ביקורת ספרותית על אין פרפרים פה - ציורים ושירים של ילדי גיטו טרזינשטדט מאת אבא קובנר
ספר מעולה

---

מי מכיר את יעל

היום מצאתי ספר ברחוב, אותו חיפשתי זמן רב, באמצעותו השתוקקתי לחוות מחדש זיכרון ילדות בלתי נשכח. הספר אין פרפרים פה, מציף אותי בזיכרון וגעגוע ליעל. אני מביט בפניה הקורנות, מאזין לקולה הנעים והרציני בשעה שהיא מקריאה לי שרים מתוך הספר, ולפתע יורדת עלי עצבות, כי למרות שאני ילד, אני מבין שיעל מספרת לי את סיפור חייה נטול הפרפרים כהמחשה לילדות בצל המוות.

קבלתי תזכורת אקראית ולא צפויה ליעל גיבורת ילדותי, בביקורי לפני כשנה ביד ושם, בחלל המנציח את גטו ורשה, נוכחת בעצמה מרגשת עדות הילדה (יעל ) זושיה זייצ'יק והבובה שלה זוז'יה, כמי ששרדה את גטו ורשה והשואה. באמצעות סיפורה המצמרר של יעל, ניתן לתפוס את עוצמת הכאב הלא אנושי של הילדים שנרצחו, או חוו את אימי השואה. חשבתי שהכרתי את יעל המספרת כצעירה שגרה בבתינו כשהייתה סטודנטית לחינוך באורנים, עובדה שגרמה לי להתרגשות מיוחדת. מאז לא הפסקתי לדמיין את פגשתי המחודשת עם יעל, כהזדמנות לסגור קצוות ולהודות למי שנגעה בנפשי בצורה כל כך משמעותית.

יעל גיבורת ילדותי, אימצה אותי כילד בודד הזקוק לעידוד, לעתים בחורף טיילנו בוואדי, הלכנו לראות את פריחת הרקפות הבוהקות בלבן וורוד. באחד הפעמים שנפגשנו היא הקריאה לי שירים מתוך הספר אין פרפרים פה. הסיפור והמפגשים שלנו יצרו בקרבי תחושה חזקה של מגע אנושי בין מי ששרדה את השואה, מלאת אהבה ואנושיות, למי ששרד חיים של הזנחה הורית.

בביקורי בגטו היהודי בפראג, לפני מספר שנים, הרגשתי יהודי כשם שמעולם לא הרגשתי. יש במקום הזה אתרים מצמררים שקרבתם האחד אל השני חיברה אותי לתשוקת החיים העולה מצל המוות, כך בית הקברות הצפוף לעומת פיסות הנייר השבריריות התלויות בצפיפות על קירותיו של בית הכנסת פינקס, ועליהם משורבטים ציורי ילדי גטו טרזין המבטאים מאוויים ופחדים.

גטו טרזין שימש שמש עבור הנאצים כ"מחנה לדוגמה", הוא הוצג לצלב האדום כהוכחה לכך שמחנה הריכוז "מטיב" עם היהודים. מתוך חמש עשר אלף הילדים שהובאו לגטו רק מאות ניצלו, כך שרבים מהתמונות התלויות על קירות בית הכנסת , פינקס הם של ילידים שנרצחו בשואה.

הספר אין פרפרים פה, מחבר פיסות מחיי, וזיכרון מחושי ליעל גיבורת ילדותי, כעת אני מתחיל לקרוא את הספר המתעד את מחשבות ילדיי הגטו, באמצעות שירים וציורים, אותם ערכו וליקטו, אבא קובנר וחנה וולקוב, לאה גולדברג בשפתה הנפלאה, תרגמה לעברית.

מה חשבו הילדים, בדריק ציירה רכבת משא, ועליה ילדים עליזים כמשאלה שלא התגשמה. מריון ציירה ילדה, פניה מבטאים חיים ואימה בו בעת. יז'י צייר חייל נאצי, המבטא סיוט והאימה. אינה ציירה את התור לאכול כשגרת מאבק הישרדות וביטוי לתחושת הרעב. יוסף צייר שמש כתקווה, אבל הוא נרצח באושוויץ. אווה ציירה דקל כמחשבה אופטימית לעולם אחר.

השיר המייצג את הספר הצליח במילותיו לטלטל אותי בתחושות שבין תיקווה וייאוש :

אחרון היה אחרון האחרונים ...
ובשאתו כנפיים מעלה מעלה
עף לנשק את אחריתו של עולמי ...
אבל פרפר פה לא ראיתי
וזה היה האחרון, אחרון האחרונים
כי פרפרים אינם חיים בגטו.

המעניין הוא שהשיר הזה לא נכתב על ידי ילד, אלא על ידי בוגר, פאוול פרידמן שהיגיע לטרזין בגיל - 21, וניספה באושוויץ בגיל - 24, דווקא בסיפור האישי שלו יש נחמה קטנה, בשהותו בגטו, הכיר פאוול צעירה יתומה מאם, את אידה גוטליב, בת ה- 18, הוא נשא אותה לאישה, למרות האיסור הנאצי על קיום טקסי נשואים בגטו. כמו מחול פרפרים קצר שעוד רגע יגווע. אידה שרדה את השואה ושמרה את השיר שהפך לאחד מסמלי השואה המוכרים ביותר.

כעת אני מבקש לצאת למסע שתכליתו לחפש את יעל גיבורת ילדותי.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על אין פרפרים פה - ציורים ושירים של ילדי גיטו טרזינשטדט