתי לגוף הפרקים עצמם, ולטענותיה המופרכות בדבר הזנות והסיבה מדוע היא אינה כדאית לדעתה של אליסון וולף. (רמז: זה הגברים אשמים. באמת).

ואם הכל כל כך רע, למה בכל זאת קראתי את הספר? ובכן, המורה, יש לי תירוץ טוב. זה היה יום סידורים, ובו במסגרת התפקידים שהפטריארכיה השולטת כפתה על בנות מיני, בעיקר אלה שנכנעו קודם לכן והביאו צאצאים לעולם, הייתי אחראית על בתי הצעירה. ליוויתי אותה ממקום למקום, ובין הזמנים היו לי חלונות ריקים. מראש הצטיידתי בספר הזה, כחומר קריאה לזמני ההמתנה. וכך לא היתה לי ברירה אלא לקרוא אותו. אתם יכולים לוותר בקלות. לא תנ"ך ולא נעליים. טוב, נעליים אולי כן. של מעצבים ועם עקבים גבוהים).

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על קץ האחווה הנשית