ביקורת ספרותית על הנפש הנמהרת - אינטלקטואלים בפוליטיקה מאת לילה מרק
ספר טוב

---

בסוף המאה ה-19, בשיאה של המודרניות החילונית, רבים האמינו כי אירופה הגיעה לעתיד פוסט-רודני וכי העריצות והמשטרים הטוטליטריים הם נחלת העבר, ועם התפשטות בשורת הנאורות בעולם הרחב יוכלו להשאיר את הפרק הזה מאחור. בפועל כולנו יודעים שגם המאה העשרים ידעה רודנים רבים: לנין וסטלין, היטלר ומוסליני, מאו, אידי אמין, חומייני וסאדם, צ'אוצ'סקו ומילושוביץ'. "ההרמונות וטועמי המזון של הזמן העתיק אמנם נעלמו, אבל את מקומם תפסו שרי תעמולה ומשמרות מהפכה, ברוני סמים ובנקאים שוויצרים. הרודן חי וקיים" (עמ' 188).

מרק לִילה, פרופסור למחשבה מדינית בשיקגו, מנסה להתמודד עם השאלה כיצד אינטלקטואלים הגיעו למצב שבו לא רק שלא מחו והוקיעו את המשטרים הרודניים הללו אלא שרו להם שירי הלל. מה הביא אותם להכחיש את ההבדל המהותי בינם לבין מדינות המערב החופשיות ואף לבכר את המשטרים הרודניים על פני המדינות הדמוקרטיות 'האימפריאליסטיות' שלוקות, לטענתן, ברודנות ההון, רודנות הכוח ואפילו רודנות השפה.
[אני מקווה שהסקירה הבאה לא תהיה מפרכת מידי, השתדלתי לכתוב את עיקרי הדברים, בעיקר לעצמי, ואם גם אחרים ימצאו עניין, והיה זה שכרי].

הספר הזה מכיל אוטוביוגרפיות אינטלקטואליות על ששה הוגים בני אירופה הקונטיננטלית בשני עברי הריין, מהימין ומן השמאל הפוליטי שפעלו במאה העשרים. היידיגר, הידוע לשמצה יותר מכל האחרים, פותח את הקובץ הזה בתיאור מכירת נפשו לשטן הנאצי, ובנסיון להתחקות אחר הלהט האינטלקטואלי שהניע אותו לפעולותיו שמעולם לא חזר בו מהם. הפרק כמובן עוסק גם ביחסיו המפותלים עם חנה ארנדט, וגם אותה לא משאיר נקייה. בפרק השני המחבר נשאר ממזרח לריין ומנתח את הגותו של קרל שמיט, על תפיסת הפוליטיקה הכוחנית שלו, ואת גיוסה של הקתוליות להצדקת המשטר הנאצי. וולטר בנימין היהודי המרקסיסט המיסטי הוא נשוא הפרק השלישי, ואלכסנדר קוז'ב הפוליטיקאי הצרפתי ממוצא רוסי מהוגי הרעיון של השוק האירופי המשותף בשנים שלאחר המלחמה נחקר בפרק הרביעי. שני הפרקים האחרונים עוסקים בשני ההוגים הצרפתיים הפוסט-מודרניים שעסקו בעיקר בפירוק השפה, המושגים, התרבות ולמעשה כמעט כל דבר יציב שאפשר להעלות על הדעת, פרט לדקונסטרוקציה עצמה (פרדוקס), הרי הם הרליטיביסטיים הקיצוניים ז'אק דרידה (מרקסיזם משיחי לא ברור) ומישל פוקו (שגעון, סוריאליזם, מיניות ומאואיזם).

באחרית דבר מציג המחבר שתי תזות מבריקות ומנוגדות להסבר אפשרי לתופעה. לפי התזה האחת (אותה הגה ישעיהו ברלין הליברל הגדול) הן המשטרים הרודניים והן המעריצים האינטלקטואלים שלהם, נולדו, למרבה הפלא והאבסורד, דווקא מתוך הנאורות שביהירותה ובהרגשת האבסולוטיות שלה עודדה ויזמה, מאז המאה ה-19, ניסויים נמהרים בחברות בני האדם ובעיצובן מחדש. דווקא הנחות הבסיס של הנאורות שיש אמת אחת לכל שאלה, מדעית, מוסרית או פוליטית, היא שהביאה את אירופה לסחרחרה פוליטית ולהרפתקאות של גולאגים ומחנות מוות מעורירי פלצות. "הנאורות לא רק הולידה את העריצות, היא עצמה הייתה עריצה בעצם שיטותיה האינטלקטואליות - אבסולוטית, דטרמיניסטית, לא גמישה, לא סובלנית, חסרת רגש, יהירה, עיוורת" (עמ' 190).
אולם התזה הזו לא מקיפה דיה ולא תמיד מצליחה להסביר אל נכון את כל המציאות המורכבת של המאה ה-20. התזה המנוגדת דווקא מתמקדת בדחף האי-רציונאלי הטבוע באדם. בתופעות המשיחיות הקיצוניות, במחשבות אפוקליפטיות ובאנרכיזם מיסטי.
התזה הראשונה עשויה להסביר את הנכונו האינטלקטואלית לגבות את הברוטליות הסובייטית, את התכנון הנאצי הקר והיעיל, את רשתות המלשינים ואת המשטרה החשאית בשם רציונליזם חסר לב. התזה השניה תסביר היטב את הסגידה לדם, לגזענות, לאלימות ככח מטהר, לפולחן אישיות ועצרות המוניות משולהבות.

לאחר הצגת שתי התזות המתבקשות, מארק לילה מציג תזה שלישית על פי קריאה באפלטון (בעיקר בדיאלוג 'המשתה' 'פוליטאה' ועוד) המתמקדת למרבה הפלא בקשר שבין 'ארוס', האהבה, לפוליטיקה. לדעתו דווקא הכוח הזה, הארוס, שלדעת אפלטון הוא המגדיר את האדם כיצור שואף ומתאמץ מעל לצרכים הרגילים, הוא הדוחף את בעלי הנשמות המשתוקקות להיעשות משוררים, פילוסופים או מנהיגים במובן הנעלה של המילה. אך מאחר שהאהבה, בין אהבה לאדם ובין לרעיון, מולידה סוג של שגעון, הרי בכוחה לשרת, אף שלא מדעת, את הרע. ההבדל בין הפילוסוף האידאלי של אפלטון לבין האינטלקטואל המסוכן הוא שהראשון מסוגל לשלוט בתשוקה הזו ואילו השני בהיותו מלא להט והתלהבות שוקע בתוך הדיון, כותב ספרים, נואם נאומים ומהלל את הרודנים בחוסר אחריות הנובע מחוסר שליטה עצמית וביקורתיות אינטלקטואלית, ומהצמא להיות מקובל על ציבור הפכפך.

"הרודנות לא מתה... עידן האידאולוגיות הגדולות אולי חלף, אבל כל עוד בני אדם חושבים על פוליטיקה - כל עוד יש בני אדם חושבים בכלל - שריר וקיים הפיתוי ללכת שבי אחרי רעיון לתת ללהט ההתלהבות לעוור את עינינו לפוטנציאל הרודני שבו, ולהתנער מאחריותינו הראשונה, והיא - לשלוט ברודן שבתוכנו" (עמ' 205).

ספר טוב, ובעיקר חשוב, ולמי שלא רואה את עצמו צולח 200 עמודים של עיון שעשוי להיות מייגע במקצת, אפשר להסתפק באחרית דבר התמציתית והכתובה היטב.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על הנפש הנמהרת - אינטלקטואלים בפוליטיקה