- אני אוהב חלב.
- אני אוהבת מים.
- אני אוהב ת'ים.
- אני - את השמיים.
- אני אוהב כלבים.
- אני - רק חתולים.
- אני אוהב צהוב.
- אני - דברים כחולים.
- אני אוהב אביב.
- אני אוהבת סתיו.
- אני אוהב נרקיס.
- אני את החצב.
- אני אוהב לשבת.
- אני רוצָה לקום.
מה נעשה? אנחנו
לא מסכימים על כלום!
- אני אוהב שבת.
- אני את יום שישי.
- אני אוהב גשום.
- אני דווקא שמשי.
- אני אוהב מלוח.
- אני - הרבה מתוק.
- אני אוהב תפוח.
- אני - אגס ירוק.
- אני אוהב לרוץ.
- אני - לקפוץ בחבל.
- אני אוהב פסנתר.
- אני אוהבת נבל.
- אני אוהב בצל.
- אני אוהבת שום.
מה נעשה? אנחנו
לא מסכימים על כלום!
- יש עוד דבר אחד שאני אוהב. אבל אַת בטח לא, כך אני חושב.
- גם לי יש עוד דבר שאני אוהבת, ואתה - בטוח לא. כך אני חושבת.
- אם את תגידי לי, אגיד לך את שלי.
- לקרוא ספרים כל יום, זה הכי כיף בשבילי.
- לקרוא ספרים, אמרת?
- כן, זה מה שאמרתי.
- לקרוא, זה בדיוק מה שאני חשבתי.
סוף כל סוף מצאנו
משהו משותף...


הביקורת הזאת היא ביקורת פרידה: אני עוזב את סימניה.
(למעשה כבר עזבתי, לפני חודש בערך. אבל פתאום נזכרתי שלא נפרדתי כמו שצריך. אז הנה.)

הייתי כאן בסימניה שנה.
קראתי ביקורות, כתבתי ביקורות, אבל הכי חשוב - פגשתי כאן המון חברים:
אנשים שלא חולקים איתי כמעט כלום, מלבד אהבה לספרים.
אנשים שמצליחים לגשר על כל הפערים בינינו בעזרת האהבה המשותפת הזאת.
השנה הזאת היתה שנה מקסימה.
אני רוצה להודות לכולכם, על התגובות, על היחס החם ועל מאור הפנים.
אני מבקש סליחה - אני מסוגל להיות די בוטה לפעמים. אם פגעתי במישהו, אני מתנצל.
סימניה היתה חלק מאוד משמעותי מהעולם שלי בשנה הזאת, ואתם בתוכה. וזה קשה לעזוב.

אני אתגעגע.


הגענו אל הסוף
ממש אל סוף הסוף
לסוף הכי סופי
אל סוף כל הסופים!
אין יותר מילים
ואין גם ציורים.
הספר פה נגמר.

אבל יש עוד ספרים!

אמא שלי היא מחנכת. בנשמתה.
היא מורה נפלאה, היא אמא נפלאה: זה תמיד הולך יחד.
בשנים האחרונות היו לנו המון שיחות על חינוך, וכשסיימתי את הספר הזה, מוצף ומתוסכל, לא היתה כתובת טבעית יותר.

לפני הכל אתם צריכים להכיר קצת את אמא שלי.
לפני כמה חודשים, ביום הנישואים ה21 של ההורים שלי, היה לנו ויכוח כלשהו, ואני הגעתי לסף דמעות.
אין לי שום דבר נגד דמעות; אני חושב שלבכות זה נהדר, זה משחרר מתחים, זה טבעי ונכון ונורמלי. אין לי גם בעיה להודות שבכיתי.
אבל שיראו אותי בוכה - זה אני לא יכול. אני שונא שרואים אותי בוכה.
אז יצאתי. לא בטריקת דלת או משהו כזה. פשוט הלכתי לחדר שלי.
אמא שלי חיכתה דקה. ואז היא באה אחריי.
"אנחנו יכולים להמשיך את הויכוח הזה אחר כך," היא אמרה. "רק רציתי לתת לך חיבוק אחד. אפשר?"
ואני, בקול חנוק קצת, שוכב על המיטה עם הפנים אל הקיר, אמרתי לא.
היא עמדה רגע במקום, ואז יצאה.
חשבתי שזה הדבר הכי פוגע שיכול להיות. שנאתי את עצמי על הדחייה הזאת. דווקא ביום הנישואים, דווקא הבן הבכור...
ולא שלא רציתי את החיבוק הזה. פשוט לא רציתי שהיא תראה אותי שבור ככה.
אז בלעתי את הבכי, וניגבתי את הדמעות, ושטפתי פנים. ואז נשמתי עמוק והלכתי לחפש את אמא שלי.
"אני מצטער," אמרתי לה. "זה לא שלא רציתי חיבוק. אני פשוט..."
אבל אמא שלי אמרה בשקט, "זה בסדר לא לרצות חיבוק, וזה בסדר לרצות להיות לבד, וזה בסדר להגיד לא. אני לא נעלבת. אני אמא שלך ואני כאן בשבילך, ובכל פעם שאתה צריך חיבוק, אני כאן לתת אותו."
כאן כבר בכיתי. וגם אמא שלי. ישבנו וכמו בסצנה הכי קיטשית אמרנו את כל מה שלא אומרים בדרך כלל: שאני אוהב אותם, והם הורים נפלאים, ושאני רואה את כל נשיכות השפתיים שלהם, ושאני מצטער; שהם אוהבים אותי וגאים בי, ושאני ילד מקסים, ושהם משתדלים מאוד לתת את המינון הנכון, להיות שם בלי להידחף; ושלדעתי הם מצליחים; ושהיא מאושרת כל כך, ביום הזה, איתי ועם האחים שלי. התוצאות הכי נפלאות שהיא יכלה לאחל לעצמה.

בכנות: אמא שלי היא האמא הכי נפלאה שיכולתי לאחל לעצמי.

אני יודע את זה.
אני גם יודע שגדלתי בבועה, ושיש לי תנאי פתיחה מעולים, ושהחיים שלי באופן כללי ורודים מאוד.
אבל עד כמה אני ילד שמנת - את זה קלטתי רק בספר הזה. כמו אגרוף בבטן.

חילי טרופר, שאני ממליץ לכם לשמוע עליו עוד קצת, ניהל חמש שנים את תיכון ברנקו וייס ברמלה. ברנקו וייס הוא תיכון לנוער שנשר ממסגרות אחרות, שמגיע מבתים קשים, שיש לו תיקים במשטרה. ברנקו וייס הוא ההזדמנות האחרונה שלהם להצליח.
הספר הזה הוא אסופה של מכתבים למורים בבית הספר. מכתבים שנכתבו לאורך כל חמש השנים. יש שם הכל בכל:
ההתחלה, מהוססת, בונה עדיין יחסי אימון;
הקשיים, מתסכלים, לא צפויים, מזעזעים,
מוכיחים לי עד כמה אני רחוק מהחיים האלה, שכל כך לא רחוקים ממני;
ההצלחות, קטנות, זוהרות, זמניות, מבשרות טוב;
התקוות, נוגעות לא נוגעות במציאות;
הגאווה, למרות הכל, בגלל הכל;
הכוחות האינסופיים, הסבלנות והעמל.

'מקום בעולם'.
אתם זוכרים מה אמרה אמא שלי?
"אני אמא שלך ואני כאן בשבילך, ובכל פעם שאתה צריך חיבוק, אני כאן לתת אותו."
כבר ראיתי את אמא שלי יוצאת למעני לקרבות לא מעטים. מה שלא אעשה ומה שלא יקרה לי, יש מקום אחד בעולם שיקבל אותי כמו שאני.
יאמין לי. יאמין בי.
הבית שלי.

תמיד חשבתי שהמקום הזה, כל אדם ומקומו הוא, הוא נקודת המשען הארכימדית שממנה אתה יכול להרים כל דבר.
אם יש לך מקום אחד בעולם להישען עליו, אין דבר שאתה לא יכול לעשות.

לנערים של ברנקו וייס אין מקום כזה.
זה הם מול העולם.
כבר שנים.
וגם כשבא חילי טרופר ומנסה להפוך את בית הספר למקום שלהם בעולם, האם זה לא טבעי שהם לא מאמינים לו?
אלה לוחמי גרילה. אין להם חברים. אין להם בית.
הם תמיד לבד, עם הגב אל הקיר מול כל השאר.
אי אפשר לעזור להם:
העולם ניצח אותם בכל כך הרבה סיבובים.
בתודעה שלהם, הם כבר הפסידו.

הספר הזה זיעזע אותי.

הוא זיעזע אותי כי בברנקו וייס יש 130 תלמידים, אבל על כל תלמיד שם יש מאה שכבר התייאשו;
מאה שיגמרו בכלא, ברחוב או בבית הקברות.
כי בברנקו וייס יש צוות מופלא, אבל על כל מורה שם יש אלף אנשים שמעולם לא חשבו לעשות משהו.
כי את הספר הזה יקראו אלף אנשים נניח, אבל על כל אחד מהם יש כמה אלפים שזה בכלל לא מעניין אותם.

הוא זיעזע אותי כי הבנתי עד כמה אני מנותק, עד כמה הבועה שלי אטומה;
קיבלתי משפחה מדהימה וחברים טובים, למדתי בבתי ספר מעולים, הכל נפלא הכל מקסים, ואני מתבייש לומר שישראל השנייה לא ממש נוכחת בחיים שלי.

הוא זיעזע אותי כי בשביל הנערים של ברנקו וייס, שתי יחידות בגרות זה אוקיינוס לא עביר, זה הר שאי אפשר לטפס עליו, והם מנסים בכל זאת והם מצליחים;
לו הייתי משקיע רבע מהמאמץ שלהם בתוך נתוני הפתיחה המעולים שלי, הייתי מגיע הרבה יותר גבוה מממוצע בגרות 108.

הוא זיעזע אותי כי נזכרתי בילדה שנקרא לה מיטל, שהיתה אצלנו בבית באומנה תקופה קצרה, והסיפור שלה הדהד בכמה סיפורים בספר. שאלתי את עצמי איפה מיטל עכשיו, והאם היא יצאה מזה. היא היתה בת גילי: אם היה לה מזל והיא אומצה על ידי משפחה שאהבה אותה, היא יכולה להיות היום חיילת. ואם היא חזרה הביתה, או המשיכה להיזרק ממסגרת למסגרת... אני יכול רק להתפלל שהיו שם אנשים כמו חילי טרופר, לתת לה עוד הזדמנות אחת.


הלכתי לאמא שלי.
התערבלו בי הרבה דברים: בושה, ותסכול, ורצון נואש לעשות משהו אם כי לא ברור מה.
וכעס גדול, על עצמי ועל מערכת החינוך ועל המשטרה ועל החברה בישראל ועל הבידול הזה בין ישראל המוכרת לבין ישראל השניה.

אמא שלי בהתחלה רק הקשיבה. זה מה שהופך אותה לכתובת כל כך טובה.
ואחר כך היא התחילה לדבר.
היא אמרה לי שאני צודק:
המשטרה לא משהו, ומערכת החינוך לא משהו. היא אמרה לי שגם הרווחה היא לא מציאה גדולה; שאת מיטל הוציאו לנו מהבית למרות ההתאקלמות המהירה שלה, כי יש לנו יותר מדי ילדים. היא ציטטה אם אומנה אחרת שאמרה לה פעם, 'הילדים האלה נדפקו פעמיים: פעם אחת בבית, ופעם שניה הם נדפקים מהרווחה."

היא אמרה שצריך לשנות. אבל הניסיון מראה שגם כשבא מישהו מלמעלה ומנסה ליצור שינוי דרסטי (עיין ערך שי פירון) - זה פשוט לא הולך.
היא אמרה שבכל המערכות האלה יש הרבה אנשים טובים, שרואים בעבודה שלהם שליחות. והשינוי יבוא מהם. לאט אבל בטוח.
היא אמרה שבסך הכל העולם מתקדם. לאט, מאוד לאט, אבל בכיוון הנכון.

אני הייתי - ועדיין - מתוסכל. אמרתי שזה שינוי של דורות. שהמערכות האלה רקובות, ושינוי מבפנים - ניני הנינים שלי לא יזכו לראות אותו.
אמרתי שבשביל זה צריך מיליון מתקני עולם, שייכנסו עכשיו לחינוך ולמשטרה ולרווחה ולכל מערכת חלודה אחרת במדינה הזאת. אחרת כלום לא יזוז.
אתם מכירים את המשפט הזה, הצ'ופר הלעוס של וועדי מורים, 'הדואג לימים זורע חיטה, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים'?
אני מוכן להתערב על מה שתרצו, שיאנוש קורצ'אק לא התכוון לעודד מורים במשפט הזה. הוא תימצת כאן את כל הקשה והמתסכל שבהוראה.

אמא שלי שוב הקשיבה לי.
ואז היא אמרה: אנחנו דור אינסטנט במובן מה.
הכל צריך להיות מיידי: משיח עכשיו, שלום עכשיו.
תהליכים עמוקים לא נעשים מהר. טחנות הצדק טוחנות לאט לא בגלל חוק מרפי, אלא כי צדק הוא איטי מטבעו. דברים יסודיים לוקחים זמן.
וזה נכון שהמשימה עצומה, וזה נכון שהיא לא תיגמר לעולם, לא בימינו; אבל אם כל אחד מאיתנו ייתן את חלקו, פיקסל אחרי פיקסל תמונת המציאות תיראה טוב יותר. היא הזכירה לי את המשנה, "לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין להיבטל ממנה."
היא לקחה כדוגמה את משה רבנו. הוא מוציא ממצרים עם עבדים, עם שהוא בקושי עם, עם שאין לו תחושת אחדות ואין לו שאיפות; בסבלנות אין קץ, לבדו, הוא מוביל את העם הזה, מנחה אותו, 'כאשר יישא האומן את היונק'; אנחנו מדברים על עם קשה עורף וכפוי טובה, 'עוד מעט וסקלוני'; וכשנשקפת סכנה הוא נלחם על העם הסורר הזה בכל כוחו ומוכן ללכת איתו אל גורלו, 'מחני נא מספרך אשר כתבת'. ומעם העבדים הזה הוא מצפה להיות עם סגולה! והוא רוצה שהם הם יכבשו את ארץ כנען!
והנה המהלך החינוכי הזה, בלתי אפשרי ככל שיהיה, מצליח. עם נולד.
ובאופן סמלי כל כך, משה רבנו לא זוכה לראות זאת.
אני חושב שלזה כיוון הרב קוק כשאמר 'יציאת מצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו'. יציאת מצרים, המהלך המופלא הזה, היא ההוכחה לאפשרות לשינוי. יציאת מצרים הוכיחה שגם השינוי הכי דרמטי, בלתי מתקבל על הדעת, בלתי אפשרי - הוא אפשרי.

ואז היא אמרה עוד משפט אחד:
מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.


'מקום בעולם' הוא לא ספר שעובר לידך.
הוא ספר שמשנה אותך.
אתם שואלים מה עשיתי הערב?
הערב לא צעקתי על האחים שלי. אפילו פעם אחת. הערב הובלתי אותם לסדר כללי בבית, הרגעתי שלוש מריבות בשלבי ביניים, שטפתי כלים.
זה מגוחך, אני יודע. אתם מדברים איתי על ישראל השניה, ואני אומר לכם שטפתי כלים.
אני מנסה, כרגע, לעשות את המקסימום שלי בכל רגע נתון.
זה מה שניסיתי לעשות הערב.
זה מה שאני מקווה לעשות גם בהמשך.

זה עלוב, זה זניח לעומת ההר הזה שעלינו כחברה לעבור אותו;
אבל גם מסע של אלף צעדים מתחיל בצעד אחד.


ואני מאמין בזה בכל לבי:
מעט מן האור
דוחה הרבה מן החושך.





חלקכם אולי מכירים את תיכון ברנקו וייס מהסרט "תיכון ההזדמנות האחרונה". הסרט אורך כמעט שעה, והוא שווה כל רגע.
https://www.youtube.com/watch?v=DvR0D0eJLto&spfreload=10

ובפעם אחרת אספר לכם על אבא שלי.

עָפָה חֲסִידָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
כְּנָפַיִם מְנִיפָה מֵעַל הַנִּילוּס
אֶל אֶרֶץ רְחוֹקָה
מֵעֵבֶר לְהָרִים -
שָׁם בֵּית יִשְׂרָאֵל
יוֹשְׁבִים וּמְצַפִּים

דוד נולד בישראל, אבל אבא שלו, מוּלוּאָלֶם, נולד באתיופיה.
דוד כבר היה בירושלים לא פעם ולא פעמיים, אבל אבא שלו, כילד, הכיר אותה רק מהחלומות:
בירושלים הבתים בנויים מזהב, ואף אחד לא צריך לעבוד.
בירושלים המים מגיעים לבד לבתים, לא צריך לשאוב אותם.
בירושלים...

אף אחד שמולואלם מכיר לא היה בירושלים מעודו. רק החסידות, שעוברות מעל הכפר, והילדים שרים להן בעברן:

חֲסִידָה חֲסִידָה צְחוֹרַת צַוָּאר
מָה רָאוּ עֵינַיִךְ?
שִׁירִי לִי סִּפּוּר...

שׁוֹתֶקֶת חֲסִידָה, אֵינָהּ פּוֹצָה מָקוֹר
נִשְׁעֶנֶת עַל רַגְלָהּ וְעוֹד מְעַט תַּחְזֹר
תָּנִיף כָּנָף גְּדוֹלָה
בַּדֶּרֶך אֶל הַקֹּר
בַּדֶּרֶך תַּעֲצֹר
בְּצִיּוֹן עִיר הָאוֹר

חֲסִידָה, חֲסִידָה אֲדֻמַּת מָקוֹר,
הַאִם יְרוּשָׁלַיִם
אוֹתָנוּ עוֹד תִּזְכֹּר?

ירושלים זכרה.

ראש הממשלה בגין הורה למוסד: 'הביאו לי את יהודי אתיופיה!'
קשר חשאי נוצר. שמועות החלו לעבור בכפרים: קחו את מה שיש לקחת וצאו לכיוון סודן. משם נעלה לארץ.
אלפים עזבו את בתיהם ואת רכושם והתחילו במסע. רבים מתו בדרך: ברעב, בצמא, ממחלות (עובדה מזעזעת שלא מצוינת בספר, כנראה בגלל גיל קוראי היעד: כרבע מאלה שיצאו לכיוון סודן מתו בדרך, כ4000 איש).
על חוף סודן הוקם כפר נופש בידי סוכני המוסד ואנשי השייטת.
בלילות ללא ירח יצאו ממנו ספינות חיל הים, מלאות יהודים.
אחים.

*

קראתי לא מעט ספרים על ביתא ישראל. 'מאתיופיה לירושלים', 'יציאת אתיופיה', 'המסע אל החלום', 'הביאו לי את יהודי אתיופיה', 'המסע'.
אבל הספר הזה שונה. הוא מיועד לילדים, והוא כתוב היטב: קל, מעניין ונוגע.
וכמו כל ספר טוב על נושא היסטורי, הוא מספר על מקטע אחד מההיסטוריה של יהדות אתיופיה, אבל מושך אותך לדעת עוד.

*

השיר 'חסידה חסידה' הוא שירו של חיים אידיסיס. הנה הביצוע הנפלא של שלמה גרוניך ולהקת שבא: www.youtube.com/watch?v=Y4-y5FqsGxM

*

חֲסִידָה, חֲסִידָה לִבְנַת כָּנָף,
בַּשְּרִי בִּשְׁלוֹם הָעִיר
בִּשְׁלוֹם יְרוּשָׁלַיִם...

"נניח נא, למשל, כי בא איזה מבול לעולם ומחה מעל פני האדמה את כל היקום אשר ברחוב היהודים עם כל החיים אשר שם ומחה גם כל זכר וכל פליט וכל שריד להם, עד בלי השאיר לנו שום סימן מכל מה שהיה, ונשאר לנו על פי איזה מקרה רק ארבעת סיפורי מנדלי הגדולים (...) וכן עוד הסיפורים והציורים הקטנים שלו, אז אין שום ספק, כי על פי השיורים האלה יוכל החוקר הבא לחזור ולהרכיב שנית את כל הציור של חיי היהודים ברחוב העיר הקטנה במשך המחצה הראשון של המאה הי"ט, באופן שלא היה חסר לנו אפילו קוץ אחד של יו"ד אחת."

דוד פרישמן ניבא ולא ידע מה ניבא. מבול נורא בא לעולם ומחה מעל פני האדמה כל זכר ליהודי מזרח אירופה, עד בלי השאיר לנו שום סימן מכל מה שהיה.
וספרות התחיה עודנה עמנו: מנדלי מוכר ספרים בראש, ואחריו שלום עליכם, וי.ח. ברנר, ופרישמן עצמו, ועוד רבים.
אברהם קריב, בשר מבשרה של יהדות מזרח אירופה, ניגש אל ארון הספרים העברי לחפש את 'הציור של חיי היהודים ברחוב העיר הקטנה', אבל לא מצא. את אלה מצא שם (ההדגשות שלי):

"וזו דרך היהודים וטבע שנטבע בהם מקדמת דנא, בזמן שרואים מטבע זהב אצל ברנש, יהיה מי שיהיה, אפילו אם הוא עגל, בהמה בצורת אדם, הרי הוא להם לאלוהים."
"אם היהודים אף הם בני אדם הם או לא - זוהי שאלה שבאי עולם מתחבטים בה מימי קדם ועדיין לא נתפרשה כהלכה."
"הרי שמואליק יהודי הוא, והיהודי הילוכו משונה שלא כדרך שאר הבריות!"
"יהודי, אפילו כשהוא גוסס, כיוון שהוא שומע דברי עסק מיד דעתו מתיישבת עליו ומלאך המוות נרתע לאחוריו ואינו שולט בו אותה שעה."
"אין דיבור חביב ומרוצה ליהודים אלא זה, שלאו מוחו של אדם סובלו."
"ומה יעשה יהודי שאין לו פרוטה ונפשו חשקה במסחר: ישית עצות בנפשו ואצבע על מצחו, ואם ימצא אסמכתא כל שהיא, בן אדם אחד ממכיריו הרחוקים, בין שהוא עשיר ובין שאינו עשיר, ילך וייתלה עליו כפשפש הזה שנתלה בבשרו של אדם ואינו יורד משם עד שימוץ דם..."
(מנדלי מוכר ספרים)

"אנו רצים כעכברים ממקום למקום, איננו מתערים בכל מקום, בכל מקום לא רוצים בנו, ואולי בצדק."
"תמיד ובכל מקום טבחו אותנו, ואנו עיפשנו את האוויר בדמנו השפוך. האומנם נישאר לעד מזוהמי העולם?"
"לא, אל עם כזה לא נבוא במשפט, כי אינו כדאי לזה!"
"מספרים עליו גם אילו מעשיות הנוגעים בדיני ממונות ובהחנפת רשעים בעולם הזה, אלו החולשות הרבניות..."
(ברנר)

"ואולם היהודים יושבי הרחוב טרם ידעו וטרם יבינו כל זאת, כי המתים אינם יודעים מאומה."
"אבל בני העם האומלל הזה ובנותיו אינם אשמים אם יחטאו חטאה גדולה כזאת, להעלות על לבם מחשבות זרות כאלה, כי הם טרם יודעים וטרם מבינים את אשר הם עושים, וכי חטאה גדולה הם חוטאים לפני אלוהים."
"וגם אחי בני עמי אינם אשמים, כי חטוא יחטאו והם לא ידעו; בכפם ידבק הדם והם לא יבינו, ולא ידעו ולא יבינו גם אחרי אשר נעירם ונעוררם, כי לילה ארוך, ליל חושך ואפלה, הכביד את לבם..."
"כי היהודים מכבדים מומרים מעודם."
(פרישמן)

אברהם קריב, מבקר ספרות, עורך וסופר (he.wikipedia.org/…94%D7%9D_%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%91), קם בספר הזה לתבוע את עלבונה של יהדות מזרח אירופה. הוא חיפש, הוא אומר, בכל כתבי מנדלי, ולא מצא מקום אחד שבו המילה 'יהודי' מופיעה לשבח ולא לגנאי.
בדם לבו הוא מעמיד מול כסלון ובטלון וקבציאל את כל הטוב והיפה בעיירה, בשטעטל, ברחוב היהודים:
את הצדקה וגמילות החסד, את יראת השמים, את ההתעלות הרוחנית, את נקיון הכפיים למרות תנאי החיים הקשים;
את הישיבות, את הרבנים שגם גויים הכירו בחכמתם ובנדיבותם;
את הצעירים הנושאים בעול כל התנועות כולן, סוציאליזם, קומוניזם, ציונות;

הוא מזכיר לנו שהחלוצים העולים ארצה וזונחים מקצוע ומשפחה למען עבודה חקלאית קשה, אנשי 'השומר' ו'בר גיורא', מנהיגי מדינת ישראל הצעירה - כולם מתוך העיירה הזאת והרחוב הזה יצאו.

"מעשה בשני 'גיבורי ישראל', ר' מנדלי מו"ס ור' אלתר יקנה"ז, שנתנמנמו תוך כדי תפילה, זה בעגלתו וזה בעגלתו, ושתי העגלות שקעו בבוץ הדרכים ולא יכלו לזוז. ומי יודע סופם של גיבורינו השניים, שהיו עזי לשון אך דלי זרוע. אלא שלמקום התקלה נזדמנו איכרים בקרונותיהם, וכשראו את שני היהודים המצוייצים שברעה הם, מיד ירדו מקרונותיהם ונתנו כתף של עשיו ועמדו להם ליהודים בשעה דחקם. וצא וראה כיצד נוהגים היהודים הנחלצים בגויים המחלצים: הם גונבים דעתם ומנצלים רצונם הטוב של מושיעיהם תוך כדי היוושעם על ידם; "ואנו בעצמנו - מספר ר' מנדלי (...) - היינו גונחים ומפרפרים בכל אברי גופנו ונראים כדוחפים..."
התמונה הזאת, המצויירה בכל כוח המכחול אשר למנדלי, תלויה בחלל ספרותנו כמין סמל זורע פלצות. ברנר, כמובן, מצא בה שלל גדול. לא זו בלבד שהוא רואה בציורו של נמדלי הסבר מספיק לשנאת ישראל בכל הדורות, אלא הוא גם משמש לו הצדקה פסיכולוגית לעלילת דם. כי בקרב גויי הארץ ישב לו עם "שאין נפשו בעצם אלא (...) שהאחרים יוציאו את עגלותיו הטובעות. (...) ועם שכזה לא ישנאו ולעם שכזה לא יבוזו? ועל עם שכזה לא ישתוממו, לא יחודו חידה ולא ימשלו משל? וביחס לעם שכזה לא יאמינו כל עלילות נתעבות?" (ברנר, 'הערכת עצמנו בשלושת הכרכים')
ועתה נשאל את נפשנו: מי את מי היה מחלץ מן הבוץ? מי למי היה דוחף את העגלות? היש בוץ ששקעה בו אחת משבעים אומות ויהודים לא נחלצו בכל נפשם ומאודם לחלצה? ההיתה תנועת שחרור, למשל, שהיהודים לא צעדו בראשה, אם לאשרנו ואם להוותנו? ומאידך גיסא, מי ראה ומי שמע שגויים יזדרזו לחלץ בגופם עגלותינו הטובעות? מי ראה אותם רדופים לקיים מצוות 'עזוב תעזוב', ובפרט לגבי יהודים?"

ואת הסיפורים האלה, הוא מאשים, מלמדים עד היום בבתי הספר; את הדברים האנטישמיים כמעט האלה מספרים אנחנו במדינת ישראל; על אלה גדלים ילדינו אשר לא הכירו את העיירה היהודית, וזאת דמותה ודמות יהודיה בעיניהם.

ניתנת האמת להיאמר: אני לא גדלתי על ספרות התחייה. את העיירה ויהודיה הכרתי בעיקר מספרי זכרונות, ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות: שתי סדרותיו הנפלאות של הרב מימון, 'למען ציון לא אחשה' ו'שרי המאה'; 'גשר על תהומות' של דוד בן דוד; דוד זריצקי ומעיינות הרגש שלו; 'המתנחלים בהר' של רבקה אלפר; יעקב מרק ורבניו ב'במחיצתם של גדולי הדור'; ועוד רבים רבים.
העיירה היהודית שהכרתי היתה אולי דלה ומלאה רפש, אבל יהודיה התעלו מעל כל זה: רובם ככולם מתוארים כאנשים שתנאי החיים לא שינו את אצילותם, טוב לבם ומסירותם לאמונתם. אפילו בספרי השואה, בגטאות, בקרונות המוות ובמחנות הריכוז, נותרו עוד תיאורים של אנשי המעלה שלנו, שמכורתם הרחק הרחק מכסלון ובטלון וקבציאל.


הספר הזה הוא יותר מאשר קינה על שאבד, יותר מאשר קטרוג על ספרות התחיה.
מעל הכל יש בו קריאה נרגשת אלינו, הקוראים הישראלים, להעמיד לנו ספרים אחרים, ספרים שיקרבו אותנו אל אשר היה, ולא ירחיקו אותנו ממנו.

בתקופה הזאת של השנה אני תמיד מרגיש אי נוחות מסוימת לקרוא ספרים סתם. אפילו ספרים טובים, שבמשך כל השנה אני מסוגל לקרוא אותם שוב ושוב, נדמים לי בתקופה הזאת ארציים מדי.
כי גם שם יש אנשים,
אבל אנשים בלי שמיים
כי גם שם יש ספרים,
אבל ספרים בלי שמיים
כי גם שם יש מחשבות,
אבל מחשבות בלי שמיים
כי גם שם יש רגשות,
אבל רגשות בלי שמיים.
השם יצילנו מן האימה הזאת
כי אפילו ממעמקים קראתיך אי אפשר לצעוק שם...
(זלדה)

בדרך כלל עוד לפני אלול אני מרגיש את הצביטה הזאת. אני מחזיר לספרייה את הספרים שאצלי, ולא לוקח שום דבר. ואז אני חוזר הביתה ואוסף אותם אחד אחד, כל אחד מהמדף שבו הוא ממתין לי כל השנה:
את הספרים של אלול - תשרֵי;
הספרים של סליחות לפנות בוקר, כשהרחוב עוד ריק ורק אנשים בטליתות פוסעים בו,
ואוויר הבוקר עוד טהור וצלול, ונדמה שיש תקווה;
הספרים של שבת שובה;
הספרים של אבינו מלכנו;
הספרים של וּנְתַנֶּה תֹּקֶף;
ספרים של תשובה,
של טהרה,
של תיקון.
ספרים שאפילו שמם מעיד עליהם שהם מעולם אחר.
בעולם שלי הרחוק כל כך משלהם, הם מזכירים לי שאפשר, שמוקדם להתייאש, שלעולם לא מאוחר לשוב.

כעפעפי שחר. חיים גראביצר. למעלה מן השמש. עולמות טמירים.

הם לא ספרי מוסר ולא ספרי לימוד. הם ספרי קריאה לכאורה, אבל הם אחרים.
אין בהם כמעט עלילה. יש בהם הרבה נשמה.
יש בהם חיבוטי נפש שרחוקים ממך ת"ק פרסה על ת"ק פרסה, ובכל זאת עונה להם בתוכך איזה הד.
יש בהם שאיפה אל למעלה מן השמש, אל עולמות טמירים, אל התעלות פנימית.
אולי עוד לא הייתי שם, אבל אני כל כך רוצה להיות.

ומי כמוני יודע, איפה אני ואיפה הם;
אבל בחודשים האלה, על ההבטחה הגלומה בהם, לשבריר שנייה אני יכול לערוג לשם -
לווילנה של הגאון שאפילו סמטאותיה, כך אמרו, מלחשות דברי תורה,
לישיבות המוסר וניגונן החרישי,
ללהט הנפשי של התוועדויות חב"ד,
לנקיות הדעת ולפשטות של ירושלים.

ולא רק אליהם.
גם לתפילתן התמימה היפה של אחיותיי הקטנות, בלי להבין בלי לחשוב, אבל בכוונת הלב, זו שאובדת עם תום הילדות ואחר כך נקנית שוב רק בעמל;
לחשבון הנפש של אבא שלי, לכנות המוחלטת שבה הוא יושב מדי ערב וממלא דפי דפדפת ברישומים כחולים נקיים;
לטוב הלב הטבעי של כל כך הרבה אנשים שפגשתי;
לכל האנשים, לכל הרגעים שמתעלים מעל הארציוּת הזאת,
שמצליחים לגעת, ולו לרגע, בשמיים.
החכם מכל אדם שאל בקֹהלת, מַה יִתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּמֶש;
בישיבות המוסר נהגו לשיר, בלחן שאין מתאים ממנו,
תחת השמש אין יתרון, אבל למעלה מן השמש יש יתרון.
בספרים האלה, בתקופה הזאת אני תמיד מתגעגע לרגעים שבהם אני מאמין באמונה שלמה באדם, באנושות וביכולת התיקון.

'עולמות טמירים' אכן מתאר עולמות נסתרים מאיתנו, עולמות שונים כל כך.
למען האמת, בקריאה ראשונה חשבתי שהוא ציני. אף אחד לא כותב כך, בהערצה מתמסרת, באמונה שלמה, בצדקנות כמעט; נדיר לפגוש נאומים מן הסוג הנפוץ בספר, שלא מתלווה אליהם גלגול עיניים.
לקח לי זמן להבין שציניות אין כאן. רק תמימות מופלגת שאזלה כבר מן השוק.
ועוד יותר זמן לקח לי להתקלף מהציניות שלי עצמי, ולחפש את התמימות הנושנה במקום שבו קברתי אותה לפני שנים.

גיבורו של 'עולמות טמירים' הוא הגאון מווילנה, רבי אליהו.
אני גדלתי על הסדרה 'בדרכי רבותינו', שאחד מגיבוריה - ומכאן, אחד מגיבורי ילדותי - היה הגאון;
כבר בכיתה א', הסידור הראשון שלי היה בנוסח הגר"א;
הרב של אבא שלי הוא תלמידו של תלמידו של תלמידו של ראש ישיבת וולוז'ין, הישיבה שייסד תלמידו של הגר"א;
עליות תלמידי הגר"א, ובכלל משנתו בנושא ארץ ישראל הן במידה רבה בסיס לציונות שלי;
את פירושיו לתנ"ך למדתי לא פעם ולא פעמיים;
באמת, קשה היה לחדש לי משהו על הגאון מווילנה.
ואף על פי כן גרם לי הספר הזה התקשרות אחרת לגמרי אל האיש הגדול הזה.
וכשהגעתי לסוף הספר והגאון עצם את עיניו, בעיניי שלי היו דמעות.

אולי זה החודש, אולי זה הספר, והייתי רוצה להאמין שאולי אולי זה גם אני; שגם אני השתניתי קצת, עוד קצת, שינוי שמקרב אותי במעט אל העולמות הטמירים ההם, שאחת לשנה נפתחים בפניי, ונסגרים.
יום זה זכות לבני ירושלים
בו שערי רחמים אני פותח.

יוצא שדווקא עכשיו, כשמושגים כמו 'חופש הביטוי', 'צנזורה', 'אומנות', 'תרבות' ו'מירי רגב' מקושרים על ידי אנשים מסוימים לצנזורה הסובייטית, אני קורא ספר שעוסק בה עצמה, ומשאיר לי רק למצוא את ההבדלים.
או אם תרצו, יוצא שדווקא עכשיו, כשמחבל פלסטיני בכלא ישראלי שובת רעב, ומוסריותה של הזנה בכפיה עולה לדיון, אני קורא ספר על האיש ששבת רעב 110 ימים ברציפות, ונשאר בחיים.

אנטולי שרנסקי נולד באוקראינה חודשים מספר לפני הקמת מדינת ישראל.
הוא ידע שהוא יהודי, אבל...
באותם ימים למילה 'יהודי' היה בתודעתי קשר אסוציאטיבי רק למונח הבירוקרטי 'השורה החמישית'. בתעודת הזהות של הוריי ושל רוב מכרינו הופיעה המילה 'יבריי', יהודי, בשורה החמישית של התעודה. ומשמעותה, מעל לכל, היתה שההזדמנויות הפתוחות בפניך בברית המועצות היו מוגבלות מאוד.
...
באותם ימים הצטמצמה כל יהדותי במודעות לנושא האנטישמיות. כנער מתבגר נתקלתי בשיריו של יוליאן טובים, משורר יהודי פולני שכתב לאחר השואה, כי הוא חש עצמו כפולני בתוקף הדם הזורם בעורקיו (בכך התכוון לתרבות פולין ולספרותה), וכיהודי - בתוקף הדם הניגר מעורקיו. במילים אחרות: כאשר יהודים הותקפו, הוא חש הזדהות עמם. האמנתי שטובים דובר גם בשמי. אהבתי את הספרות הרוסית ומספריהם של טולסטוי ודוסטוייבסקי, צ'כוב ובולגקוב שאבתי את הלהט המרדני שלי - כך לפחות האמנתי. אך הייתי יהודי - בגלל האנטישמיות. אם היתה נעלמת, הייתי שמח להכריז על עצמי כרוסי.

כשהיה בן חמש מת סטלין.

"אסור לצחוק ולהשתובב" - הזהירה הגננת שלנו - "זהו יום עצוב מאוד. יוסף ויסאריונוביץ סטלין, המורה והמנהיג שלנו, הלך לעולמו."
לי היה סטלין סמל בלבד, מילה מתוך פסוק שעליו חזרנו מדי יום בגן הילדים, כחזור על שבועה: "תודה לך, חבר סטלין, על ילדותנו המאושרת"... אך ההודעה שגן הילדים ייסגר לכמה ימי אבל היתה מוחשית מאוד, ובדרכי הביתה התקשיתי שלא לחייך.
אמא בכתה בהגיעי ורק מאוחר יותר למדתי את הסיבה האמיתית לדמעותיה: היא חששה מפני פוגרום.
...
אבי היה עיתונאי והיו לו דעות משלו על חינוך ילדים. בין אם דובר במין או בפוליטיקה, הוא רצה שנלמד את העובדות מפיו ולא ברחובות. הוא סיפר לי ולאחי ליאוניד, שהיה בן שבע, כי סטלין גרם למותם של אנשים רבים חפים מפשע; כי בשנותיו האחרונות החל רודף את היהודים וכי יש לנו מזל גדול שהקצב האכזר הזה מת. אבא הזהיר אותנו לבל נחזור על דבריו באוזני איש.
כך למדתי לראשונה שכדי לשרוד בחברה הסובייטית, עליך לפעול בשני מישורים בעת ובעונה אחת: מה שאתה באמת חושב, ומה שאתה מרשה לעצמך לומר לאחרים. חייתי בכפילות זו עד שנת 1973, כאשר הצטרפתי לתנועת העלייה של יהודים שנאבקו על זכותם לעלות לישראל. ואז, לראשונה בחיי, לא חששתי לומר מה שחשבתי באמת על עמיתַי האזרחים, על הארץ בה חייתי ועל הערכים בהם האמנתי. בגיל 25 גיליתי סוף סוף איזה אושר זה להיות חופשי.

אנטולי היה ילד סקרן ואינטליגנטי, וגילה כישרון נדיר לשחמט. בגיל שש כבר ניצח בקלות את הוריו ואחיו, והתחיל לחפש שותפים למשחק במועדוני השחמט בעיר. שנים אחר כך, בבתי הכלא, במחנות ובצינוק, היה משחק שחמט עיוור במשך שעות - עם שותף למשחק, ואם לא היה כזה - נגד עצמו.

ב1965 התקבל אנטולי למכון לפיזיקה וטכנולוגי במוסקווה - מכון יוקרתי, מעין הMIT בארה"ב, שיהודים מעטים התקבלו אליו.
עשרים שנים לפני גורבצ'וב כבר היה המכון מבצר של גלאסנוסט. לאחר שהגיעו למסקנה שאנו ילדי פלא שלא ניתן לשטוף את מוחותיהם בתעמולה הרשמית, החליטו השלטונות שאין טעם לנסות. כתוצאה מכך, המגבלות שהוטלו עלינו לא היו כה נחרצות וגלויות לעין כאלה שהוטלו על יתר האזרחים הסובייטים. אבל גם כך, המסר שהועבר אלינו היה ברור: כל הדיבורים אודות זכויות, חופש, צדק - אינם אלא דיבורים. מה ערך יש למילים אלו בהשוואה לחוקי ניוטון, גלילאו, איינשטיין? כמו משטרים, גם אידאולוגיות באות והולכות וערכי מוסר הם יחסיים. אבל כאן, במכון, ניתנת לנו ההזדמנות לגלות ערכים נצחיים.
היו בינינו מספר סטודנטים נחושים לתת ביטוי לערכים הנצחיים שלהם; הם בהחלט הביעו את דעותיהם בגלוי והשתדלו לעשות את הישר, ברוח אמונתם. מפעם לפעם סולקו אנשים כאלה מן המכון, ואחדים, שהרחיקו לכת יותר מדי, אף נאסרו. אך מרביתנו, אם כי אהדנו את עמיתינו האמיצים, הזדרזנו לסגת אל מאחורי החומות של מצודת המדע.

1967. שלא ברצונם, סטודנטים יהודים כבר אינם מוגנים לגמרי מאחורי חומות מצודת המדע. האנטישמיות שוברת שיאים חדשים, רדיו מוסקבה נואם ברקע על התוקפנים האימפריאליסטים הישראלים, וההזדהות עם ישראל גדלה.

1968: רוסיה פולשת לצ'כוסלובקיה.
חשתי בושה על היותי אזרח סובייטי. גם הוכיתי בתדהמה מתגובתם של רבים מעמיתַי הסטודנטים. "במלחמת העולם הקרבנו 150,000 מבחורינו למען שחרורם של הצ'כים מהגרמנים" - אמרו - "ועכשיו הם רוצים לנער את חצנם מאיתנו?"
לאנשים אלה לא היה כל ספק בזכותה של ברית המועצות לחלוש על גורלם של הצ'כים.

ב1970 נתקל אנטולי במאמר מעניין במורנינג סטאר, בטאונה של המפלגה הקומוניסטית באנגליה. המאמר עסק באנדריי סחרוב ובוועדה לזכויות האדם שהקים. אנטולי תרגם את הידיעה לרוסית ותלה אותה על לוח המודעות של הסטודנטים. המעשה הזה הוביל לחקירתו הראשונה בק.ג.ב.
כעבור שבועות מספר נקראתי אל משרדו של נציג הק.ג.ב. במכון. זו היתה פגישתי הראשונה עם הק.ג.ב. והייתי מבוהל. הנושא היה סחרוב. מה הקשר שלי אליו? איזו ספרות קיבלתי ממנו להפצה? מעודי לא פגשתי את סחרוב ולא הבנתי את פשר השאלות הללו.
בשנים לאחר מכן, כאשר פגישות עם הק.ג.ב. הפכו לחלק משגרת חיי, הבטתי אחורה בבושה אל פגישה ראשונה זאת. אף כי לא ניסיתי להסגיר איש או למתוח ביקורת על חבריי הסטודנטים, השתדלתי בכל אופן ללמד סניגוריה על עצמי. הייתי להוט להוכיח לסוכן שאני אזרח סובייטי טוב כמוהו, אם כי בסתר לבי ידעתי כבר שאין זו האמת.

כל הארועים האלה הובילו לתמורה פנימית. ב1973, עם תום לימודיו, הגיש אנטולי בקשה להיתר יציאה מברית המועצות.
כחלק מן התהליך היה עליי לכתוב מכתב התפטרות מן הקומסומול (תנועת הנוער הקומוניסטית) במכון הנפט והגז, שם עבדתי כמומחה למחשבים. בתגובה כינס הקומסומול אסיפה פומבית כדי להוקיעני. מאות אנשים נענו ובאו...
לאחר שהושמעו מספר נאומים בגנות ישראל, שאל ראש הקבוצה המקומי: "האם מישהו מבקש להציג שאלות לשרנסקי, שבגד בכולנו?"
השאלות היו צפויות: מדוע מתעקשת ישראל לכבוש את אדמות הערבים? כיצד אתה מסוגל לנטוש את ברית המועצות שהצילה את בני עמך מידי היטלר?
אבל מארגני האסיפה לא חזו שאני אכן אקום לענות על שאלות אלו. לאחר שסקרתי בקצרה את ההיסטוריה היהודית החדשה ואת קום מדינת ישראל, הסברתי את הרקע האמיתי למלחמת ששת הימים וכיצד - בניגוד לכל דברי התעמולה שמילאו את אוזניהם - ישראל לא היתה התוקפן במלחמה זאת. תיארתי כיצד חסם נאצר את מיצרי טיראן, גירש את חיל השלום של האו"ם, שלח מאה אלף אנשים אל גבול ישראל ואיים להשמיד את היהודים. זה, אמרתי, הרקע האמיתי ל"תוקפנות" הפתאום הישראלית כנגד בסיסי חיל האוויר המצרי ב5 ביוני 1967.
ככל שהארכתי לדבר, הלכה הרגשתי והשתפרה: כאילו סוף סוף הוסר מעליי המתח שהצטבר במשך שנים. עם כל רגע שחלף חשתי חופשי יותר, יותר עצמי. יתר על כן: ההתעניינות בקהל גברה והאווירה הפכה עוינת פחות.
"אבל אתה עוזב את ברית המועצות ומסתפח אל מחנה אויבינו" - מחה אחד מקציני הקומסומול - "הרי נשבעת שבועת אמונים למולדת וזה עושה אותך לבוגד." זאת היתה הפעם הראשונה בה נקראתי בוגד, אך בעתיד שבתי ושמעתי מילה זו פעמים רבות, עד שהפכה לחלק מכתב האשמה נגדי.
אבל עתה עניתי בפשטות: "מדוע בוגד? הגשת בקשה להיתר יציאה אינה מהווה הפרה של החוק הסובייטי." אפילו תשובה פשטנית זו הפתיעה רבים מהנוכחים. איך זה שהשלטונות מתירים לאנשים לעזוב את הארץ? בימי סטלין כבר היו יודעים איך לנהוג באחד כמותו!
אישה צעירה שהכרתי קפצה ממקומה ואמרה: "אם תיסע לישראל ובעלי יישלח למצרים, הרי שאתה תירה בו."
"גלינה," עניתי, "לאיזה צורך יישלח בעלך למצרים? אם יהיה שם כדי להילחם בישראל, הרי זו סיבה כפולה ומכופלת לכך שאסע לשם." לאחר מכן לא דיברה איתי במשך חודשים. בפרוטוקול הרשמי של האסיפה נאמר כי "שרנסקי הכריז שייסע לישראל להרוג חיילים סובייטים שימלאו את חובתם הבינלאומית"...
...
מאז ואילך הפכתי מעורב-קבע בפעילויות המאבק לעלייה. הכוח המניע בתנועת העלייה היה קבוצה של כמאה פעילים יהודיים ממוסקווה, מלנינגרד, מקייב, מריגה ומערים אחרות. יצרנו סמינרי-מחתרת ללימוד השפה העברית, קיימנו קשרים עם יהודים בחו"ל וארגנו הפגנות. בין חבריי הפעילים נודעתי בשם נתן.
התחלתי את דרכי כמפגין. לאחר שיידענו בחשאי כתבים זרים, היה קומץ מאנשינו מתייצב באחת מכיכרות מוסקווה ומניף שלטים ועליהם סיסמאות כגון "אנו רוצים לחיות בישראל!" "ויזות לישראל במקום מאסרים!" "חופש לאסירי ציון!"
הפגנה מוצלחת היתה נמשכת רגע או שניים, עד שהק.ג.ב. או המשטרה אסרו אותנו. (לעתים קרובות ידעו השלטונות מראש על ההפגנות, באמצעות מלשינים.) איש לא יכול לדעת מראש מה יקרה: פעמים נקנסנו ב15-20 רובל, פעמים אחרות הוטל עונש מאסר של שבועיים, אך היו גם עונשים חמורים בהרבה. אחרי ההפגנה שקיימנו לפני ספריית לנין, נשפטו שניים מחברינו, מארק נשפיץ ובוריס ציטלונוק, לחמש שנות גלות בסיביר הרחוקה.
...
ההפגנות היו חשובות כדי להזכיר לעולם את מאבקנו. אך בהפגנות בלבד לא היה די.

אנטולי צלל במהירות אל פעילות בשתי תנועות: תנועת העלייה היהודית, ותנועת הדיסידנטים (מתנגדי המשטר) שלחמה למען זכויות האדם בברית המועצות.
האנגלית הרהוטה שלו, כשרונו הרטורי ומסירותו הפכו אותו לאחד מראשי הדוברים של שתי התנועות. הוא נפגש עם כתבים זרים; הוא סייע לאנדריי סחרוב במגעיו עם מבקרים מחו"ל; הוא טיפל בסירובניקים - מסורבי העלייה; הוא השתתף בקבוצת הלסינקי - קבוצה שפיקחה על ההוצאה לפועל של הסכמי הלסינקי ופרסמה מסמכים הנוגעים להפרת זכויות אדם בברית המועצות.
הק.ג.ב., כמובן, לא שקט.
ככל שגברה פעילותי, גדלה ההתעניינות בי מצד סוכני הק.ג.ב. תכופות נעצרתי ברחובות והובאתי לשיחות עם ראשיהם. הם התווכחו עמי, הזהירו ואיימו עליי, אך התנכלות זו, שהיתה מטרד בלבד, דרבנה אותי להיות יותר ויותר פעיל.
משך שנים הייתי במעקב מתמיד, כשעוקבַי מתחלפים מדי שמונה שעות ואינם משים ממני יומם ולילה. התרגלתי לנהמת מנועי מכוניותיהם מתחת לחלוני - הם הפעילו את המנוע כל הלילה כדי שיהיה חם במכונית - כשם שבימי לימודַי התרגלתי לשמוע את הרשמקול מופעל ללא הרף בחדר שכני. בהדרגה הפך העיקוב לגלוי יותר ועד מהרה נשפו העוקבים בעורפי, דהרו מאחורַי על מדרגות הכניסה לרכבת התחתית, הצטרפו אלַי לנסיעה באוטובוס או במעלית ולפעמים אפילו במוניות - במקרים כאלה עמדתי על כך שהם יתחלקו עמי במחיר.

בתנועת העלייה רכש אנטולי חברים רבים, כל אחד מהם אדם מעניין בפני עצמו:
סשה לונץ, מתמטיקאי, מנהלן הראשון של רשימות הסירובניקים - בהן נכללו כל מסורבי העלייה, מצבם הכלכלי והעזרה שהם זקוקים לה. הרשימות הועברו לעיתונאי חוץ - אם העולם יידע עליהם, הסובייטים לא יוכלו לעשות בהם ככל העולה על רוחם;
דינה ביילין, האחראית לרשימות לאחר שסשה לונץ קיבל היתר עלייה. שום פרט לא היה קטן מדי עבור דינה. היא פעלה עם הסירובניקים יומם וליל, ייעצה להם, דאגה למסמכיהם וסייעה להם במאבק בק.ג.ב.;
אידה נודל, שטיפלה באסירי ציון - הסרובניקים שנכלאו. אידה ידעה הכל: באיזה כלא מוחזק פלוני ובאילו תנאים; כמה ימים נותרו עוד לפלמוני בצינוק; מתי חל יום הולדתו של אלמוני; והאם יותר למשפחתו לבקרו. אידה עשתה הכל כדי למוטט את החיץ שבין הפעילים היהודיים במוסקווה לבין אחיהם בבתי הכלא;
ולודיה סלפק, אחד מוותיקי תנועת העלייה. סלפק היה איש אמיץ ומהימן והתייצב בפני השלטונות כסלע. אפילו השוטרים ליד בית הכנסת ברחוב ארכיפובה ובלשי הק.ג.ב. כאילו חשו בכוחו הפנימי ונהגו בו כבוד זהיר;
אלכסנדר לרנר, מומחה בעל שם עולמי לקיברנטיקה;
ויטלי רובין, מומחה לפילוסופיה סינית עתיקה. התלהבותו הילדותית היא ששבתה את לבי. פעם עקבו אחרינו ארבעה: שיים אחרי ושניים אחריו. כאשר הצבעתי על כך שלא רק אני במעקב, קיפץ ויטלי בהתרגשות, כילד קטן. "הבט!" -קרא - "הם לוקחים אותי ברצינות, כמו אותך!"
ובתנועת הדיסידנטים, שתי דמויות מופת:
אנדריי סחרוב, זוכה פרס נובל לשלום, אבי פצצת המימן, פעיל זכויות אדם מן השורה הראשונה. כולנו נוטים לשחק תפקידים בעולמנו, אך כאשר תרגמתי לסחרוב במסיבות העיתונאים שלו לא ראיתי כל פער בין מחשבותיו לבין התבטאויותיו הפומביות, לא העמדת פנים ולא הצגה כלשהי. כאשר התקשרתי אליו לברכו על הזכייה בפרס נובל, אמר "הוא שייך לכולנו". בבואם מפי סחרוב לא נשמעו הדברים נבובים וידעתי שהוא מתכוון לזה."
ויורי אורלוב, גם הוא פיזיקאי מוערך, גם הוא פעיל זכויות אדם, שלימים נעצר ונכלא.

בפעילות העלייה פגש אנטולי גם את נטליה שטיגליץ, צעירה יהודייה, בת להורים קומוניסטים. אחיה של נטליה היה מעורב בפעילות ונעצר באחת ההפגנות; לנטליה לא היה כל קשר לתנועה, והיא חיפשה מישהו שיוכל לומר לה היכן אחיה. חבר הפנה אותה לאנטולי.
נטאשה, כפי שנודעה לכל, עשתה עלַי רושם מיידי ועז. היא נראתה כמי שחשה אי נוחות בקהל הזה - ובארץ הזאת. בהתכרבלה במעילה הדק מפני השלג, הזכירה לי פרח המבקש להיפתח אך חושש פן יושמד בקרה. אך למרות שנראתה ביישנית מאוד, הפיצה נטאשה תחושת חום אדירה. משהו בעיניה אמר לי כי למרות התנהגותה המאופקת והביישנית, היא היתה כבר אדם חופשי. חשתי משיכה עמוקה אליה, וידעתי מיד שעלַי לשוב ולראות את נטאשה.
סיפרתי לה כל מה שידעתי על מה שקורה כאשר מפגינים נעצרים, וניסיתי להרגיע אותה שמישה, אחיה, יהיה בסדר. מעצרים כאלה היו חלק משגרת חיינו וכאשר הסברתי לה את התהליכים, נראתה כנרגעת. כמו כן אמרתי לה, שמקצת מן הסירובניקים זכו להיתר יציאה לאחר שהשלימו את 15 ימי המעצר (זה גם מה שקרה למישה בסופו של דבר).
ואז שאלתי אם היא לומדת עברית.
"ניסיתי ללמוד בעצמי," השיבה, "אך אינני מתקדמת כלל. מה אתה מציע?"
"אולי תצטרפי לכיתה שלנו?" אמרתי. "באיזו רמה את?"
"ואתה?" שאלה, מתחמקת מלענות על שאלתי.
"אני יודע כאלף מילים."
"זו בדיוק הרמה שלי," ענתה מיד.
לא עבר זמן בטרם גיליתי שהיא מתחה את האמת ב950 מילה בערך. אך נפעמתי כשהבנתי שהיא רצתה להצטרף לכיתתי כדי שנהיה ביחד.

במפגש הזה מתחיל אחד מסיפורי האהבה הגדולים שאני מכיר.
נטליה, שאימצה לעצמה את השם העברי אביטל, הגישה בקשה להיתר עלייה.
נתן ואביטל ניסו להינשא, אך השלטונות הציבו קשיים. בסופו של דבר החליטו למצוא רב שיסכים להשיא אותם ללא אישור השלטונות.
ב1974 קיבלה אביטל אשרת יציאה; נתן נותר סירובניק.
הוחלט שאביטל תעלה; נתן ודאי יקבל אשרה כמה חודשים אחריה, לכל היותר.
ב4 ביולי 1974 נישאו בנוכחות מניין מצומצם;
למחרת בבוקר יצאה אביטל לישראל.
הם נפגשו שוב 12 שנים אחר כך; נתן שרנסקי נאסר ונשפט כמרגל. קרוב לעשור בילה בכלא הסובייטי.
אביטל המאופקת והביישנית, הדוברת רוסית בלבד, הקימה תנועה אדירה לשחרורו. היא נפגשה עם ראשי ממשלות, נשיאים וסנאטורים; היא ארגנה הפגנות ענק. (והדבר המדהים בעיניי הוא, שברגע ששוחרר בעלה, היא נסוגה חזרה לאלמוניות מוחלטת.)

12 השנים האלה היו מאבק מתמשך מול ברית המועצות.
אביטל נאבקה בגלוי, מבחוץ. היא דיברה, היא הפגינה, היא הפיצה עצומות.
נתן נלחם מבפנים: על החופש הנפשי שלו, על העולם שלו, על עצמאותו.
בשביל מאבק כזה לא די בקור רוח, באומץ, בנכונות להקריב. יש צורך גם בהומור, בסבלנות ברזל, בחשיבה לטווח רחוק.
הפעם הראשונה בה צחקתי לק.ג.ב. היתה בסתיו 1973, כאשר מצאתי את עצמי לכוד בתוך מעלית מקולקלת יחד עם שני עוקבים של הק.ג.ב., גבר ואישה.
מיד התחלתי ללגלג לבני לוויתי. "צר לי עליכם" - אמרתי - "היום יום ראשון, יום מתאים ללגום עם ידידים, ואתם תקועים במעלית המלוכלכת הזאת."
הגבר ניסה לחייך ועד מהרה פתח בנושא מוכר: "יש הרבה יהודים טובים בברית המועצות."
"ואתה?" שאלתי, "אתה יהודי?"
"אתה לא יכול לראות מה אני?" אמר.
"בוודאי שאני יכול, ואני רואה שאתה יהודי."
"אני? אל תהיה מגוחך!"
"אתה יכול להוליך שולל כמה אנשים," אמרתי, "אך אינך יכול לרמות אותי. אני יכול לראות בפניך שיש לך דם יהודי. אל תתרגז; אחרי הכל, יש הרבה יהודים טובים בברית המועצות."
רוגזו גבר והוא החל בוחן את בבואתו בקיר המעלית ומודד את גודל חוטמו.
...
בסופו של דבר התחלתי להרגיש תחושת אחריות קומית להתנהגותם של עוקבַי. אחר צהריים אחד, באוטובוס, עוקבי, שהיה שיכור ותוקפני, התחיל לומר דברים נבזיים על היהודים הדיסידנטים. חשתי כעוס ונעלב על שאין הוא מעניק למשימה החשובה שהמדינה הטילה עליו את מידת הרצינות הראויה. קל היה לחמוק ממנו, אך תחת זאת קרבתי אל הטלפון הסמוך וחייגתי אל משרד הק.ג.ב.
"האיש העוקב אחרַי הוא שיכור," אמרתי.
"איש אינו עוקב אחריך," נאמר לי (הק.ג.ב. נמנע מלהודות בקיום מעקבים).
"הבט," אמרתי. "אני ניצב ליד תחנת המטרו 'קירובסקאיה' והוא עומד במורד הרחוב. אמתין כאן עשר דקות, כדי שאנשיכם יוכלו להגיע ולבדוק."
מכונית הק.ג.ב. חנתה לא הרחק; כעבור דקות מספר יצא ממנה אחד העוקבים האחרים והחליף את השיכור. חלפו חודשים בטרם ראיתיו שוב.

ב15 במרץ 1977 נחטף נתן לתוך מכונית הק.ג.ב. והובא לכלא לפורטובו. הוא הואשם בבגידה ונידון ל15 שנים בכלא ובמחנות.

נשמה חופשית; כן, זה המונח. גם בכלא, כשאתה קורא את המילים אתה יודע: נתן שרנסקי היה חופשי בנשמתו.
הוא מתאר בגילוי לב את מאבקו נגד נסיונות השבירה של הק.ג.ב. והלוחמה הפסיכולוגית שלו.
הוא מביא אלינו, באנושיותו וסקרנותו, דמויות צבעוניות של אסירים שאיתם התיידד: קומוניסט נלהב שנשפט על מעילה, רמאי צעיר, דיסידנט קתולי אדוק, לוחם חופש ארמני אנטישמי...
הוא מכניס אותנו לתוך הלבטים המוסריים שלו, לתוך מחשבותיו.

בהיותי בלפורטובו סוקרטס ודון קישוט, יוליסס וגרגנטואה, אדיפוס והמלט נחלצו לעזרתי. חשתי קשר רוחני אל הדמויות הללו, מאביקהם נשזרו במאבקי, צחוקם התמזג עם צחוקי. הם ליוו אותי בבית הסוהר ובמחנות, בתאי צינוק ובטרנספורטים.
בשלב מסוים התחלתי לחוש אף בקשר מהופך; לא רק שהיה לי חשוב איך התנהגו דמויות אלו בתנאים שונים, אלא גם נהיה חשוב להם, שנוצרו לפני מאות בשנים, לדעת כיצד אני מתנהג כיום.
...
כמובן, העולם שבו הייתי שרוי לא היה עולם של שחור ולבן, של טוב ורע. כדי לחלק את העולם כולו לשני מחנות מוגדרים, אדם חייב לעבור תחילה דרך איזור ארוך של פחד, פסיחה על הסעיפים, ספקות. ורבים היו האנשים, דמויות אמיתיות או ספרותיות, שניסו להגביר את ספקותַי.
בראש כולם עמד גלילאו, ששמו עלה בשיחה עם טימופייב, בלפורטובו.
"הרי לך אדם פיקח," אמר טימופייב, "הוא הביע חרטה בפני האינקוויזיציה, וכך היה יכול להמשיך בעבודתו המדעית, שהביאה תועלת כה רבה לאנושות. ובסוף ימיו השמיע את מילותיו הנצחיות 'ואף על פי כן נוע תנוע' ובכך השיב את האמת אל כנה."
משהועלה, שוב לא עזב גלילאו את מחשבותַי. הסמכות של אותו מדען גדול העיקה עלַי לא פחות מטיעוניהם של האינקוויזיטורים שלי. בסופו של דבר התייצבתי לוויכוח גם עם גלילאו, והוא ואני מצאנו את עצמנו משני עברי המתרס.
בעינַי, גלילאו הוא אחד מענקי ההיסטוריה האמיתיים, חלוץ המדע אשר, בין יתר הישגיו, גילה את עקרון האינרציה. ואולם עצם פרסומו ללא ספק הכפיל פי מונים את מספר בני האדם אשר בזמנים שונים ובמקומות שונים הזכירו את שמו הגדול אך ורק כדי להצדיק את הכישלון המוסרי שלהם.
למרות שגלילאו השמיע את דברי החרטה שלו באוזני האינקוויזיציה לפני 350 שנה, כניעתו לחצה עלַי, מנסה לכפות עלַי לנהוג בדרך דומה. אך אילו קיבלתי את הצעת הק.ג.ב., כי אז, נוסף על הבגידה בעצמי, הייתי מרבה רוע בעולם.
כי אולי, מתישהו בעתיד, תשפיע החלטתי השפעה מזיקה על איזה שהוא אסיר אחר.

הנוף האנושי בכלא, דרך עיניו של נתן שרנסקי, הוא מלא עניין. לא רק האסירים; להם יש לפחות אויב משותף. גם הסוהרים, החוקרים, קציני הק.ג.ב. - גם לעולם שלהם יש כאן הצצה.

בשנותַי הראשונות במאסר עקבתי בעניין אחרי הסוהרים, ופעמים נכנסתי עמהם בשיחה. אך התעניינותי פגה עם הזמן והתחלתי לראות בהם חלק מן הנוף. מיילנוב (אסיר דיסידנט נוסף) היה שונה; כי היה תמיד עורך ניסיונות במגמה להיווכח האם ניתן לחדור בעד ההכרה הקשה כסלע של האזרח הסובייטי הנאמן ולהגיע אל האדם האמיתי המסתתר עמוק בתוכו.
"קשין," צעק פעם מהצינוק אל אחד המש"קים. "אני מריח שומן. מה עם לתת קצת לי?"
קשין צחק. "זה אסור. אתה יודע מה אני עלול לקבל על זה?"
"ולְעַנות אדם ברעב מותר לך?"
"אינני מענה איש. לא אני שמתי אותך כאן."
"כן, אבל הרי לא הגעתי הנה מרצוני! איזה מש"ק בדיוק כמוך הביא אותי לכלא. אתה יודע מדוע אני כלוא?"
"אינני יודע. אסור לי לדעת!"
"זה מה שאומרים כולם! 'זה אסור', 'לא אני עשיתי זאת', 'אני לא נושא באחריות'. על כן אני, מיילנוב, חייב להחליט בשביל כולם, כולל אותך. אני אחראי לכל מה שמתרחש בארץ הזאת ואני אלחם כדי שבני אדם לא ירעבו בגלל דעותיהם. אתה מבין?"
אך הדברים היו מסובכים מדי בשביל קשין, שעד מהרה איבד עניין בשיחה.
"חדלו לשוחח!" צעק.
"זה כל מה שנותר לך לעשות, לסתום פיות בני אדם!" מיילנוב וחידש מכיוון אחר: "יש לך פרה?"
"כן," ענה קשין, שמח שהשיחה סבה אל נושא קרוב לליבו.
"אתה מאכיל אותה ובתמורה היא נותנת לך חלב, נכון?"
"כן."
"ואם לא תאכיל אותה, היא תגעה בקול, נכון?"
"כן."
"נו, והמשטר הסובייטי רוצה להפוך אותי לפרה: הוא לא נותן לי דבר לאכול כי הוא רוצה שאגעה בקול ולא אחשוב על דבר אחר זולת כיצד להשיג מנה גדולה יותר. תראה, הם כבר הפכו אותך לפרה. הם הצמידו את ראשך לקיבתך! אתה לא נהנה להרעיב אותי, והיית רוצה להאכיל אותי, אך קיבתך אומרת: 'לא, אם תאכיל אותו תאבד את משרתך ואת משכורתך ואז יהיה רע לי, לקיבתך.' קיבתך היא המחליטה עבורך, וזה עושה אותך לפרה."
את זה קשין הבין. נעלב וצרח: "אתה פרה! תפסיק לדבר! מייד אכתוב עליך דו"ח!"


יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן, אבל נדמה לי שהביקורת הזאת כבר ארוכה דיה.
בראשי פרקים:
בעקבות מאבקה של אשתו, שוחרר נתן שרנסקי לאחר 9 שנות מאסר. הוא עלה ארצה והתאחד עם אביטל. יש להם היום שתי בנות כאן כיהן כחבר כנסת, כשר וכחבר קבינט, וכיום הוא יו"ר הסוכנות היהודית. הבדיחה אומרת שהוא השר היחיד שהיה בכלא ואז בכנסת ולא להפך.

הספר הזה הוא ספר יפהפה, ספר חובה; הירואי, נוגע ללב, מלא פתיחות, סקרנות והומור.
כל עוד קיימים אנשים כאלה, אני מאמין באנושות.
תרשו לי לסיים את הביקורת ב'התקווה'?

כל עוד בלבב פנימה
נפש יהודי הומיה
ולפאתי מזרח קדימה
עין לציון צופיה -

עוד לא אבדה תקוותנו
התקווה בת שנות אלפיים
להיות עם חופשי בארצנו
ארץ ציון וירושלים.


ולכל מי שהגיע עד כאן... שנה טובה ומתוקה.

עשיתי טעות.
כולנו טועים לפעמים, נכון?
לטעות זה אנושי.

החלטתי החופש לחרוג מהרגלי הקריאה הרגילים שלי, ולקחת מהספריה אך ורק ספרים שבדרך כלל לא הייתי נוגע בהם עם מקל.
רוצים דוגמאות?
"עשרה קילו קוקאין", "הזמן הצהוב", "מרוצי העקרב", "ילדי החירות", "עוד לא", "ללכת בדרכך" ומה לא.
(כולם עד אחד, אגב, מחזקים את אמוני בטעם הספרותי שלי.)
דמדומים מככב ברשימה הזאת בערך מאז צאתו לאור בעברית.
למה?
כי עשו מסביבו הו-הא מטורף.
כי הוא פנטזיה (איכס) רומנטית (פיכס) על ערפדים (בלעכס).
כי לפחות שלושה אנשים שאני לא סומך על דעתם בענייני ספרים המליצו לי עליו בחום (לזה קוראים המלצה אלימינטיבית).
כי קראתי כאן ביקורת קוטלת מבריקה (http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=87366) שסילקה כל שמץ עניין שהיה עשוי לצוץ.
ובעיקר כי אני לא קורא ספרים דביליים. ואני לא רואה סיבה להתחיל עם זה.

חוש פנימי לחש לי לשים את 'דמדומים' בתחתית הערמה. בסופו של דבר לא היתה בררה:
עמדתי מולו, הסתכלתי לו בלבן של העמוד הראשון, והתחלתי.
בערך בעמוד שלושים, אחותי, שישבה על המיטה מולי, התחילה לצחוק.
"למה אתה עושה פרצופים כאלה?" היא שאלה. "אתה נראה כאילו אכלת משהו לא טוב."
"את אמרת," אמרתי.
"זה מלוח?" היא הקניטה אותי.
"זה מתוק," אמרתי. "מתוק עד בחילה."

כן, זה המצב.

אני לא אנסה לטעון שכל בני הנוער הם אינטליגנטיים, בעלי מודעות עצמית כלשהי, חדי מחשבה או אפילו שפויים;
אבל בלה סוון היא בהחלט מקרה קצה.
אנחנו מדברים על נערה בת שבע עשרה, חסרת אופי לחלוטין, למעט העובדה שהיא שונאת ירוק (למה?) ועצים ודשא וכל הנלווה.
זה לא שהיא טיפשה; יש לה שיא עולמי בטיפשות. אבל אפילו לה אמור להיות אינסטינקט הישרדות בסיסי. אין לה.
כמובן שהיא תהיה יפה, מה יפה, מהממת. כמובן שהיא לא תדע על זה.
יש לה נטייה מרשימה להיקלע לצרות, אבל לא, זה לא בגלל שהיא שובבה או מרדנית או מופרעת קלות או כל תכונה שהיתה עלולה חלילה להוסיף לה אופי; זה סתם צורך העלילה, כדי שהנסיך האבירי שלנו יוכל לבוא לעזרתה.

נסיך אבירי אמרנו? אדוארד קאלן לפניכם. אנחנו מדברים על אדם שרוב העמודים בספר מוקדשים לתיאורו; ובכל זאת רוב מה שאני יכול לומר לכם קשור למראה שלו. הנה המפלצת המיוסרת; היא תעניק לנו מונולוגים ארוכים ונוגעים ללב על אוי-בלה-כמה-שאני-אוהב-אותך-ולכן-אני-מוכרח-להיפרד-ממך, ולנו יישאר רק למחות דמעה ולעבור לפסקה הבאה, אני-נשארת-לידך-ולא-אכפת-לי-למות-בגלל-זה.

ומה לגבי צ'רלי סוון? אני הייתי מצפה משוטר לשים לב עם איזה טיפוס הבת שלו מסתובבת. במאמר מוסגר, הייתי מצפה גם מבלה סוון לשאול את עצמה איך ירגישו ההורים שלה אם החבר שלה יהרוג אותה. זה שלך לא אכפת, נגיד, אבל לא נראה לי שההורים שלך יגלו את אותה אדישות לגורלך.

עכשיו, כנראה, הגיע זמנם של כל הבנים שאיבדו את הראש. אני אפילו לא אטרח להתייחס לכל אחד באופן אישי. למה לעזאזל יש צורך בגדוד האינפנטילים הזה?
לצורך הבוער של כל ספר נוער ברומנטיקה התרגלתי איכשהו. את חיוניותו של משולש אהבה בספרים עוד הצלחתי לעכל. אבל ארבעה אנשים מיותרים לגמרי שכל תפקידם הוא להזדנב אחרי שיאנית גינס בטמטום, שכבר יש לה חבר?

בניגוד להרגלי, דילגתי בספר הזה על עמודים שלמים. נמאס לי לקרוא על עורו החלק של אדוארד ועל עיניו המהפנטות ועל שפתיו הנפלאות ובעצם, על כל דבר שקשור אליו.
בנוסף תקפה אותי בחילה קלה ממשפטים כמו "תהיתי איך אוכל להתרגל למושלמותו המושלמת". בעעעע.


בסופו של דבר נשארתי עם ארבע קושיות:
איך בדיוק הפך הספר הזה לרב מכר?
למה לקחתי אותו בכלל?
למה טרחתי לקרוא אותו עד הסוף?
והגדולה מכולן, למה לעזאזל אני טורח לכתוב ביקורת על הספר ה@$%&$%$@# הזה?

... נהגנו לחכות למיליק כמעט כל ערב, במקומות שונים, עד שעה מאוחרת בלילה. מיליק היה בא רק לעיתים. ערב אחד הופיע לפגישה ושאל: "מדוע לא חיכיתם לי אמש?"
הופתעתי: בערב הקודם חיכינו לו עד סמוך לשעה אחת בלילה.
"חיכינו לך כל הערב," אמרתי.
"אז מדוע לא חיכיתם עוד?" שאל.
"חיכינו כמעט עד שעה אחת," אמרתי. "וכי עד מתי היינו צריכים לחכות?"
"עד הסוף," ענה מיליק.
מאותו יום חיכינו עוד יותר מאוחר והיינו מתבדחים בהזכירנו את ה"עד הסוף" של מיליק. מה בעצם רצה להגיד? האם הרהר במה שאמר? יתכן שלא חשב על כך ואילו דרשנו ממנו תשובה מדויקת - לא יכול היה להסביר למה התכוון.
היום אני יודע שמיליק צדק.
...

הבריטים עזבו את הארץ.
מדינת ישראל קמה.
הערבים הוכו במלחמה.
אך שלום של ממש עדיין לא הושג. המדינה עדיין חיה תחת איומיהן של מדינות ערב להשמידה.
עוד עבודה רבה לפנינו: עליית מליונים, ביסוס הכלכלה והביטחון, מיזוג העולים מארצות שונות לעם בעל צביון אחד. זו עבודה עצומה, עבודה לעשרות שנים נוספות.
אמנם המחתרות התפזרו ואיש איש מאיתנו פנה לדרכו, אך כל אחד, באשר הוא, יודע שעליו להמשיך ולהעלות את תרומתו בצורה זו או אחרת, למען חרות ישראל. כל אחד כאילו מגויס מרצונו, מבלי שנכפה עליו הדבר.
ואם תשאל: "מגויסים עד מתי? וכי כמה משנות חייו מסוגל אדם להקדיש למולדתו?"
יענה לך מיליק: "עד הסוף!" עד הסוף, כי -
"כולנו גויסנו לכל החיים, משורה משחרר רק המוות".


נאים הדברים לאומרם.
דוד שומרון התגייס ללח"י בן ארבע עשרה, והפך אט אט לאגדה חיה.
עם פרוק לח"י התגייס לצה"ל, ובמשך השנים מילא תפקידים בכירים במע"צ ובחברת "מקורות", שירת כעשרים שנה במוסד וניהל עד פרישתו לגמלאות את חברת "ברינקס" בארץ.
עד היום, למעשה, הוא חי ובועט, ועסוק בהעברת הרצאות ובשימור מורשת לח"י.
כי משורה משחרר רק המוות.

אגדה, כבר אמרתי?
אגדה שקטה. כי מי מכם שמע את השם דוד שומרון?
אני הכרתי אותו בשם עֵלי. בבית של מורעלי לח"י, הכינוי מספיק בהחלט.
ידעתי שנחשב לאחד מגיבורי לח"י, שהיה במחלקת הפעולות, במחלקה ו' (מחלקת מודיעין) ובמחלקת הדרכה. ידעתי שהיה בין השניים שחיסלו את תומס וילקין, ושכתב רבים מכללי הקונספירציה של הלח"י.
ידעתי שהכיר מקרוב אגדות מהלכות אחרות: אליהו חכים, יהושע כהן, דב הבלונדיני הגבוה, מזל ואחרים.
תוסיפו לכל זה את הגיל שבו קראתי אותו, שמונה נניח -
לא מפתיע שציפיתי לספר של דם ואש ותמרות עשן.
אז לא.
הספר הזה נעדר לחלוטין דרמה, פאתוס, סנטימנטליות או נוסטלגיה.
הוא מספר בפשטות ובעובדתיות על חומר אנושי נדיר, על שעות גדולות, על החמצות גדולות ועל חזון שעוד רבה הדרך אליו.
וכשאתה קורא זאת כך עולה תביעה גדולה מתוך הספר הזה:

ואתה?

כי אם פורטים מעשים גדולים לפרוטות, אז פרוטות יש גם לנו;
כי אם הגשמת חזון מתחילה בקומץ משוגעים לדבר, אז כדאי להניע;
כי אם נערים בני ארבע עשרה סיכנו את חייהם ואת משפחתם כדי לפעול, מה איתי?
באמת, עוד רבה הדרך;
עוד הרבה דברים לתקן בישראל הקטנה שלנו, עוד הרבה דברים לא מושלמים.
ואמנם לא עלינו המלאכה לגמור, אבל איננו בני חורין להיבטל ממנה.

מעל המיטה שלי יש מדף, ועל המדף יש ספרים.
ספרי ילדים ועיון ופרוזה וקצת ביוגרפיות ושירים.
וביניהם יש גם ספר אחד, חום מתפורר בלי כריכה,
שמצאתי אצל סבתא פעם וקניתי קניין משיכה,

ויש בו כל מה שצריך בספר, ויש בו דמויות נפלאות,
ויש בו קטעים כאלה שתמיד מעלים בי דמעות.

ויש לו גיבור מעורר מחשבה וטראגי בדיוק במידה
ויש בו לבטים ויש בו טעויות ויש בו תיקון ולמידה.
וגם מרד יש, ומאבק לחרות, וגם קצת מלחמה ודם
וטוב לב
ונאומים חוצבי להבות
וגם אהבת אדם.


והספר הזה, החום, בלי הכריכה, מלווה אותי שנים.
כל כך הרבה דברים אני למדתי מהדפים האלה הישנים.

פעם בכמה חודשים אני קורא אותו שוב, להיזכר.
בכל פעם יש לו טעם. בכל פעם הוא אחר.
הספר הזה הוא לא רק ספר. הספר הזה הוא חבר.

אחר כך אני מחזיר אותו, בזהירות, שלא יתפורר,
אל המדף שמעל המיטה שלי, המדף שמלא ספרים,
ספרי ילדים ועיון ופרוזה,
וגם כמה חברים.