ביקורת ספרותית על ימית שלי - יומנה של ילדה מימית האבודה מאת טל ברכה (אריאל)

ימית שלי - יומנה של ילדה מימית האבודה - טל ברכה

ביקורת ספרותית על ימית שלי - יומנה של ילדה מימית האבודה מאת טל ברכה
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים

הביקורת נכתבה ביום שלישי, 7 באפריל, 2015
ע"י אריאל

פה היו החולות הלבנים
נודדים ועוברים בשריקה,
עד אשר פה הצבנו גבולות למדבר,
ובנינו חומה ירוקה:
בדקלה, בשדות, בנתיב,
באוגדה, חרובית וסופה,
בפריגן, בפריאל ובניר אברהם,
בתלמי ובנאות סיני...

הפתחה שלנו ארץ רחוקה
הפתחה שלנו ארץ ירוקה
הפתחה שלנו ארץ ללא צל
הפתחה שלנו - ארץ ישראל

פה בארץ חולית וימית
הקימונו גם עיר וגם כפר
מול הים והחול
בלבן וכחול
יש גגות אדומים למדבר.
לא שברו את רוחנו מאז
כל רוחות המדבר הנושבות
כי רוחנו שלנו עודה איתנה
זו הרוח אשר בלבבות...

לכל אחד מאיתנו יש עולם אסוציאציות משלו.

כשאני קורא את "ימית שלי", אני שומע את "על הדבש ועל העוקץ", את "בהיאחזות הנח"ל בסיני", אולי אפילו את "שיעור מולדת". אני רואה אור קיצי מאובק קצת שמתלווה לזכרונות ילדות. אני רואה ילדים צוחקים מדוושים על אופניים ברחובות הישרים, אני רואה תינוק בעגלה ופרחים בחזיתות הבתים. אני מריח חול וים וגעגוע. אני מרגיש שאני זוכר. אני יודע שאני לא.

כשאבא שלי קורא את "ימית שלי", הוא שומע בכי וצעקות, כרוז מסתובב בין הבתים וקולות שקטים של חיילים שבעצם לא רוצים להיות שם. הוא רואה אנשים מתבצרים על הגגות, וחיילים מורידים אותם משם בעזרת קצף מסמא וכלובים גדולים על מנופים. הוא מריח זיעה ופחד ועשן. הוא מרגיש חייל אוחז בו ומושך אותו אל האוטובוסים. הוא עוצם עיניים ורואה את האנדרטה של ימית מתרחקת דרך חלון האוטובוס. והוא לא ממהר לפקוח אותן.

כשאבא שלי היה בן עשר הוא פונה מימית. הוא זוכר את סאדאת נוחת בישראל, בעניבה עם צלבי קרס. הוא זוכר את עצמו מחלק פלאיירים של התנועה לעצירת הנסיגה. הוא זוכר ח"כים באים לנאום, זוכר חברים שעזבו וקיבלו פיצויים. הוא זוכר את ההנחיות, "אסור בשום אופן להרביץ לחיילים!". זוכר את הרגעים האחרונים. זוכר את עצמו כועס ועצוב וחסר אונים.

אבל אני לא ידעתי כלום. אבא שלי, חייל גאה בצה"ל, אזרח ישראלי גאה, לא רצה שנפתח דואליות כלפי המדינה והצבא. הוא לא סיפר שום דבר, ועד גיל תשע לא ידעתי מה זה ימית.

ואז הגיע קיץ 2005.
שוב פינוי. לא, כבר יש מילה יפה יותר: התנתקות.
שוב חיילים, מדים אחרים הפעם. בליווי פסיכולוגי מלא.
שוב בכי וצעקות.
הפעם אין כמעט גגות. אין כלובים.
שוב אוטובוסים.
שוב, "לא להרביץ לחיילים!"
שוב פרידה, שוב אובדן.

אז יצא הכול. ואז גם נתקלתי בספר היפהפה הזה, שבו ימית קמה לעיני. וחרבה.

בלי כעס, בעדינות ובחן, דרך עיניה ולבה של ילדה בת 12, טל מראה לנו את ימית שהיתה.
הדיונות, השמש, הים, החברים.
חששות ראשונים. סיני? כל סיני?
"ימית שלנו לתמיד!" זה יקרה? זה לא יקרה? "הטרנספר לא יעבור!"
פסח בצל הפינוי. פעולות נוער ימית, אלתפננה על הים.
ואז זה קורה.
אני קורא מכריכה לכריכה, מגיע לעמוד האחרון.
הבולדוזר הורס את הבית ברחוב האיקסים.
טל בוכה, וגם אני.

אני לא יודע מה לעשות עם הצער הזה, עם הכעס והתסכול. לאן להפנות אותו?
אבל אבא שלי רק מזכיר,
רוחנו שלנו עודה איתנה,
זו הרוח אשר בלבבות.

11 קוראים אהבו את הביקורת

אהבת?

» ביקורות נוספות של אריאל
» ביקורות נוספות על ימית שלי - יומנה של ילדה מימית האבודה

טוקבקים

+ הוסף תגובה

גלית	גלית (לפני 10 שנים ו-4 חודשים) זה לא אומר שהפינוי היה יותר קל בעיקר שמאחור נותרו הגברים שהלכו בשבי ואת גוש עציון לא ראינו שוב עד 1967 אני מתארת לי שגם אבא שלך לא נולד אז.אוליי סבא. העם שלנו פונה/גורש /התפנה כל כך הרבה פעמים ומכל מיני מקומות וסיבות, לפחות על חבל ימית אפשר לעשות וי בזכות סוג של שלום מה שאי אפשר לומר על גוש קטיף.
אריאל	אריאל (לפני 10 שנים ו-4 חודשים) גלית, הלא לוחמים פונו מהגוש כדי שלא ייפגעו, אני כמובן לא נולדתי אז... דן, אתקן את עצמי: מחלות, תאונות ומוות לא נכפים על האדם על ידי המדינה שלו שהוא אוהב ומשרת.
גלית	גלית (לפני 10 שנים ו-4 חודשים) אוף הרגת אותי עם השיר הזה.... כזאת צמרמורת. עד שלא קראתי לא זכרתי שאני זוכרת כל מילה. ד.א גם את הגוש פינו... במלחמת העצמאות
ירון דן	ירון דן (לפני 10 שנים ו-4 חודשים) חני, אני הייתי ילד קטן, שלא מבין דבר בפוליטיקה ולא יודע מה זו התנתקות, כך שבאופן טבעי זה לא חלחל לי כמו למבוגרים ולבוגרים יותר. וכמובן שאני לא מרגיש צורך להתנצל על זה. אריאל, מה זאת אומרת לא תלויים בנו? ברור שזה תלוי בפרט. תאונה של אדם שנהג שיכור לא תלוייה בו? אז מי אחראי אם לא הוא ? רוב המחלות הכרוניות כיום, שאחראיות על רוב מקרי המוות בעולם, ניתנות למניעה, וברובן גם לריפוי - על ידי תזונה טבעית, נכונה, מותאמת. כך שברור שזה תלוי בפרט, כמו כמעט כל טרגדיה, שבוחר לחיות חיים בריאים, או שלא - ובכך מסתכן במחלות לב וכלי דם, סרטן וכל שאר המחלות הכרוניות המודרניות - שלא היו קיימות בתפוצה כזו רחבה לפני יותר מ200 שנה, ושהן תוצאה ישירה של אורח חייו, ובעיקר מזונו, המתועש, של האדם המודרני.
זה שאין לנקוב בשמו	זה שאין לנקוב בשמו (לפני 10 שנים ו-4 חודשים) הביקורת הכי טובה שלך. ריגשת מאוד מאוד. כתיבה שחודרת ללב.
חני	חני (לפני 10 שנים ו-4 חודשים) בכל פעם שפינו, בכל פעם שתלשו,תמיד ישבנו כולנו ובכינו בלי קשר לדתות,לאמונות,לצדדים,למחנות. כולנו בבית עם הילדים הרגשנו שקורעים לנו את הלב. כתבת נפלא
אריאל	אריאל (לפני 10 שנים ו-4 חודשים) דן, אני לא קורבן התנתקות. אני גר בגוש עציון, ואותי לא פינו עדיין. אצלי פשוט אין קשר בין רגישות להשקפה פוליטית. ואצלך כנראה יש. אגב, תאונות, מוות ומחלות לא תלויים בנו, וטרנספר - כן.
	(לפני 10 שנים ו-4 חודשים) יפה מאוד.
ירון דן	ירון דן (לפני 10 שנים ו-4 חודשים) כתוב יפה ומרתק. רואים שזו נקודה רגישה אצלך, ואצל רוב קורבנות ההתנתקות . אישית, למרות שאני אדם רגיש, אני לא מצליח להתעצב או לכעוס לנוכח התיאורים שלך, אני לא מצליח להתחבר, כמו שאולי אתה מצפה. אולי זו מהסיבה שאנחנו חיים בעולם, ובמיוחד במדינה, שמלאים במקרים עצובים, ולכן באופן טבעי, אנושי, אנחנו לא מסוגלים להתעצב ולפתח רגשות כלפיי כל דבר עצוב שאנחנו שומעים - תאונות , מוות, מחלות של אנשים וכ'ו - כי אם כן, פשוט נשתגע. אני יכול לומר, שאני מנסה לתאר מה הייתי מרגיש אם היו מגרשים אותי מהבית שלי, אני לא מצליח לקבוע איזה רגשות זה היה מעורר בי - האם כעס, שנאה, תיעוב, אולי הבנה? וזו הסיבה שלדעתי, אני לא מצליח להתחבר לעומק הטרגדיה. בכל אופן, הסכמנו כבר שההתנתקות הייתה טעות. מעשה חסר תועלת ותכלית, הימור, על גביי חשבונם של תושבי הגוש.
קריקטורה	קריקטורה (לפני 10 שנים ו-4 חודשים) אריאל, ללא ספק אחת הביקורות הטובות שלך :) אני אוהבת שאתה משלב שירה בסקירות.
הדוויג	הדוויג (לפני 10 שנים ו-4 חודשים) יפה.
נעמי	נעמי (לפני 10 שנים ו-4 חודשים) כמו שאמרה קודמתי- ביקורת נוגעת. נראה שלמרות שהיה רק בן 10 החוויה נחרתה חזק.
האופה בתלתלים	האופה בתלתלים (לפני 10 שנים ו-4 חודשים) ביקורת נוגעת. ויש גם את אלו שגורשו פעמיים - מימית ומהגוש (עבורי - הדודים) הזעם וחוסר האונים - אין מילים. והמחשבה כמה נזק זה עשה. תודה.