ביקורת ספרותית על היינו שקרנים - פרוזה עשרה # מאת א' לוקהארט
הביקורת נכתבה ביום שבת, 21 במרץ, 2015
ע"י נימפת הים


מכיל ספויילרים, מי שלא קרא את הספר שלא יקרא את הביקורת אחרת חלק מהספר יהרס לו.

אני בכיתי.
אני, ששמעתי אין-ספור סיפורים קשים ועצובים ולא הזלתי דמעה - בכיתי כמו תינוקת.
כשנכתב במאחור של הספר "ואם שואלים אתכם מה הסוף - פשוט תשקרו" אתם אולי חושבים על סוף מפתיע - אבל כנראה לא כזה.
בהתחלה אתם מרשים לדמיון להתפרע, ממציאים סופים טובים (או רעים) ומקצת אחרי האמצע אתם כבר מבינים את הסוף - הם שרפו את הבית ומסתירים את זה ומרוב בושה היא קפצה למים וניסתה להתאבד או משהו.
אבל כשאתם קוראים את הסוף ומגלים את האמת הכל-כך מרה...
אי אפשר שלא לבכות.
אי אפשר שלא לקלל את השנייה שקראתם את הספר - ואז להתחרט על הקללה ופשוט לבכות.
אי אפשר שלא לבכות על גאט, מרין וג'וני ואפילו על שני הכלבים.
אי אפשר שלא לבכות על קיידי ועל המציאות שלה.
פשוט אי אפשר...
גם עכשיו כשאני כותבת את הביקורת הזאת אני בוכה.
אני כאילו שומעת עכשיו בראש את האגדות שהיא כתבה, שומעת איך ככל שהזמן עובר הן נעשות יותר ויותר אפלות וקשות ומאבדות את התמימות שלהן.

ובכל זאת, זה הספר הכי טוב שקראתי אי פעם.
כי רק אחרי שעה, יום, שבוע או כל פרק זמן אחר אתה מבין את השלמות שבסיפור, את קווי העלילה שמתחברים זה לזה כמו יצירת אומנות עדינה ומורכבת, את הנקודות שאפשר להבין רק אחרי שגומרים את הסיפור.

הספר הזה גרם לי לבכות - אני יודעת שאני אומרת את זה הרבה, אבל קראתי ספרים ושמעתי סיפורים עצובים ביותר שדמעה לא הזלתי ואליו...

העלילה של הסיפור היא כמו נחש.
ורק מי שקרא, התרגש, בכה, כעס, חי ונשם עם ואת הסיפור יבין את זה.
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה



0 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ