ביקורת ספרותית על אין לקולונל מי שיכתוב אליו - מחודש מאת גבריאל גרסיה מארקס
ספר טוב

---

לקולונל אין מי שיכתוב אליו! ואני שואלת את עצמי האם זה אישיו כזה גדול? כבודו גר במקונדו, אני כבר לא אזכה לגור בעיירה המכושפת והמופלאה הזו, והייתי עושה הכול לפחות להיקבר בה לא כולם יודעים אבל גם במקונדו הייאוש נעשה יותר נוח.
איזו עיירה נפלאה היא מקונדו, אתה קם בבוקר בתחושה שגדלות בך חבצלות מורעלות וזה עוד לפני שהקפה רתח. מקור הפרנסה העיקרי הוא גידול תרנגול קרבות , אתה ישן על מיטת שדה של מהפכן וחולם על אנגלי המחופש לנמר .
הרופא המשפחתי שלך מגיע לביקורי בית עם תובנות אופטימיות בסגנון:" עם קצרת כזו הייתי מוכן לחיות עוד מאה שנים". ואפילו לא מתפתה לקפה שכבר רתח מחשש סביר שירעילו אותו כאות תודה לטיפול המסור.
כאשר אתה קולונל במקונדו עומדות בפניך סוגיות הרות גורל האם בכסף שברשותך תרכוש אוכל לתרנגול או לך ואשתך? הנשים כאן הן קול התבונה ולכן גם מחרבות השמחה ככה זה אחרי ארבעים שנה של רעב משותף וצרות משותפות , הן באות אליך בדרישה שתמכור את התרנגול בשביל אוכל.

כשאתה מחכה בתור בסניף הדואר של מקונדו ( שמתפקד באותו קצב ויעילות של סניפי הדואר בישראל 2014) יזהירו אותך מפני הקרקס שהגיע לעיר וזאת משום כי קיים חשש ממשי שחתולי המחמד יאכלו על ידי הלוליינים . אבל לפחות במקונדו כשאשתך שואלת אותך מה היא תאכל יש לך תשובה שאין בשום מקום אחר בעולם. חרא!

הכול באופסייד במקונדו, גנבים לא יודעים מה לגנוב, במילא תמיד מאשימים את השחורים , אין למי למכור את הסחורה הגנובה חוץ מלבעלי הסחורה בחזרה כי מה לעשות מטומטמים לא יודעים אפילו לגנוב.

לגברים של מקונדו יש כבוד, הם יקיאו דם כדי לשמור עליו, יותר חשוב מה הילד של השכנים יחשוב עליך מאשר אשתך. אם את אלמנה יש לך מספיק זמן להסתגר בחווה האגדית שלך לאסוף לך מחשבות קודרות ולהרהר למה אלוהים בזבז את השבת למנוחה כשהותיר אחריו כל כך הרבה דברים לא עשויים כהלכה , הרי יש לו את כל הנצח לנוח. (כנראה בשלב זה נבראה הפולנייה הראשונה).
השכנה שלך שגם היא אלמנה סובלת מגל ציפורים שמתנפצות על חלונות ביתה כדי להתפגר ומורטות את עצביה ללא הפוגה, הכומר גם הוא שוקע בערפילי צלמוות פנימיים נוכח השמיים נטולי הציפורים אך מטיב לתפוס את יופייה של עיירתו:" רחובות ללא ירק, בתים מכוסים שבכות נגד יתושים ושמיים עמוקים מעל חום מחניק.. כל הרחובות ..מובילים באורח שאינו יודע פשרות לכנסיה או בית –העלמין".

מרקס מסיים את הסאגה ב תהליך גסיסתה של מלכת מקונדו המכונה האמא הגדולה - השליטה האבסולוטית של העיירה ששלטה בעיר כ92 שנה, ואיש לא שיער כלל שהיא בת- תמותה.
כשנפלה למשכב היא טופלה בצפרדעים מעושנות נגד הכאב ובעלוקות כדיאליזה ובהלווייתה נכח הכס הקדוש בכבודו ועצמו. את ימיה האחרונים היא מבלה בזיכרונות נוסטלגיים של חגיגות עבר בהן היו מקריבים ראשי בקר, התזמורת ניגנה ללא הפוגה במשך שלושה ימים ונמכרו מדליונים עם דמותה לפינאלה היא הייתה משליכה מטבעות כסף לאורחים.
אירועי ההלוויה שימשו כלקח היסטורי בו הרוח הנוצרית ורוח ההקרבה חברו להם יחדיו כדי לקבור את הגוויה הדגולה.
זו גדולתה של מקונדו, אותה עיירה שהביאה לעולם וטיפחה את שבט בואנדייה , לא מאכזבת ודורות רבים אחר כך עדיין מצליחה לאסוף לתוכה מקבץ תושבים מופלאים בטירופם כדי ליצור מרחבי נוף נפשיים שאין דומה להם .

» ביקורות נוספות של נעמה 38
» ביקורות נוספות על אין לקולונל מי שיכתוב אליו - מחודש