ללי ולרץ היקרים, ראשית תודה מקרב לב.
שנית, לצערי לא נכנסתי לפרטים בנוגע למעוזים השונים.
חשוב לזכור שלכל אחד מהם היה גורל שונה. חלקם נפלו כמעט ללא לחימה . חלקם ננטשו לאחר לחימה של ימים וכשנישאו ללא תחמושת נפלו בשבי המצרי. חלקם הקטן ניצלו או כשנינטשו וחייליהם חברו לכוחותינו או שחולצו על ידי טנקים שהצליחו לחבור ולחלץ אותם. רק מוצב בודפשט הצליח לעמוד בכל ימי המלחמה. הסיבה להצלחה הזאת היא אולי מפקדו מוטי אשכנזי שהיה קצין ומפקד מעולה. הצוות שלו שהיה בעל רקע קרבי( חלקם צנחנים, גולנציקים, נחלאים וכו׳), היו אצלו גם לוחמי סיירות ( שקד, חרוב וכו׳), חברה שידעו מה זאת לחימה והיו בעלי ניסיון קרבי ממלחמת ההתשה ומלחמת ששת הימים. כמו כן הצליחו לחבור אליו שתי טנקים מגדוד 54 הסדיר (חט׳ 9 אני חושב), שעזרו מאוד בהשמדת הטנקים המצרים שניסו לחדור למוצב.
לדעתי חשוב להבליט את ההצלחה של אשכנזי לעומת הכשלון של האחרים שנבעה לדעתי גם מהעובדה שהכוח שהיה במוצב והיה מורכב מחירנקים, טנקיסטים וארטילריה. שאפשרו עמידה ראויה במשך כל המלחמה עד שלאחר 14 יום הגיעו הצנחנים ( גד׳ 50 של הנחל שהגיע ישירות מקורס מכ״ים והיו היפר לוחמים) והחליפו את הכוחות המותשים שישבו במוצב מתחילת הקרבות. לדעתי צריך גם לספר את סיפורם כי ב16-17 לאוקטובר היתה מתקפה מצרית גדולה על המוצב, הנחלאים שחטו שם גדוד חיר מצרי בקרבות של יעד מבוצר ( בתעלות), והטנקים של השיריון הצליחו להדליק את כל הנגמשים שהצליחו להכנס לחצר המוצב. , סיפור בפני עצמו.
טוביה

תודה. יופי של ביקורת טוביה!

סיפורי המוצבים ממש מרגשים כמו הקול של הקשר שזעק בקשר הם עולים עלינו ואחר כך נדם, כמו הלחימה וכניעתו של מוצב המזח ששמעתי ממפקדו הצעיר, ודמעתי יחד עם כול טירוני הנח"ל.