בכיתה ב' למדתי לנגן על חלילית.
כל יום שני מארבע עד חמש לקחתי את הנרתיק הקטן של החלילית והלכתי למשבוץ הנטוש בקצה המושב (משבוץ- מבנה קטן, כמו אשקובית, חיבור של המילים מושב וקיבוץ).
שם חיכה לי המורה שלי ושם היינו מנגנים ביחד. בסוף כל שיעור הוא השאיר לי רבע שעה בה הייתי צריכה להסתכל מבעד לחלון, לסובב אליו את גבי ולנגן סתם כך, בלי תווים. מה שאני בוחרת לנגן.
זאת הייתה הפעם הראשונה בה הבנתי עד כמה אני אוהבת מוזיקה.

בכיתה ה' למדתי לנגן על גיטרה.
ילדה קטנה עם תיק גדול הולכת למשבוץ (אחר הפעם). כשאני נכנסת אני פוגשת את המורה שלי לגיטרה. הוא מחייך אליי, שואל מה שלומי ואנחנו מתיישבים לנגן. בתחילת השיעורים היו נשארים לי סימני פסים מהמיתרים על הידיים. בגלל שכאב לי כל כך נהגנו לעשות הפסקות קטנות, בהן דיברנו סתם ככה. הוא גר במשבוץ לבד וכל פעם אימץ כלב נטוש אחר. הוא הניח צלחת עוגיות במרכז השולחן וביחד דיברנו על הכלבה שלו, ועל הכלבה שהייתה לי, ועליו ועל חברה שלו ועוד המון דברים.
כל כך אהבתי אותו, אין לכם מושג עד כמה.
באיזשהו שלב החלטתי שנמאס לי ואין לי כוח להמשיך להשקיע. כשאמרתי לו שאני רוצה לפרוש הוא הזמין אותי אליו פעם אחרונה. ישבנו בחוץ, על נדנדת העץ שלו, והוא שאל אותי למה אני עוזבת.
"קשה לי, אני לא חושבת שאני יכולה להתמיד בלה בלה בלה" היו התירוצים שלי. הוא מצידו, לא הבין מה גורם לי לוותר על המוזיקה.
"יש לך פוטנציאל, קואורדינציה, את מסוגלת. חבל לך."
אבל אני הייתי בשלי. לא חוזרת ויהי מה.
(היום אני חושבת שאולי זה היה בגלל שהוא נתן הרבה שיעורי בית. הוא היה אחד המורים היותר טובים שלי, אבל הוא נתן המון שיעורי בית ודברים וזה היה לי קצת קשה. הוא התחתן הקיץ וחשבתי כמה כיף לילדים שלו. באיזה אבא הם זכו, רגיש ומוכשר. והוא הוציא דיסק, ואני פשוט אפסיק לחפור עליו כי אם לא זה לא ייגמר)

בכל אופן, אחרי שסירבתי נחרצות להמשיך, הוא הסתכל עליי בחיוך ואמר לי: "את חייבת לי לפחות עוד פעם אחת לנגן איתך."
אז ניגנו. וכל כך נהניתי. הוא הסתכל עליי בגאווה ואני הבטתי על הכלבה שלו, שישבה והקשיבה למוזיקה שלנו. והיה אור שמש ורוח קלילה בחוץ, ואנשים עברו והסתכלו עלינו מנגנים ביחד והיה כל כך מופלא.
זאת הייתה הפעם השנייה שהתאהבתי במוזיקה.

הפעם השלישית הייתה עכשיו, בסוף הקיץ האחרון.
התחלתי לנגן על גיטרה, שוב. למה? בגלל שראיתי את כולם מנגנים מסביבי. הנוער שלנו מאוד מוזיקלי, כולם מוכשרים וכולם מנגנים יחד. והם מנגנים כל כך יפה, שזה גורם לך להרהר בזמן שהם מנגנים. ישבנו איזה ערב וכולם ניגנו ביחד והם הפיקו מהגיטרות שלהם צלילים שלא חשבתי שאפשר להוציא מגיטרה קלאסית רגילה.
והיה אחד שבקיץ התחיל לנגן, והוא כל כך התמיד שבסוף הקיץ הוא כבר קנה גיטרה משלו ואילתר לעצמו.
אז זה גרם לי גם לרצות לנגן. מותר לי.
אז חפרתי לחברה שלי והתחלתי ללמוד אקורדים ותווים.
אז עד היום אני יודעת ארבעה אקורדים, אוקיי? אבל אני לא מפסיקה להתאמן, ואני אלמד עוד ואני אוציא מהגיטרה הזאת את כל הצלילים שאפשר.
מאז ששבתי לנגן, שמתי לב עד כמה המוזיקה משנה את האנשים. כמה היא מחברת.
היה מקרה שבאה מישהי שאנחנו לא מכירים, והיא ניגנה די טוב. כולם ישר התבייתו עליה ותוך רגע הם ניגנו יחד ודיברו כאילו הם מכירים כבר שנים.
במדרחוב היו צמד של כנרית וגיטריסט שניגנו, ומסביבם עמדו המון אנשים. הם ניגנו מדהים. כל כך רציתי ללכת אליהם ולומר להם את זה, אבל התביישתי.

עקבתי וקצת חקרתי לעצמי את זה- ואנשים שמנגנים לומדים להיות יותר עדינים וקשובים לעצמם ולאחרים.
"אם אשאר" מדבר בדיוק על זה. על המוזיקה, שהיא חלק כל כך גדול מהספר הזה. על האהבה שלנו אליה, על השינויים שהיא עושה בנו.
מיה, צ'לנית צעירה, אוהבת מוזיקה קלאסית. בניגוד לאביה הרוקיסטי ואמה אוהבת-הרוק-אך-לא-מנגנת, היא היחידה שאוהבת את סגנון המוזיקה הזה בבית.
היא חברה של אדם, רוקסטאר של להקה קטנה, נגן גיטרה.
לאורך כל הספר היא מחפשת את מקומו של הצ'לו שלה. האם מקומו הוא לבדו, באולם קונצרטים גדול וממוזג, מנגן יצירות שאלפי אנשים גדלו עליהם, מול קהל דומם ומקשיב, או על במה קטנה, עמומה מעשן ואורות צבעוניים, בין גיטרות חשמליות וצעקות מול קהל צורח ומשתגע?
אני חושבת שהחיפוש שלה לא נגמר. הוא תמיד ממשיך, ואני מקווה שהיא תמצא את סופו.

"תקשיבי לי," אדם אומר בקול שנשמע כמו רסיסי פגז.
אני פוקחת את העיניים לרווחה עכשיו.
אני מזדקפת ככל יכולתי.
ואני מקשיבה.
"תישארי." במילה היחידה הזאת, הקול של אדם נסדק."
הבחירה של מיה היא לא האם ללמוד בג'וליארד ולעזוב את אדם והמשפחה. לא. היא הרבה יותר גדולה מזה. הבחירה שלה היא האם להישאר, לכאוב, להתנחם ולבכות, או האם לעזוב לחשיכה הנצחית, האינסופית, החמימה והבטוחה?

סבא וסבתא של מיה היו העוגן שלי לאורך כל הספר. אהבתי את הפשטות והחוזק שלהם. הם מאוד הזכירו לי את סבא וסבתא שלי, ונזכרתי כמה אני אוהבת אותם.
לסיכום ביקורת ארוכה במיוחד, לכו לקרוא. "אם אשאר" יגרום לכם לחשוב כל כך הרבה, בקטע טוב.

אני חושבת שכשאני הייתי בכיתה א' היה ברור לאמא שלי שהבת שלה עומדת ללמוד לנגן. אולי זה היה עוד אחד מתסביכי אני-לא-למדתי-לנגן-בעצמי-ואני-כל-כך-מתחרטת-על-זה-אז-הבת-שלי-תעשה-את-זה-במקומי, או שהיא באמת חשבה שזה יהיה טוב בשבילי, או שזה היה שילוב בין השניים.
אני, בעקשנות של ילדה בת שבע, רציתי ללמוד לנגן בכינור. למה? כמובן, כי החברה הכי טובה שלי אז למדה לנגן בכינור. אמא שלי אמרה "לא" נחרץ, וגרמה לי ללכת ללמוד פסנתר.
במשך ארבע שנים למדתי, חרקתי נעימות קלאסיות בלי להתאמן בבית, אימצתי את העיניים בלנסות להבין מה כל הנקודות והקווים האלה מנסים להגיד לי, גררתי את עצמי לשיעורים בלי רצון. ואחרי ארבע שנים זה נגמר. זו לא הייתי אני שהחלטתי על זה, אלא אותה אמא מפורסמת שלי. בשיחת טלפון עם המורה היא סיימה את שיעורי הנגינה.
אבל הקסם האמיתי קרה אז, כשהפסקתי לנגן.
בסביבות הבת מצווה שלי חזרתי לזה. בהתחלה סתם כדי לנגן משהו במסיבה עצמה, ואחר כך כי נהניתי מזה. ואותו הקסם ממשיך גם עכשיו, שנתיים אחר כך. אני מאוהבת במוזיקה, מוזיקה כנראה אוהבת אותי בחזרה, ואנחנו מסתדרות נפלא.
זה מה שקורה גם למיה. זה, והרבה יותר מזה.
מיה בת השבע עשרה היא נגנית צ'לו מוכשרת. מאוד מוכשרת. היא מגיעה ממשפחה מוזיקלית להפליא (ורוקיסטית להפליא) - אבא שלה היה מתופף בלהקה, אחיה הצעיר גם הוא מתופף, אם אני לא טועה, ואמא שלה רק מקשיבה, אבל אני חושבת שהיא מכורה למוזיקה בערך באותה המידה כמו כל שאר בני הבית. אבל מיה, בניגוד למצופה ממנה, נגררת דווקא אל הקלאסיקה. החלק היחיד של מיה שאיתו לעולם לא אזדהה. ברר.
(התכוונתי לספר כאן את רוב העלילה, אבל בשביל זה יש את הספר, ואני גם ככה גרועה בדברים האלה, אז אני אדלג על הקטע הזה ואעבור מיד לביקורת עצמה. עמכם הסליחה.)
הספר הזה יפהפה.
יש ספרים שאני אגדיר אותם כ"מדהימים". יש ספרים "מעולים", יש "נהדרים", יש "מקסימים", ויש את "אל-תעשו-את-הטעות-שלי-אל-תקראו-את-הספר-הזה-לעולם". ויש ספריך כמו אם אשאר, שהם בעיני כמו פתיתי שלג. רטובים ויפהפיים.
זה הספר הזה בשבילי. הוא מכאיב, הוא עצוב, הוא מרגש, הוא מצחיק, הוא פשוט יפהפה. הסרט אפילו גרם לי לבכות, וזה לא קורה הרבה.
אני לא רוצה להגיד יותר מדי, בעיקר בגלל שאין לי הרבה מילים. כל מה שאני יכולה להגיד זה: תקראו את הספר הזה. הוא שווה את הזמן שלכם, והוא יפהפה.

"בכל בחירה יש ויתור" אמר לי פעם מישהו חכם, ומעולם לא הבנתי את המשפט הזה לעומק כמו שהבנתי כאשר קראתי את "אם אשאר."
רוב האנשים בעולם, רוב מוחלט אפילו, לא נדרשים לבחור אף פעם האם לחיות או למות. ואני לא מדברת על מתאבדים למיניהם, כי התאבדות היא בריחה ולא בחירה.

- - - - - - - - - - -

קראתי הרבה ביקורות אוהדות על הספר הזה, ונתקלתי בו בספריה לא פעם – אבל נמנעתי מלהשאיל אותו כל עוד היתה אלטרנטיבה.
הספר הזה לא נראה יותר מעוד-רומן-נעורים-הוליוודי-סטנדרטי.
התקציר בגב מבטיח חירטוטים קיטשיים שחוקים: "האם להישאר נאמנה לאהבה הראשונה שלה – מוזיקה – ולעזוב את משפחתה, את חברה ואת עולמה?... סיפור יפה להכאיב על כוחה של אהבה..."
ועל הכריכה (בספריה יש רק את העותק החדש בכריכת הסרט, לא את הישן בכריכה התכלת) רואים נערה צעירה, יפה כנדרש, ועוד כמה סצנות לעוסות של חתיך הורס, זוג מחובק וכאלה.
יאללה, חשבתי לעצמי, עוד רומן דביקי. לא נתבזבז עליו בזמן שיש כל כך הרבה ספרים אמיתיים לקרוא. ועל כוחה של אהבה, אם לא אכפת לכם, למדנו כבר מזה שאין לנקוב בשמו. (המקורי, כן? לא הסימנייתי.)

בסוף לקחתי אותו רק כי הוא מדבר על מוסיקה, ולמרות שלצערי איני מנגנת (פספסתי את הגן הזה, באסה. כל המשפחה של אבי מלאה מוסיקאים כבר דורות, אבל עליי זה דילג) אני דיי מכורה לכל מה שקשור בה.

- - - - - - - - - - -

פתחתי, ונכבשתי.
הכתיבה מעולה. ישירה, מתוקה, כנה וכל כך אמיתית. והרעיון העומד במרכז העלילה מקורי ומקסים – ועשוי כל כך טוב, שהיה קל מאד ליפול פנימה ולהתקשות לסגור את הספר.

מיה צריכה לבחור אם להישאר במקום בו נולדה, עם משפחתה וחבריה – או להתרחק מהם וללכת ללמוד במכללה יוקרתית למוסיקה.
כמה עמודים אחר כך, מיה צריכה לבחור אם להישאר בחיים או להשאיר אותם מאחור ולמות.

"אני אבין אם תבחרי באהבה, באהבה של אדם, על פני האהבה למוזיקה. כך או כך את מנצחת. וכך או כך את מפסידה."

החיים מלאים בחירות. אני מניחה שלא יזדמן לרובנו לבחור אם לחיות או למות – אבל בכל שאר הבחירות, הגורליות פחות, נקווה שננצח יותר מאשר נפסיד.

TO BE OR NOT TO BE

הנוער יאהב את הספר הזה!

הספר הזה "תפור" לסרט וככל הידוע לי גם הוסרט סרט.

בסרט לא צפיתי, אם כי הבנתי שהסרט לא היה בדיוק "שובר קופות".

כספר אני כבר יכולה לספר לכם, שגייל פורמן יודעת לגעת בנימים הקטנים שעוטפים את הלב. אומנם ספר דמיוני, ומי שמכיר אותי יודע שזה לא בדיוק כוס התה שלי, ואף על פי כן נהניתי. הרעיון שגייל פורמן הביאה לכאן, מדהים ... עובדה היא הצליחה לשכנע אותי לקרוא את הפנטזיה הזו.

הסיפור הזה מתרכז בדמות הראשית – מיה. מיה בת 17 ולה אח קטן בשם טדי. האב - מורה לספרות בחטיבת הביניים, פנקיסט לשעבר שניגן בלהקה, והאם חובבת מוסיקה עובדת בחברת נסיעות.

למיה חבר שמנגן בלהקת "כוכב נופל" בשם אדם חברה יהודיה קרובה בשם קים.

בניגוד לכל אלה שסבבו אותה, מיה אהבה מוסיקה קלאסית וניגנה בצ'ילו. (גייל פורמן בחרה דווקא בכלי בומבסטי בניגוד לדמותה השברירית של מיה).

אדם ומיה היו מאוד שונים האחד השני. הוא התהלך עם ג'ינס צמוד, חולצות פאנק רוקיסטיות וקעקועים שנונים. היא לעומתו "חנונית". עד כדי כך שבבית הספר קראו להם: "החתיך והחנונית".

בשעה 7:09 – שלג. סיבה טובה להכריז ברדיו שלא יקויימו לימודים בבתי הספר היום. אם כך, אין עילה יותר טובה מזו ליום משפחתי– הוכרז יום חופשה משפחתי! היות והילדים לא היו אמורים ללמוד, והאב כמורה לא היה אמור לצאת ליום עבודה, אזי האם החליטה להצטרף גם לחגיגה והודיעה למקום עבודתה שהיא חולה.

בשעה 8:17 כל המשפחה יצאה לבלות יחד, וליהנות מיום חופשה משפחתי אבל.... כמו שכולנו כבר מכירים את המשפט הקלישאי "האדם מתכנן תוכניות והאלוהים צוחק"...

ב-9:23 מיה שאלה את עצמה: אני מתה? היא מצאה את עצמה מוקפת בשוטרים ואנשים בחלוקים לבנים, כשברקע נשמעת מוסיקת סירנות.

ציטוט עמוד 18: השוטרים הדליקו נורי תאורה סביב זירת התאונה, והם מאותתים לכלי רכב משני כיווני התנועה להסתובב ולחזור על עקבותיהם, הכביש סגור. השוטרים מציעים להם בנימוס דרכים חלופיות, כבישים, צדדיים שייקחו את האנשים לאן שהם צריכים".

ב-12:19 בבית חולים מתברר שלמיה יש קמט בריאה, טחול קרוע, דימום פנימי ממקור בלתי ידוע, חבלות במוח, צלעות שבורות ופנים שדורשים ניתוח פלסטי.

הבנתם?
תאונה דרכים!
נגמרה המשפחה ורק מיה נותרה.

תוך כדי כך שמיה מאושפזת, חסרת הכרה עטופה בצינורות שיוצאים מגופה לכל מיני מכונות, היא נעה בין שני מישורים עבר והווה, עולם החיים וחיי העולם הבא ואנחנו- הקוראים, מצטרפים למסע הזה.

בעבר, מיה גדלה על ברכי המוסיקה, והתייחסו אליה כאסופית בגלל אהבתה למוסיקה הקלאסית בניגוד למשפחתה הרוקיסטית . טד-אחיה הצטרף למשפחה, רק לאחר מספר ניסיונות כושלים, הוא צלל לתוך צלילי המוסיקה של המשפחה בהפתעה גמורה.

כשמיה נולדה ההורים לא הרגישו מבוגרים מספיק, כדי לקבל עליהם את עול ההורים, מאידך היה להם ברור שהם יביאו את מיה לעולם. האם הייתה תומכת נלהבת בזכותן של נשים לבחור. הייתה לה מדבקה על האוטו: ציטוט עמוד 63: "אם אני לא כשירה לבחור, אני לא כשירה להיות אמא". אבל במקרה שלה היא בחרה ללדת את מיה.

כעת בבית החולים, מיה צריכה להחליט איפה להמשיך? ציטוט עמוד 66: אין אני אמורה להחליט? איך אני יכולה להישאר בלי אמא ואבא? איך אני יכולה לחיות בלי טדי? או אדם? זה יותר מדי. אני אפילו לא מבינה איך זה עובד, למה אני כאן, במצב הזה, ואיך אצא ממנו כשארצה. אם אגיד אני רוצה להתעורר, אתעורר מיד? כבר ניסיתי להקיש בעקבים כדי למצוא את טדי וניסיתי לשגר את עצמי להוואי, וזה לא עבד, נראה שזה הרבה יותר מסובך". ...... ".... "אני מנהלת את העסק. כולם מחכים להחלטה שלי".

מיה נותרה כלואה בין שני עולמות: עולם החיים ועולם המתים. בין נשימה לנשימה ותוך כדי כך שמיה היתה מחוברת לכל אינסטלציית הצינורות , באים לבקרה הסבתא, הסבא, קרובי משפחה, חברים, אדם וקים וכך ניתנת לקורא "טעימה" על כל דמות ודמות.

הספר כתוב בצורת פלשבק של עבר והווה, ע"פ שעות על פני היום בפרקים קצרים. בפליישבק – הקוראים מקבלים תמונה על חייה של מיה, ויחסיה עם הדמויות שסבבו אותה.

העלילה הזו מוכיחה עד כמה נכון המשפט: "שכל יום שעובר לא חוזר" ומאידך גיסא, עד כמה החיים הם זכוכית קריסטל שבירה.

הסופרת גייל פורמן מביאה את הדמות הראשית ל"מראה של החיים". הדמות הראשית – מיה, חולקת את היסוסיה בינה לבין עצמה עם הקורא.

כל הסיפור מובא לקורא דרך המשקפת של מיה, נקרא בשלוק, הוא מסקרן ומהפנט כאחד.

ציטוט עמוד 141: "לפעמים אדם עושה בחירות בחיים, ולפעמים הבחירות עושות את האדם. את מבינה את זה?" אני מסכימה עם המשפט הזה. אתם מסכימים?

זהו סיפור נוגע ללב, ריאליסטי עם נגיעות של פנטזיה. בני נוער ומבוגרים ייהנו מהספר הזה.
יופי של ספר, ממליצה בחום.
לי יניני

חשבתי בהתחלה שבגלל שהספר קצר אז אני כמעט ולא ארגיש אותו, אבל הופתעתי מההרגשה שאני רוצה לקרוא עוד ועוד עמודים. לא היה לי משעמם.
אני מודה שהסוף היה צפוי, אבל נהניתי לקרוא ולהעמיד את עצמי במצבים שמיה הייתה נמצאת.
ספר נחמד לקרוא ביום או יומיים כשאתה פשוט רוצה לשכב על המיטה, להתכסות בשמיכה החמה בזמן שיורד גשם בחוץ ולשתות שוקו חם.

כבר חודש אני עם הספר הזה בתיק. המעבר בספר בין שני מישורים עבר והווה, עולם החיים והמקום שמעבר לו, מעניין ושזור באנושיות רבה, רגשות ותיאורים פשוטים ומורכבים זה לצד זה.
לצערי לא הופנטתי כמו קוראים אחרים. המעבר בין פשוט למורכב, הווה ועבר, חיים ובין החיים כנראה הקשה עלי להתרכז בסיפור.
הרעיון קסום, גם הכתיבה מיוחדת ומעניינת.
אולי אחזור לקריאה נוספת, כשהראש יהיה יותר פנוי לדילוגים.

'אם אשאר' ספר מעניין אבל לא סוחף!
אז שמעתי על הספר הזה בעקבות הסרט שיצא, ובגלל שאהבתי את הטריילר הכרחתי את עצמי לקרוא את הספר לפני שאני רואה את הסרט...
אז הספר היה נחמד ולא יותר, ממש אהבתי את הרעיון של הבחירה של הנשמה אם להישאר בחיים ולהתמודד עם מה שקרה או לעזוב ..

זה ספר שאני לא כלכך ממליצה אבל אם ממש באלכם לנסות אז קחו את הספר ותתחילו לקרוא כי אין בו שום דבר רע חוץ מיזה שיש קטעים שפשוט לא זזים אבל יש כאלה שגרמו לי להתרגש לצחוק וכן בסופו של דבר גם לבכות.


קריאה מהנה!!!

אשאר / גייל פורמן.
זהו ספר ראשון בסדרה בת 2 ספרים.
הספר "עומד בפני עצמו" – הכוונה אפשר לקרוא את הספר הזה להתרגש מהסיפור ומי שיבחר לא להמשיך לספר הבא לא ירגיש פערי מידע .
הספר השני "לאן שתלך" תורגם לעברית בחודש האחרון והוא ממשיך את הסיפור כשלוש שנים אחרי שמסתיימת עלילת הספר "אם אשאר".
לספר יש 2 כריכות שונות.
זו שצירפתי ועוד אחד אחרת שהיא מין קולאז' ומורכבת מתמונות של הגיבורים ששיחקו בסרט המבוסס על הספר.
לסקירות נוספות כנסו לדף הפייסבוק שלי
מדובר בסך הכול על פחות מ 200 עמודים שהופכים את הבטן וגורמים לצמרמורות.
העמודים עמוסים בכול רגש אפשרי על הסקלה בין ייאוש לתקווה.
גיבורת הספר בעל כורחה היא מיה.
נערה מתבגרת בת 17 שמרד הנעורים פסח עליה .היא בעלת אישיות כובשת ולבבית .
הבת שכול אחד חולם שתהיה לו ואם אין לו אז הוא חולם שהבן שלו ימצא אחת כזו ויאמץ אותה בחום.
מלבד היותה תלמידה מצטיינת היא נגנית צ'לו מחוננת ומוכשרת ומעריצה מוסיקה קלאסית.
זוהי עובדה מפתיעה כי למרות שהיא גדלה בבית מוסיקאלי – בו היא נחשפה ללא הרף למוסיקה, היא תמיד שמעה מוסיקה מהסוג ההפוך : הוריה חובבי רוק מושבע ,הפאנקיסטים של פעם ואבא שלה בכבודו ובעצמו היה נגן מוערך בלהקת הרוק שהיה חבר בה .
את אהבתה לצ'ילו היא גילתה לגמרי בטעות ואז נשבתה בקסמו של הכלי עצום הממדים הזה.
גם הוריה לא הבינו בתחילה איך תוכל לעטוף מסביבו את רגליה השבריריות והעדינות.
בהתחלה הוריה חשבו שמדובר בהלצה אך מיד כשהבינו שמבחינת מיה לא מדובר בשיגעון חולף אלה באהבה, הם מחפשים עבורה מורים פרטיים, הם תומכים ומפרגנים בשאיפותיה ובחלומותיה.
טדי אחיה הקטן של מיה בן ה7 הגיע לעולם אחרי מאמצים רבים ודי בהפתעה .
גם בו מפעם חוש המוסיקה והוא נהנה מאוד להפגין את "כישוריו" על סט התופים של אביו.
מאז שמיה נכחה בלידתו של טדי מובן לכולם שמדובר ביותר ממערכת יחסים בין אחות גדולה לאח קטן, מיה היא מאן אמא שניה שלו.
אדם הוא בן הזוג של מיה בשנים האחרונות. הוא נגן גיטרה חשמלית והסולן של להקת הרוק בה הוא חבר .
הלהקה שלו בתקופה טובה, היא מתחילה לצבור תאוצה, זוכה לסיקור בעיתונים ובין היתר הם מופיעים כ"חימום" ללהקות מוכרות יותר .
לכאורה הוא שייך "למגניבים " והיא שייכת "לחנונים"/ "יורמים".
את הפסקה הבאה שאדם אומר לה ( וחלקה גם מסתבר מופיע ב"טיזר" לסרט ) בחרתי לצטט:
"אותך אני אוהב..... אבל מי שאני מאוהב בה הלילה היא מי שהייתי מאוהב בה אתמול ואהיה מאוהב בה גם מחר. אני אוהב שאת עדינה וקשוחה , שקטה ולוהטת. לעזאזל, את הבחורה הכי פאנקיסטית שאני מכיר. זה בכלל לא משנה איזה מוסיקה את אוהבת או מה את לובשת".
הוריה של מיה מעריצים את אדם ואוהבים אותו הרי הוא בעצם בבועה לאיך שהם נראו בצעירותם.
ככל שהלהקה מתפרסמת יותר, אדם משקיע זמן רב בהופעות וחזרות וחלון הזמנים הפנוי בו הוא יכול להקדיש מזמנו למיה מצטמצם.
בפני מיה עומדת דילמה לא פשוטה :
מיה צריכה להכריע בהחלטה האם להגשים את חלומה המוסיקאלי וללכת ללמוד בבית הספר המעולה למוסיקה ג'וליארד במדינת ניו יורק או להישאר כאן באורגון עם אדם אהובה.
איזה אהבה גדולה יותר עבורה ? המוסיקה או אדם ?במה היא תבחר? ואיך היא בכלל יכולה לבחור?
הסיפור נפתח בבוקר אופטימי במיוחד בו מעט שלג (או כמו שמיה אומרת שכבת קרח בעובי פחות מ2 ס"מ) באורגן גורמת לביטול יום הלימודים.
כמשפחה אוהבת ומגובשת כולם מכריזים על יום כייף שינוצל לטיול, ביקור חברים טובים וייחתם בארוחת ערב בבית הסבים.
אההה ... ושאני לא אשכח- אדם מופיע בערב בפורטלנד ומיה צריכה גם להספיק להופעה שלו
ההחלטה הזו בבוקר הזה היא גורלית ! החיים שהכירו הולכים להשתנות ....
אף עין לא הולכת להישאר יבשה....
אני פשוט לא עושה כאן ספוילרים ומגלה אבל תאמינו לי שזה באמת טוויסט עוצמתי שמשנה את הכול!!!
אופן הכתיבה וצורת הכתיבה מקימים לתחיה את הפרפרים שנרדמו בבטן.
לא תמצאו כאן סצנות סקס מפורשות או דיבור בוטה זה לא הסגנון של הספר. הספר מוצא את הפירצות והוא חודר עמוק מתחת לעור למקום הזה של הנשמה.
"אם תישארי, אני אעשה כל מה שתרצי. אני אעזוב את הלהקה, אני אסע איתך לניו יורק.
אבל אם תרצי שאתרחק, אני מוכן לעשות גם את זה ...
אני מוכן לאבד אותך ככה , אם לא תלכי היום . אני אתן לך ללכת . אם תישארי" .
תזכרו טוב את המשפט הזה ( הוא יחזור גם בספר השני).
אז אני נשארתי כמו שאדם ביקש ומיד לאחר מכן המשכתי לספר ההמשך "לאן שתלך"

ספר מושלם!
רציתי לקרוא את הספר לפני שאני רואה את הסרט
ומזל שקראתי אותו לפני שראיתי את הספר כי הספר הרבה הרבה הרבה יותר טוב מהסרט
וזה ספר מעודד שגורם להעריך את החיים שלנו ואת מי שיש לנו :)