בקיץ הקודם נפשנו בראש פינה. למה ראש פינה? אני לא יודעת. סתם ככה התחשק לי. אבל היה יפה מאוד. למעשה, רק בארצנו הטרייה והמתחדשת מושבה שחגגה לא מכבר מאה ושלושים להיווסדה נראית לנו מקום היסטורי, שלא לומר עתיק, וציורי. נכון שיש לנו גם מקומות ותיקים יותר, אבל הקשר אליהם עובר דרך חפירות בתלי עפר הדבקת חלקי חרסים ופיענוח כתובות בכתיב לא ברור. כל שנותר לנו הוא חורבות היסטוריות, ערים חדשות, וגנום של אלפיים שנות היהודי הנודד.
גלשתי קצת, וזה לא מאוד חשוב. אם נחזור לראש פינה, יש שם חנות נפלאה ושמה גוונדולין. בעיקר ספרים מיד שנייה, אבל לא רק. גם כל מיני מוצרים אחרים, ומזכרות, והכל מסודר בערימות מגובבות שיוצרות אווירה נפלאה. בגוונדולין בילינו שעה משפחתית של נחת רוח רבה, בין כל המדפים והאוצרות. ושם מצאתי ספר מעניין ומפתיע. הספר נקרא Back to basics ובכותרת המשנה שלו הוא מציע "ללמוד ולהנות ממיומנויות אמריקאיות מסורתיות". בהקדמה נכתב שזהו ספר על חיים פשוטים, על הדרכים המיושנות לעשות דברים, על האומנויות המיושנות, המזון המיושן, וההנאות המיושנות. כמו כן, נכתב שם, זהו ספר על עצמאות. על הדרך של העשייה-בבית וההשענות העצמית. וכך לאורך כחמש אמות עמודים נהדרים מסביר הספר לקורא המעוניין איך הוא יכול לבנות את הבית והרהיטים שלו, לגדל לעצמו את האוכל, לשמר אותו, ולתחזק את החווה לאורך כל השנה. כמובן שקניתי את הספר. לא שאני עושה משהו מכל הכתוב בו, אבל אני נהנית לקרוא.
חלק ממה שמופיע בספר הזה, והוא גם עולה מתוך קריאה בוגרת בספרי "בית קטן בערבה", הוא הכמות האדירה של עבודה יומיומית שנדרשה לקיום ולניהול משק בית. לעין מודרנית תיאור כזה נראה מעייף ממש. גם כשאני אומרת שאני עייפה כי כל היום עבדתי בבית, הכוונה שלי היא שהפעלתי מכונות לצורך כביסה ושטיפת כלים. אמנם בישלתי, אבל את הקיצוץ הנדרש עשתה מכונה, והדלקת האש היא מעשה קל מאוד. לפעמים אני מכינה את הלחם שאנחנו אוכלים, אבל ברוב הפעמים אני קונה אותו מוכן. לפעמים, כי בא לי, אני תופרת וסורגת לעצמי פריטי לבוש. לרוב אני קונה אותם מוכנים. ואת השמיכות שלי, ובכן, אף פעם לא עלה בדעתי לתפור.
תפירת טלאים, "קווילטינג" היא הרכבה אומנותית של פיסות בד קטנות יחד, לכדי יריעת בד גדולה אחת. בספר Back to basics נכתב כי זו אומנות אמריקאית מקורית, שהתפתחה מהצורך של המתיישבים הראשונים באמריקה (כלומר הלבנים הראשונים שהתיישבו בה) לתפור לעצמם שמיכות מחממות רבות, מעבר לאלה שהביאו איתם מהיבשת הישנה. השימוש בפיסות בד קטנות נבע מאילוצים כמו מיעט האריגים השלמים שהיו ברשותם, והצורך לתפור יחד שלוש שכבות כדי ליצור חימום מקסימלי. בהדרגה התפתחה גם אומנות דקורטיבית בחיבור דקדקני של פיסות הבד לכדי דגמים גיאומטריים סבוכים. תפירה של שמיכה אחת דורשת עבודה רבה, ולכן נעשתה פעמים רבות בקבוצה "קווילטינג-בי" ובה הרבה נשים נאספו יחד ועבדו קולקטיבית, כי עבודה אישית על שמיכה אחת, בפרט לאישה שעסוקה גם ככה בניקוי וכיבוס ובישול ושימור, עשויה להימשך חודשים רבים. גם כיום יש העוסקים בתפירת טלאים אומנותית. אמא שלי גיסי, לדוגמה, קונה בדים ייחודיים ויקרים, ויוצרת מהם יצירות מרהיבות עין שאותן היא לא מוכרת, כי על אף השימוש במכונת תפירה, העבודה הנדרשת גדולה מאוד ואין דרך לתמחר אותה. אבל היון זו אמנות של פנאי, שבאה מתוך רצון והנאה, ולא מתוך צורך דוחק בשמיכות לחימום.
תפירת טלאים, או כפי שבחרו לכנות אותה בשמה הלועזי דווקא "קווילט", עומדת במרכזו של הספר "הנמלטת האחרונה". הספר לא עוסק כמובן בתפירות טלאים או בשמיכות, ויש לו נושאים כבדי משקל אחרים, כמו זוגיות, משפחה, נאמנות, דת, ושמירה על עקרונות. העלילה מתרחשת על רקע המאבק בעבדות בארצות הברית, וחלק מהספר דן גם בה, אבל הקווילט עדיין נמצא במרכז, ומעסיק את הגיבורה. הונור ברייט, קוויקרית אנגליה, מגיעה לארצות הברית. היא יודעת שלא תוכל לחזור, אבל כשהיא מגיעה מסתבר גם שאין לה כל כך לאן ללכת. היא נישאת, לא מאהבה, אך בתוך הקהילה, ונחשבת לכישלון כמעט בכל פרמטר אפשרי. מלבד יכולות התפירה שלה. הונור מביאה איתה מאנגליה מיומנות תפירת טלאים ברמה גבוהה, כי התחקיר של שבלייה טוען אחרת מהספר האמריקאי שברשותי. הונור מסתכלת מגבוה על אמנות הטלאים האמריקאית. היכולת והטכניקה שלה טובים בהרבה מכל מי שסביבה, וזה מה שנותן לה קצת מעמד ומקום בקהילה.
הונור סובלת מקשיי קליטה רבים. בתור עקרת בית היא מרגישה כישלון חרוץ. היא לא מכירה את עונות השנה. היא לא מצליחה לבשל את הדברים הפשוטים ביותר, כי חומרי הגלם בארץ החדשה לה מגיבים אחרת ממה שהיא רגילה. היא לא יודעת להחמיץ ולייצר ריבות ולשמר פירות וירקות, כי בארצה הקודמת לא עשו את כל הדברים האלה - פשוט הלכו לחנות או לשוק וקנו. אלא שזו מדינה חדשה, המרחקים גדולים, והמשפחה אליה היא הסתפחה היא משפחה ענייה. קשה לה הניתוק מהמשפחה. כל מי שמתרפק על תקשורת מכתבים בזמנים עברו צריך להביא בחשבון את פערי הזמנים בין המכתבים. בעוד הונור אבלה על מותה של גרייס אחותה, מגיעים אליה מכתבי המשפחה שטרם שמעו על הבשורה הקשה. אבל יותר מכל מפריעה לה התחושה הרעועה והקלושה. הבתים הינם בתי עץ קלושים ורעועים, העיירות זה מקרוב באו. והונור באה מעיר שעומדת על מכונה כמה מאות שנים, ובה בתי אבן מבוססים ויציבים. כל זה מקנה לה חוסר ביטחון, שבהינף נשיפה אחת הכל הולך ומתפרק. נראה לי שמי שחי בארצנו המחודשת יכול להזדהות בעומק ליבו עם התחושה הזאת.
והונור סובלת גם מפער נוסף, והוא היחס לעבדים השחורים. היא קוויקרית. כל מי שקרא אוהל הדוד תום יודע שהקוויקרים התנגדו נחרצות לעבודת, ואף סייעו בפועל לעבדים שהצליחו להימלט מאדוניהם. גם הונור מנסה לעשות את זה, ומעלה על עצמה את כעסם הזועף של בני משפחתה החדשה. גם הם קוויקרים, כמוה, אבל היא מגלה שעקרונותיהם חלשים יותר מזה שלה. במהלך העלילה היא גם מגלה שיש לזה סיבה טובה. וכאן לטעמי חולשתו של הספר. טרייסי שבלייה כדרכה בקודש עשתה עבודת תחקיר היסטורית מלאה ומפורטת, עד כדי תפירת קווילט בעצמה. אבל הדילמות העולות בספר מוצגות בצורה מרפרפת ואין בהן מספיק העמקה. בניסיון לסייע לאחרים, הונור מעמידה דברים רבים בסכנה: את שלמות המשפחה שלה, את הזוגיות הטרייה שלה, ואת עצמה. השאלה האם זה שווה את המחיר, והאם "רכבת העבדים" שהובילו אותם צפונה, לקנדה, לא תסתדר בלעדיה, אמנם עולה, אבל לא בחוזקה הנדרשת. וזה מה שחבל. חוץ מזה הספר קריא, קצת מרוחק, אבל זה לא פוגע בקריאה, ונותן זווית מרתקת על תקופה היסטורית ידועה.
