הגדרת הילדות השתנתה עם השנים. פעם ילדים היו מבוגרים קטנים, בלתי מושלמים ושותקים, שכשיגדלו יותר להם לפתוח את הפה. היום, כל אחד יודע, מדובר - לפחות בתרבות שלנו - בשליטי הבית שעל פיהם יישק דבר. האם ילדות היא בסך הכל תקופת המתנה בין הלידה לבגרות? האם הזמן חולף באמת באופן שונה כשאתה ילד וכשאתה מבוגר? נושא הילדות והזמן סיקרן כנראה את מקיואן, שחלק מספריו קראתי, את חלקם אהבתי מאד ("התמים", "דברי מתיקה") מאחרים התפעלתי ממקוריות הסיפור ועוצמתו ("כפרה", "אהבה עיקשת"). הערכתי אותו על בניית סיפורים מרתקת, על חוש דרמה מצויין, על כישרון כתיבה נפלא, על תחקירים מקיפים ומדוייקים. בספר הזה - אחד מספריו המוקדמים, שיצא לאור ב 1987 - אפשר לראות הבלחות מכל אלה, למרות שהוא פחות טוב מספריו המאוחרים שקראתי.
סיפור המסגרת הוא על העלמות ילדה בת שלוש כאילו בלעה אותה האדמה מה שמשאיר זוג הורים צעירים שצריכים איכשהו להתאושש מהדבר הכי נורא שעלול לקרות להורים: לאבד ילד ולא לדעת דבר על גורלו. בתוך מסגרת הסיפור - הגיבור הוא האב, סטיוון לואיס, סופר ילדים - יש סיפורי משנה אחדים המנסים להתייחס בדרכים שונות לנושא הילדות בעבר ובהווה ולנושא הזמן המשנה את התמונה. כמו שאתם מתארים לעצמכם - יצא סיפור לא ממש ממוקד, שאינו מאפשר לקורא לגבש דעה. סטיוון, גיבורנו משתתף בועדה מטעם ראש הממשלה, הבוחנת את הטיפול בילדים. הקטעים ממסקנות הוועדה, הפותחים את הפרקים בספר נראים רציניים, והתוצאה היא אירוניה נפלאה.
מפעם לפעם אפשר לראות ניצנים של מה שיהפוך את מקיואן לסופר נחשב: קטע נפלא של תאור פגישתם והתאהבותם של ההורים של סטיוואן, ההופך אותם לצעירים שנית למרות זקנתם וחוליים, תאור מרתק של האב המנסה לדמיין את פני בתו האבודה זה שלוש שנים, ורואה אותה בפני ילדה זרה. תאור מרתק ומצחיק של ראש הממשלה המוקף עוזרים-מאבטחים-טכנאים-מזכירים המנסה למצוא לו רגע פרטי. כאמור כל אלה הם רגעים אבל הספר אינו מתחבר. הוא נשאר עבורי כוס בדולח שהתנפצה - המון רסיסים, חלקם מבריקים. במקרים מסויימים הפרטים עולים על השלם. במקרה הזה השלם אינו מתעלה לרמת חלק מפרטיו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
